הפיתוי האחרון של הרצל

בועז לביא
נולד בניו יורק וגדל ברמת השרון. עבד כתסריטאי, יזם, מפתח משחקים, מחסנאי, עיתונאי, ועוזר לשליח במסעדה תאילנדית. סיפורים שלו התפרסמו בכתבי עת ואתרים, סרטו הקצר "האגם" הוקרן בפסטיבלים רבים בעולם, וב-2015 ייראה אור בארצות הברית רומן גרפי שיצר עם המאיירים אסף ותומר חנוכה. כותב כאן פעם בשבועיים

הפיתוי האחרון של הרצל

בועז לביא

טורים קודמים

"אבל כבוד המיניסטר-פרזידנט ודאי ידרוש משהו תמורת...", פתח תיאודור. "ידרוש משהו?", צחק ראש הממשלה, "אין לך מה לדאוג, הר הרצל, אני לא אדרוש ממך שום דבר. אבל מה שכן - יש לי בקשה ממך. אם תרצה, אם, ככה, יבוא לך, אני אשמח. אם לא – אז לא".

תיאודור ישב על ספה מעוטרת בסמלי הקיסרות והמתין. על הקירות היו תלויים בערבוביה ציורי שמן, רובים, חרבות, ראשי חיות מקורננים וגם קרקפת אחת. לא הייתה זו עבורו הפעם הראשונה באולם ההמתנה על שם קלמנס פון מטרניך, וגם באחת הפעמים הקודמות הבחין בציצת השיער האנושית, סתורה ומטרידה ולקוחה כאילו מאיזה חלום בלהה. אבל בפעם ההיא מדובר היה ביום קר במיוחד והוא קם מהספה רועד, ידיו מחבקות את האדרת שלו, ואז, כאילו כדי לחמם את עצמו, עשה כמה סיבובים במרכז האולם והתקרב אל הקרקפת לאטו, שלא לעורר את תשומת לבו של הקצין השומר. הוא בחן אותה מקרוב, כך זכר, ושאל את עצמו איך התגלגלה לכאן ומראשו של איזה אינדיאני הוסרה. האמריקאים, ובמיוחד אלו שהגיעו לשם מחבל הטירול, היו אהודים מאוד בוינה; מסעותיהם מערבה, אל ארצות הזהב וסוסי הפרא, עוררו את דמיונם של רבים ולסובינירים מכיבושיהם שם היה ערך רב. כעת, במקום מושבו על הספה, נרקם בראשו של תיאודור ספק חזון, ספק סיפור עלילה: יהודי צעיר עוזב את בודפשט, עולה על אנייה בגנואה ומפליג אל העולם החדש. שם הוא מקים תיאטרון, מעלה בו הצגות על מלחמותיהם של ילידי מרכז אירופה באינדיאנים ומצלם אותן תמונה אחר תמונה, במצלמות החדישות ביותר. התצלומים נמכרים בכל העולם והצעיר הופך עשיר כקורח. הוא רוכש לעצמו קרקעות במדבר של אריזונה, נוטע בהן עצי זית, מזמין לשם יהודים מכל תפוצות העולם... "הֵר דוקטור הרצל!", נפתחה דלת הלשכה ומתוכה הציץ ראש קירח, "כבוד המיניסטר-פרזידנט של הממלכות המיוצגות במועצת הקיסרות, הר גיהיימראט ארנסט פון קארבר, מזמין אותך להיכנס!".

