האיש במושב האחורי

השגריר יצחק רבין ובולדה מהפלמ"ח נפגשים בניו יורק

הביואיק נפלטה מחניון בניין האו"ם. השגריר שפשף את לחי שמאל. הפגישה עם יארינג, המתווך השוודי לשיחות במזרח התיכון, לא עלתה יפה. השגריר היה כבר למוד פגישות כאלה, אבל הערב, יום אחד בלבד לאחר ההתקפה החבלנית על האוטובוס בגבול צפון, התקפה שגבתה את חייהם של תשעה ילדים, הוא האמין, קיווה, שהשוודי יהיה רך יותר. זה לא קרה. חוץ מגינוני נימוס, וכמה מילות נחמה לפרוטוקול, לא הייתה בפגישה כל תחושה של השתתפות בצער. ובכל זאת התעקש השגריר להקדיש חלק ניכר ממנה לדיון באירוע הדמים, למרות ש"החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין", הארגון שנטל עליו אחריות להתקפה, לא היה גוף שהטריד במיוחד את מי מהצדדים, גם לא את ישראל. עניינים חשובים בהרבה עמדו על הפרק: 50 מטוסי פאנטום שהובטחו על-ידי האמריקאים וטרם סופקו; המתיחות המתמשכת לאורך התעלה – השגריר טען בשיחות פנימיות שצריך להפציץ את המצרים בעומק שטחם, על מנת למנוע כרסום בעמדת ישראל; איומים מעורפלים מצד הסובייטים, שטופטפו במאמרי המערכת של "פראבדה". בפגישה רמז יארינג רמז שוב ושוב שישראל היא זו שממסמסת את השיחות האזוריות, והשגריר החזיר את הדיון לילדים בגבול הצפון. יארינג תקע בו מבט קפוא ודיבר על המשא ומתן. השגריר חזר לילדים. רק אמש, בוושינגטון, ניקסון עוד חיבק את כתפיו בחום, מבין ללבו. ועכשיו – רובוט שוודי מהאו"ם.

"לא לַפְּלַאזַה", אמר השגריר. לאה נשארה בוושינגטון והיה לו לילה להעביר בגפו. בדרך כלל שמח לנצל כמה שעות של חופש במלון הפאר, אבל הפעם ירד עליו דכדוך. העיר פעמה וצפצפה, מה לה ולקו בר-לב, נאיף חוואתמה ושארם א-שייח'. השגריר הצית סיגריה ושקע בפנסי המונית שלפניהם. "בואו ניסע קצת", הוא אמר. "לאן?", שאל הנהג. "לאן שאתה רוצה". "השגריר", אמר המאבטח, "אם לא נוסעים לפלאזה צריך לדווח לשוקי, שלא ניעלם להם". "אז תדווח", אמר השגריר. "תדווח", פקד המאבטח על הנהג. הנהג נהם משהו לתוך מערכת הקשר והביואיק פנתה שמאלה לרחוב 47. השגריר בחן בתשומת לב את מה שהתרחש בחוץ: היו אלה ימים סוערים, ימים של מתח והפגנות. ארה"ב שקעה עמוק בבוץ הוויטנאמי, פלשה זמן קצר קודם לכן לקמבודיה, הקולג'ים בערו, בשיקגו הסתיים משפטם של מנהיגי תנועת המחאה, ואם לסמוך על התקשורת גם ניו-יורק תססה. אבל ברחוב 47 לא היה לכל זה זכר. בנייני קונסוליה, מוסדות תרבות, חזיתות מטופחות ואנשים בחליפות. רק לאחר שפנו שמאלה בשדרה השנייה, ושוב ימינה ברחוב 42, התחילה האידיליה להיסדק. פה ושם שכב מישהו על המדרכה; צעירות בחצאיות מיני – השגריר העריך את גילן בלא יותר מ-18 – נשענו במבט מעורפל על קירות; משהו דמוי קטטה התפתח באיזו פינה.

איור: עפרה אייל

איור: עפרה אייל

כשעצרה הביואיק באור האדום של אחד הצמתים, שוטט השגריר בעיניו על פני הג'ונגל האנושי, ולפתע צעק: "בולדה!". הוא פתח את דלת הרכב אך המאבטח אחז בו: "השגריר, אני מבקש". השגריר ניער אותו מעליו. "תפסיק עם הבלבולי שכל האלה", הוא נבח בקולו החצצי, "שגריר-שגריר-שגריר. לא קוראים לי שגריר. השם שלי זה יצחק". "יצחק, אני מבקש",  אחז בו שוב המאבטח אבל השגריר כבר היה עם רגל אחת על הכביש. "זה גרשון בולדה", הוא הסתובב אל המאבטח לעוד הבהרה, "אתה יודע מי זה? חייל שלי  בחטיבת הראל. לפני שהייתה מדינה. 22 שנה לא ראיתי אותו. חשבתי שהוא מת". "אבל יצחק", התחנן המאבטח, "זה אסור, זה מנוגד להוראות לצאת ככה". "שיקפצו לי ההוראות", סינן השגריר.

בולדה עמד זקוף ובהה אל החלל. את גופו כיסה בליל של פריטי לבוש צבאיים, ובידו החזיק מקל נחיה. השגריר התקרב אליו ובגבו המאבטח. הביואיק טיפסה איכשהו על המדרכה; הלוחית הדיפלומטית הגנה עליה, לפחות זמנית, מקנסות ותשומת לב. "בולדה!", הרים השגריר את קולו כשהגיע קרוב מספיק אל האיש. הוא עמד ממש מולו: "בולדה!". בולדה הרים שתי ידיים ונגע בשגריר. "הוּ איז איט?", שאל. "זה אני", אמר השגריר, "יצחק. המפקד". "יצחק...", חזר אחריו בולדה, "יצחק... מה אתה עושה פה?".  "אתה זוכר מתי נפגשנו בפעם האחרונה?", שאל יצחק. "לא", אמר בולדה. "עלינו עם הג'יפ לקריית ענבים", אמר השגריר, "חטפנו חזק". "ירו עלינו", אמר בולדה. השגריר חייך. "רק ירו?", אמר, "רוקנו עלינו שם את כל הארסנל. על ג'יפ אחד מסכן". בולדה חייך גם הוא, אבל מיד חזר מבעו ונאטם. "מה קרה לג'יפ?", הוא שאל. "הגענו בסוף לקריית ענבים", אמר השגריר, "אתה לא זוכר? עוזי היה שם. עם הגדוד הרביעי. הוצאנו מן הסליק שני משוריינים. הוריתי לו לצאת לעזור לשיירה". מצחו של בולדה התכווץ, טיפות זיעה נקוו על רקותיו.

"אני זוכר", הוא אמר לבסוף ופניו נרפו. "אתה לא הרגשת טוב", אמר השגריר, "ביקשת להישאר, ואחרי זה פינו אותך". "לקחו אותי לסן ז'וזף, למרפאה", אמר בולדה. "אבל לא נשארת", אמר השגריר, "באתי לחפש אותך. אמרו לי שהלכת". "הלכתי", אמר בולדה בקול שקט. "לאן הלכת?", שאל השגריר. "הלכתי לפה", אמר בולדה, "לא רציתי יותר מלחמות. באתי לפילדלפיה". "מה היה לך בפילדלפיה?", שאל השגריר. "כלבו לצעצועים", אמר בולדה, "נתנו לי את המחסן. אבל דוד שלי רב איתי. אז הלכתי ממנו. ונסעתי ונסעתי. בסוף באתי לפה. פה טוב." השגריר בחן את האיש שמולו. "בוא איתי, בולדה", הוא אמר, "יש לנו פה אוטו, אני אקנה לך משהו לאכול, בייגל. אתה אוהב בייגל?". "תמיד היית אייזן ביטון", אמר בולדה וחיוך עלה על פניו. השגריר כיוון אותו בעדינות אל הביואיק. "יצחק", לחש המאבטח, "אני לא יכול להרשות את זה". "נקנה לך גם", אמר השגריר.

בתוך הביואיק הציע השגריר לבולדה סיגריה, והצית לו אותה. "קח אותנו לאיזה בייגל טוב של יהודים", אמר לנהג, "אתם גרים פה. אני לא מכיר". הם עישנו קצת בלי להוציא הגה. "ובניו יורק מה?", שאל בולדה, בלי להפנות את ראשו לאיש, "עסקים?". הנהג פרץ בצחוק משתומם, אבל אז פגש במראה את עיניו של השגריר, והשתתק. "אני השגריר שלנו בארצות הברית", אמר השגריר, מודד את מילותיו. "שגריר", חזר בולדה בשקט, "שגריר. לא ידעתי. איזה כבוד. כבוד מלכים. ואיך נעשית שגריר?". השגריר מצץ מן הסיגריה והתבונן זמן מה בגבר המזוקן שלצדו. "אחרי שפורק הפלמ"ח", הוא אמר, "התמניתי למפקד קורס מג"דים של צה"ל, ואחר כך לראש מחלקת מבצעים". בולדה הנהן בראשו. "אחר-כך פיקוד צפון, ראש אג"ם, סגן רמטכ"ל", המשיך השגריר, "ורמטכ"ל". בולדה מחץ את הסיגריה במאפרת הדלת. "ומה עושה רמטכ"ל?", הוא שאל. הנהג בלם בפתאומיות, ניכר שאינו מצליח להתרכז בנהיגה. "סליחה", פלט. "כרמטכ"ל", אמר השגריר לאחר שתיקה, "הוריתי לבצע כמה פעולות כנגד הסורים, וגם, בהוראתי, נכנסנו למרחבי סיני. ובחמישה ביוני 1967 יצאנו למלחמת ששת הימים". "מלחמה קשה?", שאל בולדה. "לשמחתי ניצחנו בה", אמר השגריר, "וצבאות ערב נחלו מפלה". בולדה הליט לפתע את פניו בידיו. "בולדה?", השגריר נגע בכתפו. "תינוק נולד הלילה", אמר בולדה בקול-לא-קול. הנהג והמאבטח החליפו מבטים. "תיכף נגיע", אמר השגריר ברכות, "תקבל בייגל יוצא מהכלל". "תינוק נולד הלילה", חרחר בולדה מבין אצבעותיו, פניו יורדות אל הברכיים, "תינוק נולד הלילה". "בולדה?", שאל השגריר, "שתית קצת?". "הוא לא שיכור", אמר הנהג, "הוא ג'אנקי". "תינוק נולד הלילה" – ראשו של בולדה היה מונח כבר על ברכיו וידיו כיסו את ראשו, כאילו התגונן מפני התקפת יריות. קולו הלך והנמיך: "תינוק מרדן".

