הספין של סוף העולם

הספין של סוף העולם

ראש הממשלה קבור יחד עם כל תושבי כדור הארץ ואיתי מתחת להריסות, ככה שאין לי ממש סיבה לסתום את הפה יותר

כיוון שהעולם כבר חרב ואין שום מניעה לחשוף כמה פרטים על מה שהלך שם קודם, לראשונה בקריירה שלי כאיש סודו הבכיר לשעבר של ראש הממשלה אני עומד, כנראה, לבגוד באמונו. עם זאת, ראש הממשלה קבור יחד עם כל תושבי כדור הארץ ואיתי מתחת להריסות, ככה שאין לי ממש סיבה לסתום את הפה יותר. ביום רביעי אחד, לפני זמן מה, חלה החמרה במצבו של משבר קואליציוני שממבט ראשון לא נראה קשה במיוחד. עמדתי בחיי לצד מיטותיהן של קואליציות משתעלות, סובלות מחום גבוה, מקיאות דם. אני יודע דבר או שניים על תוחלת החיים של קואליציה. אבל גם אני בנאדם וגם אני טועה לפעמים, והמשבר הזה בלבל אותי. הוא התחיל בתור גירוד קל במפשעה, משהו שראיתי כמותו 900 פעם וכמוני גם כל רופא עור, אלא שמספר שעות אחר-כך כבר ישבנו בחדר עם אדם חבוש כיפה קטנה, אכנה אותו כאן אפרשזיף כי תמיד הזכיר לי אפרשזיף, שהניח בפנינו, על השולחן ממש, מכתב התפטרות. ראש הממשלה בהה בו במבט אטום. “נרחיב לך סמכויות”, הוא אמר בקול עצוב, “ניתן לך את אפריקה. זה הדבר הכי חם היום. השת”פ הלווייני של ישראל באפריקה. נחריג את זה מהסמכויות של משרד החוץ. זה שלך”. “אפריקה”, פלט אפרשזיף בבוז, “תיתן את זה לכחלון. אני הלכתי. שבת שלום”. הוא קם והתייצב מאחורי הכיסא. “זה אבוד”, לחשתי על אוזנו של ראש הממשלה, “אין ברירה. תציע לו עוד פעם את אפריקה”. ראש הממשלה תקע באפרשזיף מבט ארוך. “אני אתן לך את הכותל”, הוא אמר.

הקרן למורשת הכותל המערבי, שתקציבה לחמש השנים שאמורות היו לבוא עמד על כ-100 מיליון שקלים, הייתה כפופה ישירות למשרד ראש הממשלה. כל מי שזכה אי-פעם גם בבדל קול יחיד של מניח תפילין, או לפחות של מי שידע מה זה תפילין וחשב שטוב שיש תפילין בעולם, או בקולה של מישהי שהאמינה במשהו קדוש ונצחי, אלוהים למשל, אלוהים שאוהב גיאוגרפיה וקשור בנימי נפשו לחבלי ארץ מסוימים ולאו דווקא לאחרים, מין אלוה מדריך טיולים, אלוה עם מיקרופון באוטובוס שצורח על הנוסעים להביט עכשיו ימינה, כל מי שזכה אי-פעם בקולם, יודע מה משקלו האלקטורלי של קיר הלבנים הזה. אפרשזיף התיישב. אור אחר בקע מעיניו. “אני אקח אותו”, הוא אמר, “אם תוסיף לו בתקציב עוד 100 מיליון”. “אין לי 100 מיליון”, אמר ראש הממשלה. “50 מיליון”, אמר אפרשזיף. “אין לי 50 מיליון”, אמר ראש הממשלה. “18 מיליון”, אמר אפרשזיף. “12 מחיר אחרון”, לחשתי לראש הממשלה. “18 מיליון”, אמר ראש הממשלה, “סגרנו”.