ראש הממשלה ישב מצדו הרחוק של מכתבת עץ אגוז כבדה. קצות שפמו המחודדים הצביעו לעבר התקרה, על פי צו האופנה הפרוסית, אולם לבד מפיסת השיער הזו היו פניו מגולחות למשעי. הדלת נטרקה, והראש הקירח, קצין בדרגת אוברלוטננט ומי שקרא לתיאודור להיכנס, נצמד אליה מבפנים בעמידה מתוחה. "כבוד המיניסטר-פרזידנט!", קרא תיאודור ומתח גם הוא את גופו. "אתה יכול לשבת", אמר ראש הממשלה ונופף בידו. תיאודור התיישב על אחד משלושת הכיסאות שעמדו שם. ראש הממשלה תקע בו זוג עיניים כחולות, ושתק. "כתמיד, עונג גדול הוא לי לבוא במחיצת כבוד המיניסטר-פרזינדט", אמר תיאודור. "מה רוצה כבודו?". "כבודו?", פלט לבסוף ראש הממשלה, "אולי לא קראת מה כתבו היום על כבודו בעיתון?" "בעיתון?", שאל תיאודור. ראש הממשלה שלף מאיזה מקום נסתר גיליון עצום של "נוֹיֶה פְרַייֶה פְּרֶסֶה", פרס אותו על השולחן והחל להקריא ממנו בקול רועם, תוך שהוא שולח מבטים מקפיאי דם אל האיש המזוקן שמולו. "הרפורמות פרי יוזמת כבוד המיניסטר-פרזידנט בחטא יסודן. דרכו של כבוד המיניסטר-פרזידנט נפתלת ועקמומית וכולה מכוונת לעניין אחד: להיטיב עם כבוד המיניסטר-פרזידנט ועם רעייתו. מעשיו של כבוד המיניסטר-פרזידנט נועדו להרבות המבוכה ולהגדיל מדורת השנאה ופעולתן רבה להרע ולהשחית. רחוק מאתנו הרעיון לחשוד את פלוני או אלמוני במחשבת פיגול, אולם יוצא מהכלל הוא כבוד המיניסטר-פרזידנט. הנה כי כן אין עצה ואין תחבולה לעורמתו. דברים רבים לא נתבררו עוד. אך הם עוד יתבררו".

ראש הממשלה קיפל את העיתון בקפדנות והחזיר אותו למקום שממנו הוצא. תיאודור שאף ונשף, ריאותיו שורקות. "העיתון שלך", אמר ראש הממשלה. "אין זה העיתון שלי", אמר תיאודור, "התמניתי אמנם להיות סופר של קבע עבורו, אך אין זה העיתון שלי". "אז של מי העיתון?", שאל ראש הממשלה. "מוריץ בנדיקט הוא העורך בפועל ובעל המניות הראשי, כפי שיודע היטב גם כבוד המיניסטר-פרזידנט". "מוריץ בנדיקט!", מצמץ ראש הממשלה בשפתיו, "מוריץ בנדיקט!". "כלום אין לך דיבור איתו?", שאל תיאודור. "מוריץ בנדיקט", חזר ראש הממשלה על השם, "אין לי ולו גם חצי דיבור עם השיילוק הזה". "עבדך היושב כאן עמך יהודי גם כן", אמר תיאודור. "יש יהודים ויש יהודים", התיז ראש הממשלה. "על כל פנים", הוא המשיך, "אי אפשר שתיתן לזה יד". "כבוד המיניסטר-פרזידנט דיבר לא אחת בזכות חופש העיתונות", אמר תיאודור. "לא מדובר כאן בחופש העיתונות!", חבט ראש הממשלה בשולחן, "מדובר כאן בך, הר הרצל, סופר ראשי ב"נוֹיֶה פְרַייֶה פְּרֶסֶה", אורח רצוי ביותר בלשכתי, שנותן יד וזרוע למתקפה משולחת הרסן הזאת!". "לא נתתי לכך יד", אמר תיאודור כמעט בלחש, "מעולם לא כתבתי אודות כבוד המיניסטר-פרזידנט גם מילת גנאי אחת. ומלבד זאת, מזמן מאסתי ובזיתי את הפוליטיקה. סערת רוחו מובנת לי, אך העיתון – הוא עיתון, והוא אינו שלי ואינו בבעלותי. גאה אני להיות סופר עבור עיתון חופשי בדעותיו, בקיסרות שחופש העיתונות הוא נר לרגליה ושכבוד המיניסטר-פרזידנט הוא המיניסטר-פרזידנט שלה".

