אני לינור, בת 26, מחנכת שנה שניה בבית ספר יסודי, ובסוף השנה הזו אני עוזבת.
אני עוזבת בגלל המון סיבות, בעיקר בגלל היחס, העומס. בגלל הכל מהכל, אבל בעיקר בגלל השכר.
אני מורה מתחילה, 92 אחוזי משרה. אני מרוויחה 4,990 שקלים בחודש. לצערי, אינני מצליחה לסגור את החודש ועל כן אני נאלצת לעבוד בעבודה נוספת.
אני מורה שעובדת מסביב לשעון על מנת לספק תוכן מעניין, יצירתי ומקורי לתלמידים שלי. אני מורה שלוקחת את העבודה הביתה, ולוקחת כל סיפור וכל מקרה ללב, דואגת ולא שקטה.
בשנה שעברה הפכתי בין יום לאמא ל-23 תלמידים. אני, הצוצקית שזה עתה יצאה מהסמינר, "ילדה", אמא ל-23 ילדים שאני חלק ענק מהעולם שלהם. לאט לאט הבנתי את האחריות המוטלת עלי, ועשיתי הכל על מנת שיהיה להם חיוך על הפנים, שיכנסו עם חיוך לכיתה ויצאו עם חיוך מבית הספר בסוף היום.
להגיד שכל יום היה זוהר? לא, עברנו משברים, עברנו עליות ומורדות. כל סגר פירק את הבניין שבנינו והיה צריך להתחיל לבנות הכל מחדש. אבל עברנו, התגברנו והתגבשנו.
השנה עליתי איתם לכיתה ה'. הצטרפו עוד שתי תלמידות לכיתה, ועכשיו אני אמא ל-25 תלמידים ותלמידות. ושוב התחלנו תהליך. היה קל יותר מכיתה ד', כמובן, אבל גם השנה עברנו משברים, תסכולים, התמודדות עם פערים לימודיים והיחס המזלזל כלפינו.
פתחתי את השנה עם מקרי אלימות מזעזעים מצד אחד התלמידים, שכללו השעיות והמון שיחות עם ההורים. לא ויתרתי עליו. בעזרת הצוות המדהים והכלים שיש בבית הספר, בנינו לאותו תלמיד תוכנית לימודים שונה, וזה עבד. אותו ילד עבר שינוי משמעותי, ולמה? כי ראינו אותו, הקדשנו לו את מלוא תשומת הלב שמגיעה לו. כאשר הצגתי לתלמיד את המערכת האישית שלו, הוא היה נרגש ואמר לי "תודה, את המורה היחידה שבאמת רואה אותי ודואגת לי". ואני? פשוט ישבתי שם עם דמעות בעיניים. בשביל הדברים האלה הגעתי למקצוע.
שנת הלימודים המשיכה עם התמודדות שלי עם ההורים. למען האמת, זו עוד אחת מהסיבות לכך שאני עוזבת את מערכת החינוך: הורים שלא שולטים על הלשון שלהם מול צוותי ההוראה, והילדים שלהם שלומדים מהם ומרשים לעצמם להתנהג כך גם. התחושה היא שהורים מתייחסים למורים כאל הביבייסטרים של הילדים שלהם. אין להם גבולות ועל כל דבר יש להם מה להגיד. כאילו המורה צריך לבקש רשות מההורים על כל פעולה שהוא עושה.
התחושה היא שהורים מתייחסים למורים כאל הביבייסטרים של הילדים שלהם. אין להם גבולות ועל כל דבר יש להם מה להגיד
אבל היו גם רגעים שמחים. עכשיו, רגע לפני שמסתיימת השנה אנו מקיימים שיחות אישיות עם כל תלמידה ותלמיד. מנהלים שיח אמיתי, לא רק על ציונים ולימודים. היו שיחות שסיימתי ולאחריהן לא הפסקתי לבכות. בכיתי כי הם ריגשו אותי, כי הם ראו מה עשיתי בשבילם והם מעריכים את העבודה שלי, כי אני אוהבת אותם.
אבל לצערי, עם כל האהבה שלי אליהם, תלמידי כיתת החינוך הראשונה שלי, אני חייבת לעזוב. אני לא יכולה להתפרנס מ-4,990 שקל בחודש ואני לא יכולה לחכות עד ה-1 בספטמבר בציפייה שיהיה פה שינוי, ובסוף השכר יעלה ב-300 שקלים. אני פשוט לא יכולה.
אז סליחה תלמידים שלי. זה לא אתם, זה אלו שיושבים שם למעלה ומנותקים ממה שקורה בשטח.