בדיון זריז שנערך שעתיים אחר-כך, שבו עסק ראש הממשלה במציצה של פלחי אננס שהובאו לו במיוחד על-ידי איש סוד אחר, מִשְׁנִי, הקשור לפירות, מין כלב נרצע, הוחלט ש-18 המיליון יילקחו מתוך מה שהוגדר כ”שארית תקציבית”, כלומר עודף שנותר, או כך לפחות הגדיר זאת ראש הממשלה, משימוש יעיל במיוחד בכספים שהוקצבו שנתיים קודם לַרָשׁוּת לזכויות ניצולי השואה, גוף שבעקבות להטוט קואליציוני שבוצע גם הוא לא מזמן, הוכפף לסמכות משרדו של ראש הממשלה. “זה סתם שוכב שם הכסף הזה”, אמר ראש הממשלה. “אבל זה לניצולי שואה”, אמרתי. “בחודש השואה אני באמת לא מתעסק עם ניצולי שואה”, אמר ראש הממשלה, “אבל עכשיו זה לא חודש השואה”. “אתה מתכוון יום השואה”, אמרתי. “לא”, אמר ראש הממשלה, “חודש השואה. כל החודש שיש בו את יום השואה. חודש קדימה וחודש אחורה”. “חודשיים השואה?”, שאלתי, “אז תגיד חודשיים השואה. את זה אני מכיר”. “תקרא לזה איך שאתה רוצה”, אמר ראש הממשלה, “אבל זה לא עכשיו. אם זה היה עכשיו, באמת לא הייתי נוגע בזה. אבל זה לא עכשיו. ועדיין – זה שואה. ושואה זה שואה. ושואה זה שלי. צריך לעשות הכול כדי להוריד את העניין הזה מהסדר יום לפני שהוא עולה על הסדר יום. הסחטן הזה הרי יוציא את זה לתקשורת תוך 10 דקות. הוא קיבל את הכותל פלוס 18 מיליון. הישג ענק בשביל מישהו כמוהו. אני לא הייתי יוצא בשביל דבר כזה מהמיטה, אבל בשבילו? שלושער. ו-10 דקות אחרי ה-10 דקות הראשונות כבר יבינו טוב מאוד מאיפה הכסף מגיע. זה יוציא אותי רע. לא רע כמו אם זה היה קורה בחודש השואה, אבל רע. ורע זה לא טוב”. הוא ירק שאריות של אננס אל תוך כוס הקפה. “אנחנו צריכים זמר זקן”, הוא אמר, “זמר שאנחנו מכירים רופא שלו”. “אריק סיני”, אמרתי. “טום ג’ונס”, אמר ראש הממשלה.

הרמן סטינוויק, 1620

על הקו היה שרמן אידלברג, ידידו הוותיק ואיש סודו האמריקאי של ראש הממשלה. “שרמן!”, צעק ראש הממשלה. “הי מותק”, גרגר אידלברג מן העבר השני, “איך אני יכול לעזור לך?”. “תראה”, אמר ראש הממשלה, “אני פה באיזו צרה קטנה. עוד חצי שעה הולכים לצאת פה עם איזה סיפור שקרי לחלוטין על איזשהם כספים של ניצולי שואה שכביכול העברתי פה לאיזה שר זוטר שאיים עליי. שקר מוחלט. אבל ייקח לי בטח איזה שבוע להפריך את זה. יותר מדיי זמן. אין בלו”ז שום דבר היום. בדקנו. יום מת לגמרי. אין יורו, אין אולימפיאדה. בעיה קשה מאוד. אנחנו צריכים משהו גדול. מה אתה אומר?” אילדברג שתק כמה שניות. “יש לנו את טום ג’ונס”, הוא אמר. “טום ג’ונס!”, צעק ראש הממשלה, “באמת הזכרת אותו לפני כמה זמן. מה מצבו?”. “דיברתי עם דוקטור שיינבוך”, אמר אידלברג, “אתה יודע, הרופא האישי שלו. אני עזרתי לו פעם עם איזה תרומה למחלקה הקרדיו-פסיכיאטרית שלהם שם במישיגן. אז הוא יודע. הוא מספר לי”. “כמה זמן נשאר לו?”, שאל ראש הממשלה. “הוא בסדר”, אמר אידלברג, “הוא מחזיק מעמד”. “הוא לא חולה במשהו אנוש, אמרת לי?”, שאל ראש הממשלה. “לא, הוא בריא כמו שור. זה לקדנציה הבאה אולי. או עוד שתיים. אבל יש את טאט רוברטס. הוא אגדה. אתה בטח מכיר”. “אני מכיר!”, קפצתי בשמחה. “אף אחד לא מכיר אותו”, אמר ראש הממשלה. “זה קאנטרי. יש לו שירים נפלאים”, אמר אידלברג והחל לפזם, “רבע דולר בג’יוק-בוקס, שְמֵי טוסון הכחולים, על הכביש המהיר, שני סוסים דוהרים, רבע דולר, כשאעזוב אותך, את בטח תבכי? אתם לא מכירים את זה שמה?” “אף אחד פה לא שמע עליו”, אמר ראש הממשלה. “אז זה יעזור לך אם הוא ימות, או לא?”, שאל אידלברג. “ימות?! חס ושלום!”, אמר ראש הממשלה, “שרמן, תקשיב לי. אף אחד פה לא מכיר קאנטרי, זה לא עוזר לנו קאנטרי”. “זה שֵם גדול”, אמר שרמן, “אני יכול לשאול את הרופא שלו מה המצב, אני מבין שהוא על מכשירים, יכול להיות שזה עניין של שעות”. “לא, לא!”, צעק ראש הממשלה, “שרמן!”. “יש לי פה שיחה מהונג קונג”, אמר אידלברג, “האנשים שלי כבר ידברו עם האנשים שלך. שבת שלום יקירי וד”ש לגברת!”