ראש הממשלה הביט בתיאודור זמן מה ואז קם מכיסאו. הוא ניגש אל האוברלוטננט שעמד בגבו לדלת, פלט משהו לתוך אוזנו וזה הסתובב ויצא. ראש הממשלה נעל את הדלת במפתח כבד שהוציא מאחד מכיסיו, אחז באחד משני הכיסאות שניצבו ריקים ליד תיאודור, והתיישב עליו. "הר הרצל", הוא אמר, "שמעתי שאתה עובד על משהו". "מה כוונתו?", שאל תיאודור. "אל תצטנע, הר הרצל", חייך, לראשונה, ראש הממשלה, "אתה הרי אדם רב כישרונות. לכן אני מעריך אותך כל-כך. מתייעץ אתך. חולק אתך סודות. למרות שאתה יהודי". "לאן חותר כבודו?", שאל תיאודור. "אני יכול לעזור לך עם הצ'רטר, הר הרצל", אמר ראש הממשלה. תיאודור קפא בכיסאו. "עם הצ'רטר", חזר ראש הממשלה והמשיך לחייך, "מהסולטן העותומאני. הזיכיון. בשבילכם. שתוכלו להתיישב שמה ב... חור תחת הזה שלכם". "לעזור עם הסולטן?", שאל תיאודור. פיו היה יבש. "הוא איש קשה הסולטן", אמר ראש הממשלה, "אתה לא צריך לספר לי. טורקי. ככה הם. יצא לי להכיר כמה. אני יכול לדבר אתו בשבילך. מתי אתה נפגש אתו?". עיניו של תיאודור נפערו. "תן לי את התאריך, אני אשלח אליו לשם מישהו עם איגרת כמה שבועות קודם. כשתגיע לשם כבר הכול יהיה חתום, תאמין לי. נעול וסגור. אתה תוכל ליהנות לך שם, לעשן חשיש – רק אם אתה אוהב חשיש, ואין בזה שום בושה - וללקק לך רחת לוקום. שמעתי גם כמה דברים על הטורקיות..." ראש הממשלה קירב לפתע את ראשו אל פניו המזוקנות של תיאודור, וקרץ. תיאודור התחיל לגמגם. "הר הרצל", הפסיק אותו ראש הממשלה בטפיחה על השכם, "אין לך מה לחשוש. זה לא ייצא מהחדר הזה".

"אבל כבוד המיניסטר-פרזידנט ודאי ידרוש משהו תמורת...", פתח תיאודור. "ידרוש משהו?", צחק ראש הממשלה, "ככה אתה רואה את היחסים בינינו? אין לך מה לדאוג, הר הרצל, אני לא אדרוש ממך שום דבר. אבל מה שכן - יש לי בקשה ממך. אם תרצה, אם, ככה, יבוא לך, אני אשמח. בקשה קטנה. אם לא – אז לא". "בקשה?", בלע תיאודור את רוקו. "בקשה, כן", אמר ראש הממשלה, "אני מבקש ממך, הר הרצל, אם אתה מעריך אותי, אם אתה באמת מבין את החשיבות שלי לאומה הגדולה הזאת, אני מבקש שתתפטר מ-"נוֹיֶה פְרַייֶה פְּרֶסֶה". שתיגש מחר או מחרתיים אל החבר שלך מוריץ בנדיקט, ותודיע לו שעם כל הכבוד, אתה לא מתכוון לעבוד בעיתון שכותב דברי בלע כאלה על ראש הממשלה. ואחרי שתתפטר, תספר בדיוק למה התפטרת באחד העיתונים היהודיים האלה שלכם, שאף אחד חוץ מכם לא קורא. אבל משם זה כבר יגיע לכולם. ככה זה היום. הרי כל מה שמתחיל אצלכם זה כמו וירוס. מחלה. תוך יומיים כל וינה תדע בדיוק מה קרה. ואז תיסע אל הפגישה שלך אצל הסולטן והכל יהיה בסדר".

