צווארון שחור

בועז לביא
נולד בניו יורק וגדל ברמת השרון. עבד כתסריטאי, יזם, מפתח משחקים, מחסנאי, עיתונאי, ועוזר לשליח במסעדה תאילנדית. סיפורים שלו התפרסמו בכתבי עת ואתרים, סרטו הקצר "האגם" הוקרן בפסטיבלים רבים בעולם, וב-2015 ייראה אור בארצות הברית רומן גרפי שיצר עם המאיירים אסף ותומר חנוכה. כותב כאן פעם בשבועיים

צווארון שחור

בועז לביא

טורים קודמים

אני רואה כל יום, הכל זה זבל, יותר גרוע מזבל, אבל אני שמעתי מהוועד בית איפה זה התקשורת. זה בפייסבוק. אני רוצה שאתה תכתוב את מה שאני אומרת ותשלח להם. תכתוב. זה על עיראקים

מאחר ונשפטתי לעבודות שירות מצאתי את עצמי מתייצב אחת לשבוע אצל אישה בת 98, שיחסיה הנפתלים עם בכיר בסניף המקומי של הביטוח הלאומי זיכו אותה איכשהו בדמוי-מתנדב כמוני. סידרתי אצלה בבית כל מיני דברים, החלפתי בטריות וטאטאתי גוויות מקקים שהצטברו אצלה בין ביקורי המנקה. היא חיה בקומה גבוהה מאוד, כמעט פנטהאוז, בפרויקט דיור שהתגאה בעת בנייתו בנוף אל חוף בת-ים, אלא שבינתיים חלפו השנים, קבלנים פשטו רגל והתאבדו, ומה שנשאר זה בניין כתום-אפור מוזנח, שהמעליות בו מתפקדות יום כן יום לא, חומה של בניינים חדשים ממנו מפרידה בינו ובין הגלים, המשפחות שתקועות שם עוד מאמינות בחלקן שעשו את עסקת חייהן, והקשישים והגלמודים פשוט חיים בפנים שיגרה של בית אבות שבו התפטר כל הצוות ואין למעשה עם מי לדבר. גם היא היתה ערירית למדי, לא הצלחתי להבין אם אלמנה או רווקה או משהו באמצע, ומעולם לא שמעתי אותה מדברת על בן משפחה. מה שמילא את שעותיה היה איזה ערוץ טלוויזיה שקיבלה כחלק מחבילת של הכבלים, ובו שידור בלתי פוסק של חדשות מן העיר גטינגן שבסקסוניה תחתית.

לאחר שסיימתי את סבב המטלות שלי הייתי מתיישב על הספה, היא עצמה ישבה תמיד על הכורסה שלה בדיוק באותה תנוחה, ובוהה יחד איתה במסך. כמובן שהיתה מציעה לי, עוד כשנכנסתי, תה ועוגיות. אבל בפעם היחידה שהסכמתי נשבר לי בפה אחד הניבים, וכשבדקתי את קופסת העוגיות התברר לי שפג תוקפן כמה ימים אחרי שנולדתי. מאז לא טעמתי אצלה דבר. כך היינו יושבים, כל אחד שקוע בענייניו, אני בודק מדי פעם בשעוני והיא מצקצקת לשמע דברים שנאמרו בגרמנית. תמיד הייתי נוטש אחרי 10 או 12 דקות כאלה, שהיוו חלק משמעותי בתפקידי שם - "לארח לה לחברה", כפי שהגדיר זאת מי ששלח אותי. ניתן לומר שהיחסים בינינו היו מושלמים, אולי הטובים ביותר שהיו לי אי-פעם עם מישהי, עד שאחר צהריים אחד בחודש אפריל עלה קול מקדחה מן הדירה הסמוכה והכל התפרק. "תוניסאים", היא רשפה, "כל היום קודחים. מזוזות הם שמים. כמה מזוזות צריך? כל שבוע מזוזה. וכמה הם מטגנים? אתה ראית מישהו מטגן ככה? מהבוקר עד הלילה, מטגנים. מטגנים מטגנים. מי אוכל ככה? רק מהריח אפשר להיחנק. דגים הם מטגנים, בצל הם מטגנים. פעם דפקו אצלי בדלת עם איזה שקשוקיה, אי אפשר לגעת בזה מרוב שזה מטוגן. אמרתי כמובן תודה רבה, שמתי את זה במקרר, אם אתה רוצה תאכל, זה היה בראש השנה".

