ביום ראשון בלילה הצלחתי לצעוק בפעם הראשונה

ביום ראשון, יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, הצלחתי, עם מידה סבירה של הדחקה בריאה, להתנהל ולתפקד בסביבה כאילו אין ליום הזה משמעות מיוחדת עבורי.
בלילה חלמתי שוב וריאציה של סיוט חוזר שיש לי למעלה מעשר שנים: סכנה איומה וממשית המתקרבת אליי, ואני לא מצליחה לגייס את קולי כדי לצרוח, רק חרחורי מחנק בוקעים מגרוני, ואני נאלצת בשתיקה לחכות להתממשות האיום המתקרב. אבל בלילה של יום ראשון, לראשונה מזה עשור, הצלחתי לצעוק. וגם הערתי את בן זוגי תוך כדי. הוא הרגיע אותי וחזר לישון, אבל אני לא הצלחתי להירגע כל כך מהר: זו הייתה הפעם הראשונה שבה החלום הסתיים בצעקה ולא בדממה מחרחרת, דממה שקל להבין מה משמעותה בעולם האמיתי, מחוץ לנבכי תת המודע שלי.

קורבנות אנושיות להחריד

אין לי עניין רב להציג נתונים כלליים אודות רצח נשים, הנגישים לכל החפץ בכך. אין לי גם עניין מיוחד לנהל ויכוחים חסרי תכלית עם אנשים שההבנה שלהם בנבכי המורכבות הזו מוגבלת במקרה הטוב, ונפטרת אשר מקום קבורתה לא נודע במקרה הרע.
שמעתי כבר הכל: שמגיע לי, שכנראה נהניתי מזה, שיכולתי כל הזמן לברוח אך בחרתי אחרת, שאני אשמה בקורבנות הבאות כי לא התלוננתי. דומה כי חוסר האונים של החברה מול תופעת האלימות המגדרית הוא כה גבוה, עד כי המוטיבציות השתבשו מן היסוד והתוקפנות מופנית אל הצד הנפגע במשוואה.

לא כל מאשימי הקורבן הם אנשים רעים. חלקם פועלים כמעט על אוטומט, מתוך מגננה מובהקת. אם ימצא פגם בהתנהלות הקורבן, ויש פגמים הרי (מפאת העובדה שקורבנות הן אנושיות להחריד), אזי התוצאה הייתה שונה. והם אפילו צודקים במישור הפרקטי: אין ספק שאילו הייתי קמה והולכת, זה לא היה קורה לי.
בראבו, שרלוק.

״לא כל מאשימי הקורבן הם אנשים רעים. חלקם פועלים כמעט על אוטומט, מתוך מגננה מובהקת״ | יולי קרביץ

הבעיה לא יכולה להסתכם בי, שאילו הייתי קמה והולכת הייתה אחרת במקומי. השאלה היא בעיקר אילו כוחות, גלויים וסמויים, פרטיים וחברתיים, משפיעים על המהלך של זוגיות אלימה שלא נגדעת. אילו חלקים בי, ככל שכאלה קיימים או לא, איפשרו את האלימות – זה שלי לטיפול נפשי פרטני. לא של טוקבקיסטים עם מנעד רגשי של כפית.

אבל מה שהחברה צריכה להתעסק בו זה המישור החברתי, זה שמתקיים עם או בלי הסיפור האישי שלי, זה שמתקיים באופן בלתי תלוי בשאלה מה אם הייתי מצליחה לגייס כוחות מתוכי לקום ולעזוב.

וזאת משום שהחברה היא שחקן מרכזי במשחק הזה, תרצו או לא תרצו. הפאסיביות החברתית משמשת כלי שרת עיקרי בידיו של המתעלל: הנרטיב הכללי סביב האלימות שספגתי יום יום היה שאיש לא יאמין לי כי אני משוגעת, והחברה שיקפה לי שהנרטיב הזה נכון, כל פעם בדרגות אדישות אחרות.

הוא חנק אותי, החבר חיכה

למשל, פעם אחת כשכבר ברחתי ממנו לבית של חברה, הוא הגיע לחפש אותי מלווה בחבר אחר. אותו חבר חיכה לו על האופנוע בזמן שהוא חונק אותי בלובי הבניין, גוזל ממני את האוויר במסירות של מתאבד על המולדת.
והחבר המתין לו, כאילו היה מדובר באיזה סידור פעוט שעליו לעשות.