תיאודור שתק והתבונן בשולחן. נראה היה שהוא לועס את לשונו. ראש הממשלה הסיר פירורים לא נראים ממכנסיו, ומדי פעם עוד העיף מבט מחויך, סבלני, אל שכנו. לבסוף משך תיאודור משיכה ארוכה באפו, שאף ונשף ואז הרים את עיניו. "כבוד המיניסטר-פרזידנט, חוששני שאינך מכיר את מוריץ בנדיקט", הוא אמר. "אין לי שום צורך או עניין להכיר אותו", אמר ראש הממשלה בקוצר רוח. "אין הוא אדם הנלחץ בנקל", אמר תיאודור, "הדבר רק יעלה את חמתו". "אתה הסופר הראשי שלו", נמחק החיוך מפניו של ראש הממשלה, "זאת תהיה מכה גדולה. מכה גדולה. אנחנו נכה אותו מכה גדולה". תיאודור קם מכיסאו. "כבוד המיניסטר-פרזידנט של הממלכות המיוצגות במועצת הקיסרות, הר גיהיימראט ארנסט פון קארבר", אמר תיאודור. "כן?", אמר ראש הממשלה. "תהיה זו משאת נפש עבורי למלא את בקשתו", אמר תיאודור, "כבודו הוא פוליטיקן ריאלי אמיתי, אות ומופת לכל פוליטיקן בחלד. אבל לא אוכל לעשות זאת".

באור הרך של אחר-הצהריים, צעד תיאודור לבדו ברחוב גרבן. עיניו, שתמיד היו בולעות בשקיקה כל שלט חדש, כל פרט בכל חלון ראווה, טאטאו הפעם את לבני המדרכה. הוא ידע בדיוק מה עומד לקרות. ראש הממשלה, אותו היטיב להכיר, היה חסיד אדוק של גישת ה"או-או". או לנו, או לצרינו. תיאודור לא עמד עד היום למבחן של ממש, והשתייך, על פי איזו אינרציה מסתורית, אל הצד "שלנו". אבל הפור נפל. כעת, לא רק שלא יוזמן יותר אל לשכתו של כבוד המיניסטר-פרזידנט של הממלכות המיוצגות במועצת הקיסרות, לא יזכה לראיונות ממנו ובוודאי שלא ישמש עוד כיועץ סתרים בלתי-רשמי, יש לשער שיהפוך בפועל למי שראש הממשלה רואה בו אויב מר, מי שאת תכניותיו יש לסכל, גם אם אין להן כל נגיעה לראש הממשלה או אל מי ממקורביו. לכן, לא רק שאין לצפות מראש הממשלה שיעזור לו במגעיו המקרטעים עם הסולטן העותומאני, אלא שבוודאות יפעל לשבש אותם ממש. במקום האיגרת שאמורה הייתה לחתום את נושא הצ'רטר עוד בטרם יגיע תיאודור לאיסטנבול, תישלח אל הסולטן איגרת הפוכה. ראש הממשלה יחסום בגופו את האפשרות להקמת אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. הערוץ הזה יתייבש ויגווע. לא תישאר עוד ברירה, חשב תיאודור, אלא לפתוח סוף סוף במשא ומתן עם הממשלה הבריטית: קפריסין, חצי האי סיני, אפריקה המזרחית. אמנם לא ארץ ציון הן, חשב, ולא תהיינה לעולם, רק מושבה של עזרה לפי שעה, ובכל זאת יש כאן תועלת בלתי רגילה. הוא המשיך ורקם את חוט מחשבותיו, החנויות חולפות על פניו בזו אחר זו, כובעים, טבק, ספרים, בית קפה ועוד בית קפה, ונעצר, כרגיל, אצל בניין הבורגתיאטר, מול שלטי ההצגות. ואולי גם אלה חלומות יפים, חשב, מגדלים פורחים באוויר. ואולי, ככלות הכל, ייסע לו לאמריקה.

תגובות להפיתוי האחרון של הרצל

תגובות להפיתוי האחרון של הרצל

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

x