בהדרגה התרומם חזרה וסובב את ראשו, לראשונה, אל השגריר, עין מול עין. "יגאל בן גאולה". אף הגה לא נשמע. "על הכיפאק", אמר השגריר בחיוך חשוק שיניים, "תינוק נולד. שמענו. ומה אנחנו אמורים לעשות בנושא?". "הישמר", אמר בולדה, "הגענו", אמר הנהג, "בסט בייגל אנד קופי". "הישמר, יצחק", אמר בולדה ואחז בשגריר, "מי גיבור כל-כך להכחיד את המלחמות? הישמר". "אל תדאג לי, בולדה", שחרר את עצמו השגריר מן האחיזה. "שטן שׂוחֵה", אמר בולדה, "ובני בליעל והמזיקים והקופים וכול מי שנפל במדבר. הוא לא לבד. קוראים לו. הישמר, יצחק". "אני דורש להוציא את האיש מהרכב", אמר המאבטח. השגריר חכך כמה שניות בדעתו. "חיובי", אמר לבסוף. מיד כשנאמרה המילה זינק המאבטח ממקומו וטיפס על השגריר, שישב בינו לבין בולדה. הוא נדחק על המושב האחורי בין שניהם, וכשידו הימנית על כת האקדח שתחת מעילו, מוכנה לכל, פתח לבולדה את הדלת. "צא. עכשיו", לחש. בולדה גישש את דרכו אל המדרכה. "להתראות, המפקד", הוא צעק כשהתייצב עליה, עיניו מביטות אל שום מקום. "להתראות, בולדה", אמר השגריר.

הביואיק עמדה עוד כמה דקות בחלונות סגורים מול "בסט בייגלס אנד קופי", בלי שאיש יצא ממנה. בפנים הצית השגריר עוד סיגריה. "מישהו רעב?", שאל הנהג. "אני לא", אמר המאבטח. "לפלאזה?", שאל הנהג. "מה יש בקולנוע?", שאל השגריר. "אורי הוא המומחה", אמר הנהג. "אורי", פנה השגריר למאבטח, "יש לך המלצות?". המאבטח סידר את מעילו, ליבו הלם עדיין במהירות. "שמעת על 'מאש'?", שאל המאבטח. "לא", אמר השגריר. "זאת קומדיה צבאית", פתח המאבטח, "של הבמאי רוברט אלטמן. היא מתרחשת ב-". "לא רוצה צבאי", קטע אותו השגריר, "מה עוד יש?". המאבטח הרהר. "שמעת על וודסטוק?", שאל. "מה שקרה עם ההיפים?", השיב השגריר. "כן", אמר המאבטח, "סרט דוקומנטרי מוזיקלי על הפסטיבל. עם שירים ומוזיקה". "יש בזה הרבה דיבורים?", שאל השגריר. "דיבורים?", שאל המאבטח. "שמדברים, שיחות", אמר השגריר, "אני לא רוצה דיבורים". "אין בזה דיבורים", אמר המאבטח, "יש בזה שירים, בסגנון רוקנ'רול אבל גם עוד סגנונות. ג'ניס ג'ופלין, להקת 'המי'. שירים נגד המלחמה". "קיבלתי. בואו נלך", אמר השגריר. הנהג התניע את הביואיק. הם שבו לשוט בנהר האורות, מזרחה, על רחוב 36.

תגובות

|
X
X

Send this to a friend