אני לא תוניסאי ומעולם לא הייתי, ובכל זאת מצאתי לנכון להתגונן. "אני חושב שתוניסאים הם בסדר גמור", אמרתי. "אתה מכיר תוניסאים?", היא התנפלה עליי. ביקרתי אצלה כבר כמה חודשים, ואף פעם לא התעוררה כך לחיים. "מכיר, כן", לחשתי. "אם היית מכיר היית יודע בדיוק על מה אני מדברת", אמרה. "אני מכיר", אמרתי בקול מעט יותר חזק. "יש לך שכנים תוניסאים?", היא שאלה. "לא", אמרתי. "עד שאין לך שכנים תוניסאים אתה לא מכיר אותם", היא בעבעה, "דופקים לך בדלת עם האוכל שלהם, כמה מזוזות הם צריכים? הייתי אצלם פעם בערב חג, הזמינו אותי, כמעט נחנקתי. איזה שירים יש להם גם. הכל זה זיופים, יותר טוב להקשיב למסור". בחרתי לשתוק ולהסתכל לכיוון אחר. זה הרגיז אותה. "כשיעברו אליך שכנים תוניסאים נראה אותך מדבר", היא רטנה, "לא מאחלת את זה לאף אחד. כסף יש להם אבל. כסף לא חסר להם". הנהנהתי פעם או שתיים, קמתי מהספה ונפרדתי ממנה. היא המשיכה להטיח בי מאחור: "לא מכיר תוניסאים! ועוד מדבר! חכם גדול!", אבל אני כבר הייתי בחוץ.

אל ביקורי הבא נראה היה שהתכוננה מראש. הטלוויזיה היתה כבויה, והיא ישבה על מקומה ועקבה אחריי בעיניה, מצפה לרגע שבו אתיישב. כשהתחלתי לטאטא את גוויות המקקים איבדה את סבלנותה וקראה לי שאשב. "עזוב את החרקים", אמרה, "זה ממילא מתפורר". התיישבתי. "התקשר אליי מקודם תימני", היא אמרה בעיניים בורקות, כאילו המתינה עם הבשורה הזו שבועיים. "תימני?" שאלתי. "הוא נשמע לי תימני, אני מזהה תימנים", היא אמרה. "ומה הוא רצה?", שאלתי. "פתחו פה בית ספר, הוא התקשר להמליץ עליו לילדים שלי. דתיים". שתקנו כמה שניות. "זה היה הקלטה?", שאלתי אותה. "אולי הקלטה, אבל בטוח תימני", היא אמרה. "אין לך ילדים", אמרתי. "מה אני צריכה ילדים?", היא זרקה. "אז ניתקת?", שאלתי. "תימנים זה יותר גרוע מתוניסאים", היא אמרה. שתקתי. "עם תוניסאים עוד אפשר לדבר, אבל תימנים?", היא אמרה, "אתה יודע שמי שמתחתנת עם תימני מצטערת על זה אחר כך כל החיים?". "מאיפה את יודעת, התחתנת עם תימני?", שאלתי. "אני?", היא תמהה, "מה פתאום. אבל אני מכירה. מכירה 4 תימנים". חשבתי שתתחיל לפרט אבל היא נעצרה. "אתה לא רוצה לדעת מה הבעיה עם תימנים?", היא שאלה לבסוף. "אני יכול לתאר לעצמי", אמרתי. "אתה מכיר תימנים?", היא שאלה. "מכיר, כן", אמרתי. "נו, אז אני צריכה לספר לך?", היא נבחה, "רק כסף מעניין אותם. כסף וכסף. ולא כסף כמו שמעניין נגיד את האירופאים, מעניין אותם כסף בצורה אחרת". "איך אחרת?", שאלתי. "תשאל את התימנים שאתה מכיר! אני לא יגיד לך פה דברים על תימנים מאחורי הגב. הם יגידו לך בעצמם. זה הם בעצמם אומרים". "אומרים מה?", שאלתי. "תעזוב אותי, נו באמת", היא התרגזה, "אתה לא יודע מה זה תימנים?". ישבנו בשקט עוד כמה דקות. בגלל שהטלוויזיה לא פעלה לא היה על מה להסתכל. בסופו של דבר קמתי והלכתי משם. הפעם לא אמרה לי כלום.  

