אודה על האמת, גם אני לא מבין מה העניין הגדול עם החייל שהרג את המחבל. כן, זה פשע. כן, הוא צריך להיענש. ועדיין, איך המעשה הזה – והתמיכה בו מימין – הפכו להיות הדבר הכי גרוע בסביבה? בכל זאת הבנאדם ניסה להרוג חיילים. אם מזיזים את הכיבוש מהרקע, וכל אחד שתוקף חייל הוא בהגדרה מחבל, מה הסיפור הגדול בלהרוג מישהו כזה, גם כשהוא שוכב "מנוטרל"?
בעשור האחרון אלפי בני אדם חפים מפשע, ביניהם ילדים רבים, נהרגו במבצעים בעזה ובלבנון, ועוד אלפים נותרו נכים. בחברה הגונה מי שניהל את המבצעים האלו – מאהוד אולמרט דרך עמיר פרץ ואיזנקוט ועד יעלון וביבי – היו יושבים בכלא על פשעי מלחמה. פוליטיקאים מרכזיים שתמכו במבצעים האלו, כמו שלי יחימוביץ', היו מוקעים מהחברה. אוקי, אז אנחנו לא בחברה הגונה, ופרץ ויחימוביץ נחשבים מנהיגים של השמאל, וצריך לעבוד עם מה שיש, וזה כולל להוקיע פשעים שבהשוואה הם כמעט בלתי נראים, כמו מה שעשה החייל. אבל כש"שלום עכשיו", למשל, מחבקים את טוהר הנשק של הצבא של איזנקוט מול הצבא של "הצל", הם מבטאים הידרדרות מוסרית לא פחות חמורה מזו של אלו שתומכים בחייל. איזנקוט, ראוי לזכור, אחראי ישירות על מה שקרוי דוקטרינת דאחייה – הרשאה עצמית ישראלית לפגוע באופן בלתי פרופורציונלי בחפים מפשע, שיושמה במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים האחרונים בעזה. במילים אחרות, הוא אחראי על פשעים הרבה יותר חמורים ממה שהצל עשה או יעשה אי פעם.
"שלום עכשיו" הם רק דוגמא לקלות שבה – אם מתפיסות כנות ואם מטעמים של להצליח לתקשר יותר עם המיינסטרים הישראלי – גם בתוך השמאל היותר ביקורתי מייצרים שיח שנותן לגיטימציה לפשעים של המרכז בשם היציאה נגד הימין. לפעמים זה פשוט הזיכרון הקצר שלנו. כך למשל, רבים הזכירו את פרשת קו 300, אחרים את ההפגנה הגדולה במלחמת לבנון הראשונה נגד הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, כביטוי לאיפה היינו אז לעומת איפה אנחנו היום. אלו למעשה שני ביטויים של אותה תקופה, תחילת שנות ה-80. רק ששוכחים שבמלחמת לבנון הראשונה נהרגו כ-20 אלף פלסטינים ולבנונים בהפצצות של ישראל בלבנון, רובם המכריע חף מפשע, ועשרות אלפים אחרים נותרו נכים לכל חייהם. ההפגנות של השמאל אז היו נגד הטבח של הפלנגות הנוצריות, שחיסלו הרבה פחות משחיסלה ישראל עצמה; כמו גם נגד השאיפות הגרנדיוזיות והשקרים של שרון, שהביאו להרבה חיילים ישראלים הרוגים. בקיצור, קל למחות על פשעים של אחרים, כולל הימין, גם אז וגם היום.
בכל מה שקשור למוסר מלחמה, ההבדל העיקרי בין מדינות דמוקרטיות תרבותיות לבין ארגוני טרור פרימיטיביים הוא שהראשונות מרגישות צורך לשמור על יכולת הכחשה סבירה של הפשעים שלהן, כלפי העולם וכלפי הציבור בבית. כלי מרכזי הוא היכולת להכחיש כוונה. אתה יכול להרוג הרבה מאוד אנשים חפים מפשע כל עוד אתה יכול לטעון שזה נזק משני ושזו לא הייתה כוונתך. השכל הישר שהיה עובד בכל מקרה דומה בחיים הפרטיים – שהתוצאות הסבירות של המעשים שלך הן מה שקובע, במיוחד כשראית מהן פעם אחר פעם – נעלם בקלילות במקרים האלו. אני מניח שמעטים בשמאל מאמינים שמה שעשה החייל הוא חריג, ושזה לא קורה, כמו שחייל אחר מהפלוגה שלו אמר, "בערימות". מה שחריג הוא חוסר היכולת להכחיש עד כמה זה היה מכוון, כלומר רצח בדם קר, והפער בין זה לבין ההכחשות/תמיכה של רוב הישראלים. אבל נדמה לי שבתוך הזעזוע הזה אנחנו חושפים, כמו "שלום עכשיו", את העיוורון המוסרי שלנו: לירות במחבל מנוטרל זה כאין וכאפס לעומת להפציץ שכונה מלאה בחפים מפשע או לתמוך בזה, כמו שעשה הרמטכ"ל, הפוליטיקאים, ורוב האנשים ששופטים אותו.
ברור שהעובדה שהרבה מהביקורת על מה שהחייל עשה היא על הפגיעה במקצועיות של צה"ל יותר מאשר על הרצח עצמו, מבטאת שפל מוסרי. אבל צריך לשים לב שגם שיח שמדגיש את הצורך בשמירה על טוהר הנשק, כמו, שוב, במקרה של "שלום עכשיו", הוא מאותו סוג. לא רק בגלל שזו ציניות לשמה לאור מה שצה"ל עושה כבר די הרבה זמן, אלא גם בגלל שזה משכפל את השיח המסורתי של השמאל, שהבעיה עם הכיבוש היא שהוא משחית, כלומר מה שהוא עושה לנו, ולא מה שהוא עושה לפלסטינים. לא מיותר לציין שגם "שוברים שתיקה" – אנשים אמיצים שראויים לכל תמיכה – משמרים את השיח הזה, כמו גם רבים מאלו שמגנים עליהם. מפה לשם יוצא שאנשים מגלים שישראל הפכה להיות חברה אלימה ופשיסטית משהו כשמותקפים ארגוני שמאל ולא, נניח, בעשרות השנים שלפני כן כשהותקפו רק פלסטינים.
הפוליטיקה, בקלישאה הידועה, היא אמנות האפשרי. זה נכון שלפעמים בשביל מטרה גדולה יותר צריך להתפשר, אם זה בשיח שאתה משתמש בו ואם זה בדרישות המוסריות שלך, כלפי הציבור שאליו אתה פונה. אבל לעתים קרובות אתה מתפשר כל כך הרבה עד שאתה שוכח שהתפשרת, ואלו שמקשיבים לך כבר לא יודעים שהתפשרת, ואז כולם מזדעזעים מפשעים קטנים ושוכחים את הגדולים. מפה לשם אתה מתחיל להישמע יותר ויותר כמו הצד השני. עדיף להפסיק עם זה כל עוד אפשר.
הכותב הוא ד"ר למדע המדינה, מתמחה בפילוסופיה פוליטית, מלמד באוניברסיטה הפתוחה ובאוניברסיטת חיפה
