קולה עם סורי בתוך ארון מתים

הקומה הכי קרירה במוזיאון המצרי בברלין

יצאתי לחופשה בברלין כדי לברוח מכל בעיות העולם. אין מקום כמו ברלין בשביל לשכוח. עיר שלווה כמו תפוח, שום דבר לא קרה ולא יקרה בה. כמו חלום שלא נחלם, אפשר לומר שהיא בעצם גן עדן. כן, אם יכולתי לבחור היכן למות, אז בברלין. מוות לא אלים. או אפילו אלים - למי אכפת, אם זה בברלין. שירגמו אותי ליד הרייכסטאג, או ישליכו אותי טרף לברבורים. אני אוהב אותך, ברלין. את יותר רומנטית מכל מקום. אמהות ועוללים, גינות על גבי גינות, מי יוכל לקשור אליך איזשהו משהו. את אליבי מושלם. סלחי לי שאני פונה אליך ככה בגוף שני, אני יודע שזה גס רוח, עדיף היה לדבר עליך בגוף שלישי רבים, מפאת כבוד, אבל אנחנו מכירים כבר די טוב. את ריח דק של ענב. את חתלתול מכורבל על שטיח אמבטיה.

והמקום בברלין שבו אני חש כי אני הוא אני, ללא כל מרווח או פער, הכי הכי קרוב אל עצמי, הוא המוזיאון המצרי. כן, אותו אוסף עתיקות באיכות גבוהה שבזזו טיילים וארכיאולוגים, ואשר נצבר לו לאטו תחת שלטונם של קיסרים שונים עוד במאה ה-18. מה מרגיע יותר את הנפש מאשר פסלי חיפושיות קטנטנים, רשימות חרוטות על סלע בכתב חרטומים, אבנים שנתלשו מן הפירמידות, צלמי שועלים ונחשים. אני אוהב להסתובב בין הפריטים, להקשיב באוזניות להסבר בגרמנית שאינני מבין ממנו מלה, ובין לבין להינזף על ידי שומרים. "אדון!" קורא אלי באנגלית מרוסקת שומר קירח, תכול מבט, "אסור להסתובב פה עם ז'קט על הכתף!" הז'קט חשוד בעיניהם. אני מוריד אותו מן הכתף וחוגר סביב מותני. אני תייר, ולא מתבייש בכך. "אדון!" קורא אלי שומר אחר, צעיר ממנו, בעל פני מתאגרף, "נא לא לשבת!" התיישבתי לרגע על מדרגה. קמתי ממנה. "אדון!" קוראת אלי שומרת עבת בשר, "לא לצלם עם פלאש!" לא צילמתי דבר, עם פלאש או בלעדיו. אין לי כלל מצלמה. אני מביט בה במבט שואל, ואז מבין שהוא נוזפת במישהו בבגדי טניס שעומד כמטר מאחורי, בכיוון דרום מערב, ומהבהב במצלמתו על תיבות הזכוכית. אני אוהב את תחושת החיים על גבי נייר משובץ שהביקור במוזיאון המצרי מעניק לי.

הפעם, בשל החום הברלינאי (35 מעלות!),שהפתיע גם אותי אבל נותר כל הזמן עדין ואדיב, בניגוד לזה האלים שמצוי אצלנו - החום הדורסני, חסר הסבלנות, המזיע - מצאתי את עצמי נמשך אל הקומה הקרירה ביותר בבניין - קומת הסרקופגים. לרוב אני לא מוצא בה עניין רב. הטעם שלי במוות הוא בארוקי יותר, ובסרקופגים האלה בכל זאת יש משהו דל, סגפני. המצרים הקדמונים, או לפחות כך זה נראה ממה שנותר מהם, תפסו את הסוף כמין מסע בתוך אמבט בהתאמה אישית. מי רוצה לבלות את שארית חיי הנצח שלו בתוך רהיט כזה? דשדשתי בין הסרקופגים, שקוע עד כדי היפנוזה במונולוג של המדריך הגרמני המוקלט שלי, שדיבר ככל הנראה על תצוגת האמנות האשורית מן הקומה שמעל, כך קלטתי מפה ומשם, ואז משכה את עיני כרבולת אנושית שחורה. היא בצבצה מתוך סרקופג מוגבה במקצת, שהיה מונח על במה קטנה, ובכל זאת לא היה צורך להתאמץ כדי לראות מה יש בתוכו. התמתחתי על קצות אצבעותי והצצתי פנימה. שכב-ישב שם אדם, מכוסה בשמיכת צמר דקה, לבוש חולצת כפתורים מרופטת עד כדי שקיפות, וקילף ביצה.