בביקור הבא הובילה אותי מן הדלת מיד אל הספה. "היא תנקה כבר לבד הרוסייה", רטנה כל הדרך, "לא צריכה גם אותך שתנקה לי פה. רק לכלוך זה עושה. אפשר לחשוב שיש לי פה טירה בשווארצוואלד. מעבירים לכלוך מצד לצד. אני לא יודעת מה זה? תשב, תשב". הטלוויזיה היתה כבר כרגיל סגורה, ובלוק נייר צהוב היה מונח על השולחן. "קח את זה", היא אמרה, וגלגלה אליי גם עט. "מה זה?", שאלתי. "תקשיב לי טוב", היא אמרה, "אני אולי כבר עבר זמני אבל אני מכירה מה הולך. אין כבר עיתונים, טלוויזיה זה מזמן כבר איך אומרים, עבר זמנו, אני רואה כל יום, הכל זה זבל, יותר גרוע מזבל, אבל אני שמעתי מהוועד בית איפה זה התקשורת. זה בפייסבוק. אמרו לי שהכל זה שמה. אתה צעיר אז אתה מכיר. אני רוצה שאתה תכתוב את מה שאני אומרת ותשלח להם. שמה כולם קוראים. תכתוב. זה על עיראקים". לקחתי את העט, פתחתי בדף הראשון, והתחלתי לכתוב כל מה שאמרה.

"אני מכירה מספר עיראקים", היא הכתיבה, "אני ביחסים מאוד טובים עם עיראקים, אבל אף רואה חשבון עיראקי לא יגיד לי מה אני צריכה לעשות עם הכספים שלי בבנק. אף עיראקי!". הרמתי את עיניי מהדף. "אני חושב שאת צריכה אולי להסביר מה הכוונה", אמרתי. "מה הכוונה?", היא צעקה, "אם היה לך רואה חשבון עיראקי היית מבין מה הכוונה מזמן". "יש לי רואה חשבון עיראקי", אמרתי, "עדיין לא הבנתי". "לא הבנת", היא רטנה, "אולי אתה לא רוצה להבין. תרשום. שיגידו תודה שנתנו להם להיות רואי חשבון. כל העיראקים זה ככה כמו הרואה חשבון הזה". "אני רושם כל מה שאת אומרת אבל אני באמת לא מצליח להבין", אמרתי. "הוא עיראקי!", היא צעקה, "הוא בא מעיראק! אנחנו בנינו את המדינה והוא בא מעיראק! ונהיה רואה חשבון! לספור עד חמש לא ידעו שם בעיראק מאיפה שהוא בא. עד חמש! אני לא יודעת מה זה עיראק? רואה חשבון גדול! אומר לי למי להעביר ולמי לא להעביר. תרשום מה שאני אומרת". התמקדתי בדף הצהוב. "העיראקים חושבים את עצמם", היא אמרה, "בגלל שהגיעו מעיראק. אם היה מגיע מתימן לא היה אומר לי איזה כספים לא העביר למי. אני מכירה תימנים". "אולי תרצי לפרט מה בדיוק הבעיה?", אמרתי, "כי ככה באמת יהיה אפשר לפתור אותה". "זה לא עניינך. תכתוב מה שאני אומרת לפייסבוק אצלכם ואל תשאל אותי שאלות שלא קשורות. אני רוצה להעביר מתנות והוא אומר לי שזה אסור לפי חוקי המדינה. עיראקים זה יותר גרוע מאוקראינים. לאוקראינים עוד היה השכלה בראש. מה יש בעיראק? אחשוורוש?" יותר היא לא אמרה כלום, רק הביטה בי בעיניים מאשימות. סגרתי את הבלוק ואמרתי לה שאנסה לפרסם את הדברים בדיוק כמו שביקשה, ויצאתי.

לביקור האחרון שלי אצלה הבאתי עוגיות. ידעתי שהיא לא אוכלת דברים כאלה, אבל רציתי לפחות להשאיר אצלה משהו טרי יחסית, שיהיה לה מה לחלק בשנים הבאות, אם יגיעו אליה בהמשך עוד פושעי צווארון לבן. כשהתיישבתי על הספה, מבטה היה אחר. משהו ממוסגר היה מונח הפוך על ברכיה. חשבתי שנסיים את הקשר בינינו בשתיקה של חצי שעה, שתיקה מיטיבה, שלמעשה ייחלתי לה כבר שבועות, אבל לאחר שירדה קצת השמש היא בחרה דווקא כן לדבר.

