דוד ד'אור ואייל גולן אמנם ביטלו היום את השתתפותם, בצעד שבטח נראה לאופטימיים בינינו כקפיצת הכריש1 של קרנבל התמיכה במי שזכה לכינוי הלא שיפוטי "החייל היורה", אבל אין כל סיבה לשמוח כשיש כוונה לערוך עצרת תמיכה למוציא להורג ללא משפט בערבו של חג החירות. זהו רגע שיא, שבוודאי יבואו נוראים יותר אחריו, של היפוך יוצרות אורווליאני שמאפיין את ימינו, בו הנבל הוא צדיק והאנס הוא קורבן.
תוך זעקות השבר על "משפט השדה" שנעשה ליורה, באופן אירוני בהאשמה על כך שביצע משפט שדה נטול מירכאות במו ידיו, מבקש מארגן הכנס שכולו דרך ארץ, חבר הכנסת לשעבר שרון גל, לארגן מפגן של תמיכה בילד של כולנו ולחבק אותו באהבה. תחת עזות מצח מיתממת זו, מוזמנים אלפים לגדוש את כיכר העיר ולצעוק יחד עם אמנים את הלחן הנעים יותר לאוזן של השיר המוכר "מוות לערבים". בהיתממות גדולה ומביכה עוד יותר, אייל גולן ביכה כי "חלק מהציבור לקח את זה למקומות של ערכים ודמוקרטיה", כאשר נימק את ביטול השתתפותו באירוע.
אין כל הפתעה בכך שאותן דמויות ממהרות להגנת עברו של רחבעם זאבי ועתידו של היורה. מערכת הטיעונים והשפה בהם משתמשים בשני המקרים דומה להחריד, והיא מעידה על שני מאפיינים בולטים שעוברים כחוט השני, בטורים על גבי טורים של פובליציסטיקה ימנית מנוסחת במתק שפתיים, כמו גם אצל אחיהם התאומים האזרחים המתלהמים: האלימות שטבועה בהם עמוק, והצורך להגן מכל משמר על מוקדי הכוח הקיימים בעולם הפטריארכאלי והגזעני שאנו חיים בו.
לא זו בלבד שלא קמה כל אופוזיציה בעלת משקל משמעותי לשלטון הקיים, שעושה יד אחת עם כוחות ההון להנציח את תרבות הדיכוי, אלא שמי שחולם להחליף את ראש הממשלה למד כי הפצת שנאה היא ההימור הפוליטי הבטוח ביותר בתנאי השוק הקיימים. דבריו של יאיר לפיד על עיתון "הארץ", שאינו ישראלי בעיניו, הם דוגמא מובהקת למי שבעצמו נוטל חלק מהאחריות ליצירת האווירה שמעודדת את ההוצאות להורג שלכבודן מכינים חגיגת זמר בכיכר העיר.
ניתן להעביר ערבים ארוכים בשיחות ריאליות יותר או פחות על הגירה מכאן, אולם הבחירה של נטישת הספינה הטובעת אינה מוסרית, בוודאי שלא אל מול קורבנותיה שברובם אינם בעלי גישה לסירת הצלה. עדיף למהר ככל הניתן בקבלת ההחלטה להילחם על מה שאייל גולן לא רוצה לדבר עליו – ערכים ודמוקרטיה.
ראשית, יש להילחם נגד המחולל העיקרי של ההתבהמות האלימה של החברה שלנו, והוא השליטה הצבאית על מליוני בני אדם שנשללות מהם כל זכויות האדם הבסיסיות שלהם. אי אפשר להילחם – לא בתרבות האונס, לא בהיעדר השוויון וחוסר הצדק החברתי, לא בשחיתות או בתאונות הדרכים – תוך התעלמות מהכיבוש ונסיון מתמיד לומר שאלה אינם נושאים של ימין ושמאל.
יתרה מזאת, נהיה חייבים לחבר בין המאבקים של כל הקבוצות באוכלוסיה שנרמסות תחת רגלו הגסה של המשטר הרע הזה. מצעד הגאווה בתל-אביב, שכעת מאיימים ארגונים לבטלו, צריך לשנות את פניו, לא רק משום שאירועי הקהילה סובלים מתת-תקצוב לעומת העברת משאבים לתיירות גאה, אלא בעיקר כי אין גאווה במדינה שאין בה שוויון – לא ללהט"בים וגם לא לנכים, לאתיופים, למזרחים או לערבים.
אבל כדי שחג החרות הזה ישמש נקודת מפנה של ממש בחיינו, על כל אחת ואחד מאיתנו לקבל החלטה אישית על הנכונות שלנו לשלם מחיר. אנחנו לא יכולים להסתפק בהצטרפות למחנה פוליטי, ולא רק כי אין כזה בנמצא וצריך לייצר אותו. המלחמה על דמותנו המוסרית יכולה להיות אפקטיבית בשלב כה מתקדם בהתדרדרות בתהום השנאה, אך ורק אם נצא מאזורי הנוחות שלנו ונסתכן גם באובדן פריבילגיות.
בוודאי שקשה לדרוש זאת ממי שגם כך חש שמשנה לשנה נהיה קשה יותר למלא את המקרר. אבל כדי לעצור את ההתדרדרות הזו, חלה עלינו החובה לומר ולהדהד את האמת הצורבת גם כאשר נדמה שאין סביבנו הזדהות עם ערכינו ההומניסטיים. יש להרים את קולנו בכל גילוי של שנאה – בין אם באוטובוס, בסופרמרקט או בתור לקופת חולים. את ההתנגדות שלנו יש להשמיע מעל כל במה, גם תוך ידיעה ברורה כי יש סכנה למחיר החברתי הגבוה שניאלץ לשלם ואפילו לפרנסתנו. ייתכן שברגעים האלה נושיט יד אל מי מזולתנו שחש כמונו ושותק מפחד, אבל בעיקר נזכה מחדש בחירותנו. כי כשהתרבות השלטת מציגה שנאה יוקדת כאהבה לזולת, נדע שאנו לא לקחנו בכך חלק.
חג חירות שמח.