"הלו", פניתי אליו, בסגנון שנראה לי גרמני והולם. הוא הרים את עיניו מן הביצה ולא נראה מופתע. "הלו", הוא ענה. התבוננתי בו כשחזר אל הביצה, השליך את הקליפות לתוך שקית שהחזיק לצדו על רצפת הסרקופג, ואז בצע את הביצה במרכזה והניח אותה על מכסה פלסטיק שנח על מה שיכולתי לשער, מבעד לשמיכה, שהן ברכיו. "רוצה?", הוא פנה אלי והושיט לי משהו מזה. "לא תודה", אמרתי. הוא הביא אל פיו חתיכות מן הביצה המפורקת, ובין לבין לגם מתוך בקבוק קולה שהוחזק שם איפשהו מתחת לשמיכה. כשסיים עם הביצה והבין שאני עדיין מתבונן בו, אמר: "אני מסוריה". ניחשתי כבר כמובן שמדובר באיזה פליט. האם פה הוא מתגורר, בתוך סרקופג במוזיאון המצרי של ברלין? האיש נראה כבן 35, שאנן וטוב לב. "איך הגעת לפה?" שאלתי. האנגלית שלו היתה לא רעה, והוא סיפר במשפטים קצרים כיצד נמלט מאזורי הקרבות אל טורקיה, ושם, באיזמיר, שילם 700 יורו למבריחים שלקחו אותו באוטובוס לאיזה חוף והשליכו אותו בתוך סירת גומי. הסירה, שבה ישבו יחד חמישים איש, החלה לאבד אוויר באמצע הדרך אל אירופה, והם נאלצו לנטוש אותה ולצוף בלב ים בכוחות זרועותיהם. היה לילה. הוא לא בטוח אם מת שם, כך אמר. יכול להיות שטבע. אולי שחה כך שעה. אולי שעתיים. אולי אפסו כוחותיו ושקע במצולות. בסוף אספה אותם סירה של משמר החופים ולקחה אותם ללסבוס. אחרי חודש הגיע לברלין ומצא את הסרקופג.

"והשומרים?" שאלתי אותו. "השומרים!" הוא ענה ועיניו נפערו, כאילו מדובר היה באיזה סוג של אל או דרקון שרק אזכור שמו מעורר חלחלה. האם טעיתי כששאלתי עליהם? "השומרים!" הוא אמר שוב, הפעם בתוספת איזו נשיפה, אולי של בוז. "השומרים  - הם לא רואים! כל יום הם מסתכלים עלי. אני מכיר את כולם. כל יום הם באים ומסתכלים עלי. אולי הם לא חושבים שאני באמת פה. אני אגיד לך - אין להם שום חוק על זה. זה מה שאני חושב. יש להם כל כך הרבה חוקים, אבל לא על זה. אתה יודע שאסור לשלב ידיים קרוב מדי למעקה? אתה יודע שאסור ללחוש ליד הזכוכיות? בגלל הוויברציות! אתה יודע שאסור להתקדם בטור בתוך המוזיאון אלא אם אתה קבוצה מאורגנת? שאסור ללכת יותר מהר משמונה קמ"ש? שאסור לעשות עם היד כאילו אתה מתכוון לנפץ משהו? שאסור לצייר על נייר קופי? שאסור לשחק בשום משחק? שאסור להכניס בובות בגודל בן אדם? גם לא של חיות? את כל הדברים האלה עושים פה התיירים. בשביל זה יש חוק. אבל נגדי אין חוק. אז הם רואים אותי, אבל אולי עוצמים את העיניים שלהם מבפנים. פעם אחת הגיע לפה מנהל המוזיאון והסתכל עלי עשר דקות ולא אמר כלום ואז הלך". "מאיפה יש לך אוכל?" שאלתי. "מהמטבח של הקיוסק בחוץ. יש שם אישה אחת שנותנת לי".

הוא לגם עוד קצת מהקולה שלו, והציע גם לי. אני לא שותה קולה. שאלתי אותו קצת על האזור בסוריה שממנו הגיע. הוא סיפר, ללא התלהבות. דיברנו על החרמון. על המלחמות של פעם. הוא דיבר מתוך מה שידע, מה שלמד, אבל הן עניינו אותו כמו שאותי מעניינות המלחמות באיי פוקלנד. בסוף הוא שאל אם אני רוצה לראות משהו יפה. אמרתי שכן, כמובן. הוא טיפס החוצה מתוך הסרקופג, והוביל אותי אחריו בתוך המוזיאון. השעה היתה חמש דקות לשש, המוזיאון היה כמעט נטוש. הגענו אל פניה של המלכה נפרטיטי, המפוסלים באבן גיר אדמדמה. נפרטיטי הנפלאה, בת ה-3,300. "תקשיב", הוא אמר, ואז פנה אליה, מביט אל תוך עיניה הריקות מאישונים. "מה שלום העולם?" הוא שאל. שום דבר לא קרה. רחשים של מבקרים אחרונים עלו, רחוקים, מן המעלית. "מה שלום העולם?" הוא שאל שוב, הפעם קרוב יותר אל פניה. משהו בעפעפיה נע. "מה שלום העולם?" הוא שאל בשלישית. שני אישונים זעירים צצו. היא מצמצה. "אִיךְ דְרוּקֶה דִיר דִי דָאוּמֶן", היא אמרה בגרמנית ואז חזרה אל פני הגיר שלה. הסורי צחק. "אמרתי לך?", הוא אמר ושב בצעד קליל אל הסרקופג. צעדתי, מבולבל, בעקבותיו, אבל אחד השומרים התקרב אלי וסימן על שעונו ששעות הביקור הסתיימו. "אִיךְ דְרוּקֶה דִיר דִי דָאוּמֶן!", קראתי אליו, "מה זה אומר?". "אני מחזיק אצבעות", אמר השומר, "שיהיה במזל. ועכשיו לצאת".

תגובות

|

Send this to a friend