"אני יודעת מה אתה חושב עליי", היא אמרה, "שאני גזענית. שאני כמו הנאצים. שאני שונאת אותם. אני יודעת טוב מאוד. אבל אני לא גזענית. בוא אני אגיד לך משהו. אתה לא צריך לכתוב. רק תסתכל". היא הרימה את הדבר הממוסגר. היה זה צילום מגורען, מודפס רע, של גבר שחור, שחבש משהו שנראה כמו תרבוש ואחז בידו כלי מיתר. פניו היו רציניות, מהורהרות. "זה סליהו טפאווה בלווה", היא אמרה, וליטפה את הזכוכית. "לא מכיר", אמרתי. "הוא הנכד של אבו-בכר טפאווה בלווה". "לא מכיר", אמרתי. "הוא היה ראש הממשלה הראשון של ניגריה", היא אמרה, "אחרי שהלכו משם האנגלים". "אותם אני מכיר", אמרתי. "אז הוא הנכד שלו", היא אמרה, "הוא מוזיקאי. מנגן על 7 כלים. הוא כותב לי הרבה. הוא במצב לא טוב". "איך הוא כותב לך?" שאלתי. "הוא כותב לי בדואר האלקטרוני". "יש לך דואר אלקטרוני?", שאלתי. זה הפתיע אותי מאוד. "לי אין", היא אמרה, "אבל אני מקבלת את המכתבים שלו בדואר, שהוא כותב מהצד שלו בדואר האלקטרוני". "אני מבין", אמרתי, "פשוט מכתבים מהדואר". "כן", היא אמרה, "הוא צריך כסף ואני עוזרת לו. אני שולחת לו כל פעם קצת במעטפות, ואת הכל הוא החזיר. והוא שלח לי תמונות של החיות שלו!" ממעטפה שהיתה מונחת על השולחן היא שלפה צילומים מודפסים של נמרים בסוואנה, על חלקם היה מוטבע לוגו גדול של נשיונל ג'יאוגרפיק. "ועכשיו הוא ביקש אם אני יכולה לשלוח לו 100,000 דולר לבנק פידליטי גאראנטי אינטרנשיונל בניגריה. הוא יחזיר לי כפול. והוא אומר לי לא! הוא אומר לי לא!" "מי אומר?", שאלתי. "העיראקי! הוא אומר שהוא ייקח ממני את האפוטרופסות על החשבון! שיערב את משרד הבריאות! אסור כבר לתת מתנות! סובנירים אסור!". "בטוח שגם רואה חשבון אשכנזי היה אומר לך אותו דבר", אמרתי. "איזה רואה חשבון אשכנזי, על מה אתה מדבר?", היא ירתה, "אשכנזים כבר בקושי רואים. אתה ראית היום אשכנזי? מה זה בכלל אשכנזי? אני מעניינים אותי אשכנזים? גם האשכנזים לא יותר טובים. איומים ונוראים האשכנזים. איפה הם ואיפה סליהו. את כל האשכנזים של גטינגן הוא שם בכיס הקטן. ולי אתה קורא גזענית! לי!" היא חבטה עם תמונתו של האיש באחד הנמרים שעל השולחן. "לא קראתי לך גזענית", אמרתי. "אני יודעת טוב מאוד מה אתה חושב עליי. אבל שתדע לך שאני רואה כל אדם כמו שהוא. כל אדם! שחור או לבן, או חום, זה לא מעניין אותי! ככה גידלו אותי וככה אני אשאר!" 

המשכנו לשבת זה לצד זו עוד כמה זמן ואז קמתי משם בשקט. לא נראה שזה שינה לה הרבה. אור צהוב, עדין, שחדר דרך סדק בין שני בניינים, הביא אלינו משהו מן השקיעה על בת-ים. המעלית עבדה הפעם, היה זה יום המזל שלי, וירדתי בה אל הרחובות, אל חירותי.

תגובות לצווארון שחור

תגובות לצווארון שחור

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

x