עתר לבג״ץ נגד עיכובי הצבא שמרחיקים אותו מהמרעה – ונעצר. למחרת נעצר רועה נוסף

ביום חמישי שעבר (24.9) יצא יוסף בשאראת, רועה צאן מח׳לת מכחול שבצפון בקעת הירדן, עם בנו מוחמד בן ה-16 לרעות את הצאן שלו. לפי העדות שנמסרה למקום הכי חם בגיהנום, בשלב מסוים נלקחו השניים מהמקום, כשבשטח היו שני רבש״צים (רכזי ביטחון) – מהיישובים חמדת ורועי ובנוסף כוח צבאי. מוחמד הוחזר כעבור דקות. אביו לא.

במשך יותר מ-13 שעות משפחתו לא ידעה היכן הוא, מי מחזיק בו, האם נעצר או עוכב ומה מצבו. פנינו לדובר צה״ל בשעה 9:30 בבוקר שלמחרת, ולאורך היום חזרנו ופנינו בניסיון לקבל תשובה לשאלה הבסיסית: האם בשאראת נמצא בידי הצבא, ומכוח איזה סעיף הוא מוחזק. רק בשעה 19:20, כמעט עשר שעות לאחר הפנייה הראשונה ויותר מיממה לאחר שנלקח מהשטח, אישר דובר צה״ל כי בשאראת מוחזק במתקן כליאה צבאי.

לפי תגובת הצבא, הוא נעצר בעקבות דיווח על יידוי אבנים לעבר רועי צאן ישראלים סמוך להתנחלות רועי. כוח צה״ל וגורמי ביטחון הגיעו למקום ועיכבו כמה פלסטינים שלטענת הצבא היו מעורבים באירוע. לאחר ״תחקור ראשוני בשטח״ הוא עוכב להמשך ״בירור ביטחוני״. עוד נמסר מדובר צה״ל כי בשאראת ״עצור כעת במתקן כליאה צבאי ומתוחקר על ידי מערכת הביטחון״.

אלא שבשאראת אינו רק רועה נחוש שיוצא לרעות למרות התעמרות המתנחלים. הוא אחד מחמשת העותרים הפלסטינים בבג״ץ, בעתירה שהוגשה ב-14 במאי נגד מפקד כוחות צה״ל בגדה המערבית והפרקליט הצבאי הראשי, בטענה לשימוש שיטתי ובלתי חוקי בסמכות העיכוב.

העותר 4

העתירה הוגשה על ידי חמישה רועים וחקלאים פלסטינים – שניים מצפון בקעת הירדן ושלושה מאזור חברון – ועל ידי הקרן למגיני זכויות אדם, חקל – ברית להגנה על זכויות אדם, המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח. בבסיסה דרישה מהצבא להפסיק עיכובים ללא עילה חוקית וללא חשד סביר; לאסור העברת מעוכבים לבסיסים שאינם כוללים גורם חקירה מוסמך; להפסיק איזוק וכיסוי עיניים של מעוכבים; להסדיר את החזרת המעוכבים ואת הקשר עם משפחותיהם; ולהקים מנגנון שיאפשר לאתר בזמן אמת אדם שנלקח בידי חיילים. העותרים טענו כבר אז כי אין מדובר רק בהפרות של הוראות העיכוב או בשימוש לרעה בהן, אלא בפרקטיקה שמשמשת בפועל למניעת גישה של פלסטינים לאדמות חקלאיות ולשטחי מרעה, ולהתעמרות ולהרתעה. ובמילים אחרות – להענשתם.

בשאראת, נשוי ואב לעשרה, מתפרנס מרעיית העדר שלו. לפי התצהיר שצירף לעתירה כעותר 4, עוד לפני הגשתה עיכב אותו הצבא לפחות 15 פעמים. בתקופות מסוימות הוא עוכב אף פעמיים בשבוע. בכל המקרים נלקח לדבריו לבסיס הצבאי שליד ההתנחלות ברוש הבקעה, ומעולם לא לתחנת משטרה או לגורם חקירה.

באחד המקרים, בשאראת היה עם העדר כאשר רכב ובו מתנחלים המוכרים לו עבר במקום. דקות לאחר מכן הגיעו שני ג׳יפים צבאיים. קצין שאל אותו מדוע הוא נמצא שם. בשאראת השיב כי החיילים מורים לרועים להתרחק כ-300 מטר מהבסיס. למרות זאת הוא נאזק, עיניו כוסו והוא הועבר לבסיס ברוש הבקעה. שם הוחזק במשך כארבע שעות, אזוק ועל הרצפה, ולאחר מכן הוסע לכביש 90 והושלך בצד הדרך.

במקרה אחר, מתנחלים שראו אותו רועה את עדרו דרשו ממנו לעזוב. לאחר שסירב הם החלו ליידות אבנים לעבר העדר והזעיקו את המשטרה והצבא. לדבריו, הכוחות שהגיעו למקום פנו תחילה למתנחלים, שמעו את גרסתם ואז עיכבו את בשאראת ובני משפחתו. גם הפעם הוא נלקח לברוש הבקעה, הוחזק כארבע שעות ולא נחקר או הואשם. ב-17 באוגוסט – שלושה חודשים אחרי הגשת העתירה – עוכב שוב, לארבע שעות וחצי.

המדינה: אסור לעכב לצורך ענישה

ב-3 באוגוסט הגישה המדינה את תגובתה המקדמית לעתירה. לטענתה, ההוראות הנוגעות להפעלת סמכות העיכוב הובהרו וחודדו בקרב הכוחות, הנחיות רועננו בשרשרת הפיקוד וההבדלים בין סמכויות העיכוב והמעצר הובהרו לכוחות. בין היתר ציינה כי במרץ התקיים בפיקוד מרכז דיון ייעודי בנושא העיכובים. בסיכום טענה המדינה כי לנוכח ההוראות הקיימות, הצעדים שננקטו והטיפול באירועים הפרטניים, אין הצדקה למתן הסעדים שביקשו העותרים.

המדינה הסתמכה על נוהל פיקודי המסדיר את אופן ביצוע העיכוב. הנוהל מסווג ״סודי״, והמדינה לא צירפה אותו לתגובתה אלא הציעה להציגו לבית המשפט בלבד. לפיו על החייל להזדהות בפני המעוכב, להודיע לו כי הוא מעוכב ולהבהיר לו בהקדם האפשרי את סיבת העיכוב. הנוהל קובע במפורש כי אין לעכב אדם בצעד ״ענישתי״ או ״חינוכי״, ואין לעכב ללא עילה הקבועה בתחיקת הביטחון. הוא גם מפרט את התנאים שבהם אמור להיות מוחזק אדם שנלקח לבסיס: חדר מוגן מגשם ומקור, ישיבה על כיסא, שני חיילים שתפקידם לשמור על המעוכב ולדאוג לשלומו ולכבודו, מים עם ההגעה ומזון בסיסי בחלוף שעתיים מתחילת העיכוב או לפי בקשת המעוכב.

על העיקרון כמעט אין מחלוקת: עיכוב אינו יכול לשמש לענישה או להרתעה. המחלוקת היא על מה שקורה בשטח. מחלוקת נוספת נוגעת לאיתור המעוכבים. המדינה טענה כי הדיווחים מועברים למנהלות התיאום והקישור (מת״קים) הגזרתיות וכי ניתן לאתר מעוכבים באמצעות מנגנוני הקישור הפלסטיניים. בתגובה שהגישו ב-6 בספטמבר השיבו העותרים כי המת״קים אינם מוסרים מידע לאזרחים וכי גם למנגנוני הקישור אין מידע שוטף שמאפשר איתור בזמן אמת. בהיעדר כתובת כזו, כתבו, ״בני משפחה, פעילים, עורכי דין ואף עיתונאים מנהלים מרדף אחרי הרשויות כדי לאתר את המעוכבים, ולרוב אינם מצליחים בכך״. פחות משלושה שבועות אחר כך, זה בדיוק מה שקרה לאחד העותרים עצמם.

בני משפחה, פעילים, עורכי דין ואף עיתונאים מנהלים מרדף אחרי הרשויות כדי לאתר את המעוכבים, ולרוב אינם מצליחים בכך

העותרים, בתגובתם לבג״ץ

76 עיכובים נוספים

באותה תגובה הציגו העותרים לבג״ץ תמונה הפוכה מזו שתיארה המדינה. מיום הגשת העתירה ועד 26 באוגוסט הם תיעדו 76 עיכובים נוספים שלטענתם היו בלתי חוקיים, שבמהלכם נלקחו פלסטינים לבסיסים שלא לצורך זיהוי ולא לשם הבאתם בפני גורם חקירה. העותרים הדגישו כי אלה רק המקרים שעליהם נודע להם ושאותם הצליחו לתעד. עוד ציינו כי עד הגשת העתירה תיעדו יותר מ-90 עיכובים ופירטו כ-40 מהם בפניותיהם לצבא, אך בתגובת המדינה נמצא תיעוד לעשרה בלבד. לטענתם, כאשר אדם אינו נחקר, ההחזקה הופכת שרירותית ומשמשת בפועל לענישה ולהרתעה – בדיוק אותן תכליות שהנוהל שהציגה המדינה עצמה אוסר.

חלק מהעיכובים האלה נגעו לעותרים עצמם. כבר ב-17 במאי, שלושה ימים לאחר הגשת העתירה, נעצר עותר מדרום הר חברון ששמו שמור במערכת, בעת שרעה את עדרו. לפי תלונה שהגיש ארגון חקל למשטרה הצבאית החוקרת (מצ״ח), באותה העת רעה באדמות פרטיות סמוכות רועה צאן מחוות מעון. שני חיילים שהגיעו למקום הורו לעותר לשכב על הקרקע כשנשקם מכוון לעברו, אמרו לו שאסור לו להגיע לאדמותיו, אזקו אותו, כיסו את עיניו והכניסו אותו לרכב צבאי.