במקרה אחר אנשים ברחוב סברו שהיותי יחפה, בוכייה ורצה אחריו בהיסטריה, מנסה להשיב אליי תיק קלאץ' שלקח לי כדי שלא אוכל להתקשר לעזרה, מרמז למעשה שאני נרקומנית הזקוקה למנה (כך אמר להם) ובשל כך אני מנסה לגנוב לו את התיק. תיק קלאץ' עם פאייטים, כן?
אבל המקרה הכואב והשערורייתי מכולם הוא ללא ספק הפעם שמשטרת ישראל זומנה אלינו לאחר שהשכנה בבניין של הוריי שמעה אותי צועקת בחדר המדרגות. הוא בעט בי שם ואני בכיתי שלא יבעט לי בראש.

אני עד היום לא זוכרת מה צעקתי, אבל זה מה שסיפרה השכנה, וזה גם מה שמסרה למוקדנית כשהזמינה לנו ניידת. הוא איים עליי לשתוק וירדנו למטה לחכות לשוטרים, הוא גייס את חיוכו המתוק והסביר לשוטרת, שהיתה מיודדת עמו מהתיכון, שאני צועקת כי אני שיכורה. אני שתקתי, מתפללת שמשהו לא יסתדר להם בגרסא המאוד לא מספקת הזו, אבל התבדתי – הם התרצו והלכו. את זה לצערי אני זוכרת היטב, את התחושה שאני נופלת במהירות מגובה רב, בעודם מפנים לי את הגב ומפקירים אותי חזרה לידיו.

בסופו של דבר ובצירוף מיוחד של נסיבות הצלחתי לצאת משם. הוא פגע באחרת, הואשם באונס, הורשע ונכלא. זה גם המקום שלי להכות על חטא ולהודות שבמהלך המשפט עוד הייתי לצידו. הצלחתי לקיים בתוכי שתי גרסאות מציאות סותרות לחלוטין, הצלחתי להחזיק את כל מה שעשה לי ועדיין לחשוב שלא אנס את הנערה שהתלוננה. בדיעבד אני מבינה איך כאשר משליכים את כל מה שהגיוני מהחלון ומתקיימים בעולם פוגעני כל כך ובתחושת בדידות כה איומה, זה לא מאוד מופרך שנפגעת תגונן על פוגעים, בפרט אם היא עודנה בהכחשה לגבי היקף הפגיעה שעברה בעצמה.

והייתי בהכחשה, ושתקתי, כמעט עשר שנים.

״סיוט חוזר שיש לי למעלה מעשר שנים: סכנה איומה וממשית המתקרבת אליי, ואני לא מצליחה לגייס את קולי כדי לצרוח, רק חרחורי מחנק בוקעים מגרוני, ואני נאלצת בשתיקה לחכות להתממשות האיום המתקרב״ | סיוט משתק: Hill House נטפליקס

בדידות משותפת

וכשהפסקתי לשתוק גיליתי כמה חוויית הבדידות הזו משותפת בין נפגעות ונפגעים. כמה בידוד הוא פרקטיקה אלימה נפוצה בין הסיפורים השונים. כמה החברה יכולה, אם רק תרצה, להשפיע בצורה ניכרת ואולי אף למנוע את המקרים הבאים.
זה דורש אקטיביות מסוימת, ודאי. זה דורש לחבר בין מופעים קטנים וגדולים של אלימות בתרבות שלנו ולראות בהם קשורים בהכרח. זה דורש בדק בית לגבי ההטיות שלנו באמון שאנו נותנים לעדויות שאנו שומעים ולמגדר של המשמיע\ה. זה כרוך גם בויתור על תחושת ביטחון מסוימת לפיה "לי וסביבי ולמכרי זה לא יקרה", דורש ערנות, אחריות, סולידריות.

המאבק באלימות נגד נשים הוא המאבק על פניה של החברה שאנו שואפים לטפח, וכל זמן שהפלגנות, החשדנות, האדישות וחוסר הרגישות הן הבון טון בזירה הממשית, ברחוב, במוסדות – כוחה של האלימות לא יתש.
יהי זכר הנרצחות ברוך.

יולי קרביץ היא אקטיביסטית פמיניסטית וסטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב