היי, כאן רענן שקד. אמנם אני כותב בידיעות אחרונות אבל "המקום הכי חם בגיהנום" ביקשו ממני לכתוב טור המשך קצר לטור שכתבתי בזמן שאשתי בחו"ל. התלבטתי על מה לכתוב – אולי על הפעם ההיא שאשתי שלחה אותי לסופר בלי רשימת קניות (!), או הפעם ההיא שהייתי צריך ללכת לאסיפת הורים של הילדים, אבל בגלל ההצלחה של הטור, החלטתי להמשיך לכתוב!

בכל אופן, החלטתי לתעד עוד יום אחד לפני שאשתי חזרה הביתה. ביום החמישי, הטבלה הראתה שצריך להעיר את הילדה. כמובן שידעתי מה זה אומר, וצרחתי לה לתוך האוזן שתתעורר. מיד אחר כך, הטבלה הראתה שצריך להסיע אותה לבית ספר, אז שמתי אותה על הגג של האוטו. בדרך לבית ספר גם שמעתי מוזיקה טובה, כי חשוב לי שהילדים לא יגדלו על עומר אדם (זה לא היה בטבלה, רעיון מקורי שלי). בצהריים, כשאספתי אותה היא אמרה לי שהיא רעבה. בשלב הזה רעדתי וחרחרתי, דמויות של נשים עמדו מעל ראשי, צועקות לי להאכיל אותה אבל לא ידעתי מה להכין לה (אני יודע רק להפעיל את המיקרוגל) או מה היא בכלל אוהבת לאכול, אז הכנסתי אותה לחדר ואמרתי לה "אני אוהב אותך", נשמע כמו משהו שאבות טובים עושים. בלילה נכנסתי לחדר שלה כדי להשכיב אותה לישון (הטבלה אמרה) וראיתי שהיא כבר ישנה כמו מלאך שלא זז. היא באמת לא זזה בכלל. אבל לא ידעתי מה לעשות כי בטבלה לא היה כתוב שום דבר על "ילדה שלא זזה".

נשים יקרות, אין מה לעשות, אל תבקשו מהבעלים להחליף אתכן בעבודות הבית וגידול הילדים, אתן גדלתן במערה ופליתן כינים אחת מהשנייה ואני צייד. ציידים לא לוקחים את הילדה לחוגים או עוזרים להם בשיעורים. אה, וסליחה שהרגתי את הילדה.