אז איך היה השבוע הזה? האמת, לא משהו. חרב דמוקלס של הפיטורים התהפכה מעל ראשי בשבועיים האחרונים, וגם עתה איני בטוחה שהסכנה חלפה לגמרי. נכון, מקצוע העיתונות רגיש והתעסוקה בו לא בטוחה, אבל הפעם הגיחה הסכנה מכיוון אחר לגמרי: אני פוחדת שיפטרו אותי מהשמאל.
כן, המחנה הזה שאליו אני משייכת עצמי שנים רבות – הולכת לכל ההפגנות הנכונות, חותמת על כל העצומות הראויות – שוקל את המשך חברותי בו. תהליך השחיקה החל די מזמן, אך ייחסתי אותו לשחיקה טבעית של זוגיות מתמשכת. השבוע כבר הגיעו הדברים לכדי משבר של ממש. מסוג המשברים שבהקשר אחר מכנים אותם " חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור".
"אז מה", תגידו במידה לא מבוטלת של צדק. אז זהו. מבחינתי זו טראומה של ממש. קשה ודאי לעבור חוויה של גירוש מגן עדן גם בפעם הראשונה, אבל קשה שבעתיים לחוות אותה פעמיים בפרק חיים אחד. הפעם הראשונה, היתה קשה מאוד. זה היה בכלל עוד בפולין. בחופש הגדול שבין כיתה ב' ל-ג' הודיעו לי הורי בחדווה שקיבלנו היתר יציאה לפלשתינה. שמחתם הגדולה עמדה בסתירה ליגון שנפל עלי. זה עתה הצטרפתי למפלגה, ובחזוני ראיתי עצמי מנהיגה המונים בצמרת. ואז הגעתי לבית הספר, והמורה (גברת קראוזה קראו לה) העמידה אותי לפני כל הכיתה, וזרקה אותי הביתה. כמקובל במשטר הזה, כבר היה ידוע להם שאנחנו עומדים לעזוב. ומיד סומנתי על ידם כאשמה בפעילות ציונית חתרנית, ועל כן בלתי ראויה. והיא בכלל לא ידעה שהייתי מאוהבת בסתר לבי בסטאלין המת וכל רצוני הוא להיות ילדה מושלמת כמוהו.
עם השנים התגברתי על כאב אובדנו של סטאלין, אבל כאב הגירוש הישן התעורר השבוע כשמצאתי עצמי שוב מתמודדת עם אותה תחושה של גינוי שמאיימת אף בגט כריתות. הכל התחיל במחלתו של המרן והמשיך במותו, תהליך שגרר תגובות נסערות מחברי ל"מחנה". איזה צהלות שמחה! איזה לעג של עילאיים ומתנשאים, איזה בוז, איזו תחושת עליונות על הפרימיטיבים האלה, השחורים, החשוכים הנבערים שסוגדים לאיזה קשיש בשמלה.
הכי מצחיקות היו התגובות התיאולוגיות העמוקות. חברי גילו שאלוהים מת וחשפו את תִפלוּתן של התפילות. איזו שמחה – אינטלקטואלית , כמובן- אחזה ברבים מידידי כשיכלו לדווח שלא הועילה עבודת האלילים של התפילות. עובדה: הוא מת בסוף. בדרך עבר עליהם יום קשה כשחלה הטבה זמנית במצבו של הרב, שמא ייאלצו להתמודד עם הקשר בין התפילה לשיפור במצב. אבל לא אלמן ישראל, והאלוהים הטוב הלא-קיים התייצב לצדם, והוכיח שאין טעם בתפילה. או לפחות, שגם הוא, כמו החברים שלי, לא מושפע מאנשים נחותים בעליל.
אבל גרועה מן הבוז היתה השנאה, שאט הנפש כלפי כל מי שאינו "אנחנו". סליחה, לא מדויק. רבים מהחברים האלה שהתגוללו על החרדים שלחו לא מכבר מסרים מלבבים בנוסח "איראנים, אנחנו אוהבים אתכם", מלווים באייקון קטן של לב אדום. לא ברור לי איך אפשר לאהוב כ-80 מיליון אנשים בתשוקה יוקדת כל כך. אבל במקרה הזה הם דווקא אהבו מאוד את "האחר", אפילו אם האחר הזה עוטה גם הוא גלימה מוזרה וכיסוי ראש. אז מה ההבדל העיקרי? המרחק, כמובן. נורא נחמד לאהוב ברוחב לב ובראש פתוח "אחר" רחוק-רחוק. זה נאור, זה פתוח, זה למתקדמים.
ומכיוון שמיטב חברי הם לא רק מתקדמים אלא גם ספקנים כדרכם של אינטלקטואלים, נורא צרם להם אי-הדיוק בדיווח מן הלוויה של הרב. התקשורת דיווחה על 800 אלף. "איזה 800 אלף?" ערערו חברי שלא היו שם, אך ידעו לדווח בשמחת ניצחון על 300 אלף בלבד. מה בדיוק הניצחון המוסרי כאן? ומה זה משנה? זו תודעה שנבנית מדימויים, ובתודעה הזאת נצרב כבר המספר 800 אלף. והרי גם ההפגנה הגדולה נגד מלחמת לבנון הראשונה זכתה לכינוי "הפגנת ה-400 אלף", ולא היו בה 400 אלף. בוודאות. הייתי שם. וגם זה לא משנה, בדיוק כמו שלא משנה כמה אנשים באמת היו בלוויה של הרב עובדיה יוסף. היו המון. והיה הרבה כאב. ואולי כדאי לנסות ולהבין למה.
בתוך כל חילופי הדברים האלה ספגתי על הדרך כמה עלבונות מאנשים שתהו על שיקול דעתי, שהביעו אכזבה צורבת מכישורי האינטלקטואלים וחשש חמור לשחיקה של הגיל בכושר החשיבה שלי. לא רק שלי, כמובן. של כל מי שהעז לנקוט עמדה שסוטה מן הקו. וכן, יש קו והוא אפילו מדויק מאוד.
עובדה, השמאל לא יכול, ממש לא יכול היה להשתתף השבוע בעצרת לזכר יצחק רבין בכיכר הקרויה על שמו במוצאי השבת האחרונה, כי אופייה לא היה לרוחו. אז במקום לבוא ולומר זאת, הפקירו את הכיכר. אבל זה לא ממש חדש. בעבר כבר לא יכלו נציגיו של השמאל הזה לעמוד על במה אחת עם אורי אבנרי. גם הוא מעבר ל"קו", אם כי מצדו השני.
מכל העיסה הבעייתית הזאת הפחידה אותי בעיקר השנאה כלפי כל מה ומי ששונה. בעיקרון, אני שונאת שנאה, על אף חוסר ההיגיון במשפט הזה. באופן עקרוני, איני מאמינה בליברלים על תנאי, כאלה שנאמר מאוד בעד הפלסטינים אבל ממש לא סובלים חרדים. מי ששונא היום קבוצה אחת, ישנא מחר קבוצה אחרת . תגידו, במידה של צדק , שהימין שונא יותר. זה נכון. מן הימין לעתים גם נורים כדורים. אבל הימין לא מתיימר להיות ליברלי ונאור ואוניברסלי.
* לילי גלילי היא עיתונאית. כותבת בקביעות באתר www.i24news.tv ומרצה על חברה ישראלית במכללה האקדמית תל אביב-יפו