ראש הממשלה הניח את ראשו על השולחן. “זה הזמן לגלידות”, אמרתי. “אין גלידות”, אמר ראש הממשלה, “גמרנו עם הגלידות”. “זה הזמן לחזור לגלידות”, אמרתי, “כולם אהבו את זה. אפשר לדבר על זה 24 שעות רצוף. שמעתי שבן אנד ג’ריז הוציאו טעם חדש. תן לי לבדוק בשבילך”. “לא מעניין”, אמר ראש הממשלה. “עלי גפן”, אמרתי לאחר הצצה במסך הטלפון שלי, “גלידת עלי גפן ממולאים. אולי נדליף שקניתם 20 טון של זה הביתה בשביל החתולים?”. ראש הממשלה הרים את ראשו מן השולחן. “יש לנו צילום של הבן שלי שרואים לו את היד?”, הוא שאל. “אולי”, אמרתי. “אז קח את הצילום הזה, תעבוד עליו קצת עם התוכנות-על שלכם, ותעשה כאילו יש לו עליו קעקוע. קעקוע זה טוב”. “קעקוע של מה?”, שאלתי. “משהו של הצעירים”, הוא אמר, “אני יודע? קעקוע של אייפד”. “קעקוע של אייפד?”, שאלתי. “הצעירים לא אוהבים אייפד?”. “לא יודע”, אמרתי. “אתה יודע מה”, אמר ראש הממשלה, “עזוב אייפד. קעקוע של לימון. זה יעסיק אותם איזה שבוע. לימון”. “קעקוע של לימון?”, שאלתי. “כן”, אמר ראש הממשלה.

לקחתי צילום של הבן של ראש הממשלה בלי שרוולים, שהפיץ פעם הדובר בשביל להוכיח שהבן שלו שחיין או שהוא לא שחיין, או שיש לו יד, וקשקשתי עליו קצת עם אפליקציה מומלצת לעיבוד תמונות שהורדתי באפסטור. זה נראה מאוד אמין. ראש הממשלה גם הוא חשב שזה אמין במידה מסוימת. זמננו אזל ולכן לא יכולנו להשקיע בזה יותר מדיי. העלינו את הצילום כביכול בטעות לחשבון הפייסבוק של ראש הממשלה ואחרי כשבע דקות הורדנו אותו. עשרות אלפי עוקבים הספיקו לשתף אותו ולבחון את קעקוע הלימון מכל צד. ישבנו בלשכתו של ראש הממשלה ואני הקראתי לו תגובות. הוא נראה שבע רצון. הידיעה על מה שקיבל האפרשזיף תמורת הישארותו בפנים כבר השתכפלה לה ברשת ובאמצעי התקשורת, ובעקבותיה, כצפוי, חשיפה על אודות מקורה של התוספת שהועברה לתקציבה החדש של הרשות. אבל צונאמי העיסוק בקעקוע הלימון השתיק את כל זה. עד הרגע שבו העלתה אושיית רשת אחת תיעוד של ניצול שואה מחטט בתוך פח אשפה ברחבת הכותל, ועליו, באנימציה, המילים: “שמונה עשרה מיליון. אין בושה.” קעקוע הלימון היה כלא היה, ודעת הקהל סוחררה לתוך מערבולת של זעם חסר תקדים. סקר בָּזַק הראה שאם הבחירות היו נערכות באותו יום, כל אחד אחר בעולם, חי או מת, או בוז’י הרצוג, לו היה מתמודד מול ראש הממשלה, היה מביס אותו. ראש הממשלה קרא לי אליו לשיחה.

“אנחנו נצטרך להפציץ משהו”, הוא אמר, “מה האופציות?”. “לפקיסטן יש כור אטומי אם אני לא טועה”, אמרתי. “עזוב אותי מפקיסטן”, הוא אמר, “אני צריך ערבים”. “הם מוסלמים שם אני חושב”, אמרתי. “גם כן מוסלמים”, הוא אמר, “תן לי משהו מפחיד”. “אפשר להפציץ את עזה”, אמרתי. “סתם להפציץ את עזה?”, הוא שאל, “תן לי סיבה להפציץ את עזה אז אני אפציץ את עזה. אבל לא סתם להפציץ את עזה. מה אנחנו פה. מה עם טורקיה?”. “הכול בסדר”, אמרתי, “משתפר”. “אפשר להפציץ איזה משהו טורקי?”, הוא שאל. “מה למשל?”, שאלתי חזרה. “הם מכינים פצצות גרעיניות איפושהו?”, הוא שאל, “יש להם כור בשביל זה?”. “תן לי לבדוק שניה בגוגל”, אמרתי. ראש הממשלה עצם את עיניו. “לא”, אמרתי, “אבל מה עם צפון קוריאה? מה אתה אומר על צפון קוריאה?”. “בוא נוריד מטוס טורקי”, הוא פקח את עיניו ואמר. “מטוס קרב טורקי. נפיל אותו. אחרי זה נתנצל. יהיה בסדר”. “זה יעזור לך בסקרים?”, שאלתי. “בוודאי שזה יעזור לי בסקרים”, הוא אמר, “כל דבר שישכיח מהם פה את השקרים האלה על השואה והכותל יעזור לי בסקרים. סקרים זה בסך הכול הורדות ידיים ביני לבין כל השקרים שאומרים עליי. גם הבחירות זה אותו דבר. אין להם כוח משל עצמם. לאף אחד אין. כל מה שצריך זה לבלבל את הצד השני, את היד הזאת שמנסה להוריד אותי ושיש לה מוח עם זיכרון אחורה של 8 שניות. צריך להפיל איזה מטוס טורקי בשמיים, כדי שהצד השני ישכח בכלל מה התחרות הזאת שאנחנו עושים, הוא לא יבין בכלל איפה הוא נמצא, מה זה השולחן הזה פה ומה זה הידיים. וטאק, אני מוריד לו את היד לשולחן. ניצחתי”.

כעבור כשלושת-רבעי שעה הופל אמנם מטוס קרב טורקי מעל מימי הים התיכון. את הידיעה קיבלנו ראש הממשלה ואני בלשכתו. הטייס הטורקי הצליח להיחלץ ונותר בחיים. התלבטנו שנינו אם יש פה סיבה להרמת כוסית. בסופו של דבר שתינו יחד מעט שנאפס לכבודו של הטורקי האמיץ. חיכינו במתח מסוים לרגע שבו תודיע טורקיה כי את המטוס הפילה לא אחרת מאשר ישראל, מה שייצור כמובן מהומה בינלאומית עצומה ועשוי להביא גם, למרבה הצער, לחיסול סופי של היחסים עם טורקיה, דווקא לאחר שהתחילו לפרוח מחדש. אבל ראש הממשלה נראה אופטימי. “זה רק יעזור”, הוא אמר. “זה כמו בין גבר לאישה. יהיה פה ריב גדול ואז נשלים ונהיה יותר קרובים מאי פעם. תאמין לי. הייתי בסרט הזה”. אבל משום מה הודעת ההאשמה הטורקית התמהמהה. ראש הממשלה החל למצמץ בעצבנות. “נו”, הוא אמר שוב ושוב, “מה קורה עם זה? שיאשימו כבר. אני לא יכול סתם להתנצל בלי שיאשימו”. לפתע נפתחה הדלת. ראש המוסד עמד שם, בעיניים פעורות. “הטורקים מאשימים את הרוסים!”, הוא אמר. “מה?”, לא האמין ראש הממשלה, “הם לא יודעים שזה אנחנו?”. “הם יודעים! או שהם לא יודעים!”, קרא ראש המוסד, “אני לא מבין מה קורה”. הוא יצא מהחדר והשאיר את הדלת פתוחה. ראש הממשלה שאף ונשף. כעבור חמש דקות קיבלנו ידיעה מודיעינית נוספת: פוטין נעלב ויצא בהודעה לוחמנית ביותר. “אבל הם חברים! הם בני ברית!” צעק ראש הממשלה, “מה לכל הרוחות קורה פה?”. הוא ראה את כלי המשחק נשמטים מידיו. הטורקים החליטו ככל הנראה להשתמש בהפלת המטוס כעילה להתנתקות מחיבוק הדוב של הרוסים. אולי ידעו שמדובר בנו ואולי לא, היו פה כנראה דברים בגו. ארדואן לא השתהה. בהודעת תגובה על דבריו החריפים של פוטין הוא כינה את רוסיה “מדינת אויב”. פוטין הכריז מלחמה. הצבא הטורקי פלש לגיאורגיה והחל במסעו העקוב מדם לעבר הגבול הרוסי. רוסיה הפציצה מטרות סביב איסטנבול. ארצות הברית מיהרה להצטרף אל ידידיה לשעבר, הטורקים, והעולם עלה באש. שלושה ימים לאחר מכן כבר מילאו טילים גרעיניים את השמיים, ואחד מהם, שפגע בכור הגרעיני העצום שבמחוז לייאונינג שבסין, הביא על כדור הארץ את סופו.

ישבתי בלשכתו של ראש הממשלה כשכל זה התרחש. דקה אחר דקה ניבטה אלינו מן המסכים ההיסטוריה האנושית, כשהיא גולשת אלי קבר. ידענו שנינו איך כל זה התחיל ולמה, אך גם היינו חכמים מספיק כדי להניח לעבר, לשחרר את אחיזתנו ממלים כמו אשמה, או אחריות, ופשוט ליהנות, עד כמה שניתן, מן הרגעים האחרונים שלנו בצוותא: שני גברים, בחדר ממוגן. או בדיעבד – כמעט ממוגן. אוֹמָר בצניעות, שהיה לי לכבוד להיות האדם הקרוב ביותר פיזית אל ראש הממשלה, כשכל זה קרה. אולי חוץ מאפרשזיף. הוא דפק בדלת ומבלי שהוזמן הצטרף אלינו. כיוון שלא היה מעורב בהחלטות הרות הגורל שהובילו אל השיא שחווינו, מבטו על הדברים היה מרוחק יותר, נדיב ואצילי. “ראש הממשלה”, הוא אמר, “זאת הזדמנות בשבילי, אולי האחרונה, להודות לך על המאמץ הגדול שעשית כדי להשאיר אותי בתוך הממשלה. אני יודע כמה היה חשוב לך הכותל. אבל עכשיו, כשאנחנו רואים את הקץ מקרוב – זוהי בחירתו של היושב במרומים ואנו חייבים לקבל אותה – אני רוצה להשיב לך את הכותל, את תקציב הכותל, ואת ה-18 מיליון. אני רוצה שכשנילקח מכאן כולנו ונתייצב בפני מי שיצר אותנו והפיח נשמה באפינו, מה שהולך לקרות בקרוב מאוד כמו שזה נראה, יֵדְעוּ כולם שהכותל המערבי, קודש הקודשים שלנו, היה בידיך ולא בידי אף אחד אחר. אתה האדם הראוי להחזיקו. האדם שהקדיש את חייו למען המדינה עד הרגע האחרון. המדינה שאותה כה אהבנו. תודה לך, ראש הממשלה”. דמעה נצצה בקצה עינו של ראש הממשלה. הוא חייך את החיוך הקטן הזה שכל כך אהבתי לראות, ואמר: “אני מעריך זאת מאוד”.

תגובות

Send this to a friend