כבר במהלך הנסיעה הוא הוכה באגרופים ובקנה רובה וראשו הוטח בדלת הרכב. בהמשך הועבר למוצב בסוסיא, שם, לטענתו, נמשכו האלימות וההשפלות במשך שעות. בשלב מסוים הועלה לשיחת טלפון אדם שאותו זיהה העותר לפי קולו כתושב האזור. לטענתו, אותו אדם ״חקר״ אותו במשך כ-40 דקות והטיח בו כי הוא ״עושה בעיות״. כאשר העותר התעקש כי הוא רועה את עדרו באדמותיו, נאמר לו, לפי התלונה, כי אין דבר כזה ״האדמות שלו״ וכי כל האדמות שייכות למדינת ישראל. השיחה הסתיימה, לטענתו, באיום שלפיו אם ימשיך לרעות לא משנה היכן – יהרסו את ביתו ו״יטפלו בו״.

עוד נטען בתלונה כי החיילים פתחו את הטלפון שלו, ענו לשיחות מבני משפחתו ופתחו עמם שיחות וידאו שבהן הוצג כשהוא אזוק ומכוסה עיניים, ובמהלכן הוכה לעיניהם. הוא נלקח בסביבות השעה 18:00 ושוחרר רק בסביבות 4:30 לפנות בוקר, אחרי יותר מעשר שעות – כשהוא עדיין אזוק. לאחר השחרור נזקק לטיפול רפואי.

חודש לאחר מכן נלקח עותר נוסף – גם שמו שמור במערכת – בזמן שרעה את עדרו באדמתו, במקביל למתנחל. חיילים שהגיעו למקום לקחו אותו מבלי שמסרו לו מהי העילה לכך, אזקו את ידיו באופן הדוק ומכאיב וכיסו את עיניו. לדבריו, החיילים אמרו לו כי ייקחו אותו ל״ארבע-חמש שעות״ והובילו אותו למוצב הצבאי בסוסיא. הוא הוחזק שם מ-8:45 ועד 13:45. לטענתו, במהלך חמש השעות הוכה שוב ושוב בידי אחד החיילים, שאף איים לרצוח אותו. בין היתר העיד כי הושב על כיסא סמוך לשער המוצב, הוכה באגרופים, הופל ארצה והוכה שוב. לאחר כחמש שעות הוא שוחרר ללא חקירה, הרחק מביתו ומאדמתו. לטענתו, גם בעת השחרור הכה אותו אותו חייל באגרופים.

״המעצרים האלימים המתוארים כאן אינם חריגים או בודדים, אלא מהווים חלק משגרת חייהם של חקלאים ותושבים בגדה המערבית מזה כשלוש שנים״, אומרת עו״ד ד״ר קמר משרקי-אסעד, מנכ״לית משותפת בחקל. ״מדובר במדיניות שיטתית שמנהיג הצבא של ענישה והרתעה של תושבים אך ורק בשל כניסתם ועבודתם באדמותיהם שמטרתה הסופית נישול התושבים מן האדמות וגירושם מהן בכפייה״.

מדובר במדיניות שיטתית שמנהיג הצבא של ענישה והרתעה של תושבים אך ורק בשל כניסתם ועבודתם באדמותיהם שמטרתה הסופית נישול התושבים מן האדמות וגירושם מהן בכפייה

עו״ד ד״ר קמר משרקי-אסעד, חקל

״מסומן״

הילאל דראע'מה (34), רועה נוסף מהאזור, נעצר ביום שישי (25.9) במחסום תיאסיר – יום אחרי מעצרו של בשאראת. גם הוא מוכר כרועה נחוש שממשיך לצאת למרעה למרות עימותים והטרדות מצד מתנחלים. הוא עוכב לפחות 8 פעמים: בשבעה מהמקרים נלקח לבסיס צבאי, ובמקרה נוסף עוכב בשטח. חמישה מהעיכובים התרחשו עוד לפני הגשת העתירה במאי. גם ביולי עוכב דראע'מה במחסום תיאסיר. לדבריו, נאמר לו כי הוא מעוכב משום שהוא ״יוצא למרעה כל הזמן״, וכששוחרר נאמר לו שהוא ״מסומן״ וכי בפעם הבאה ייעצר.

בשעה 18:30 פנינו לדובר צה״ל וביקשנו לברר את נסיבות מעצרו, אם נפצע, היכן טופל ומכוח איזה סעיף בצו בדבר הוראות ביטחון הוא מוחזק. בשעה 22:20 נמסר לנו מדובר צה״ל כי הרועה ״נעצר לשמונה ימי מעצר בעקבות מידע מודיעיני מקדים בעניינו״. עוד נמסר כי במהלך המעצר לא חש בטוב, איבד את הכרתו ופונה לבית חולים, ולאחר ששוחרר מבית החולים הוחזר למעצר.

במהלך מעצרו הוצא נגד דראע'מה צו מניעת מפגש עם עורך דין, ועו״ד לאה צמל עתרה בעניינו.

לדברי פעילי ופעילות צפון בקעת הירדן, השניים נעצרו לאחר שניסו להמשיך בשגרת חייהם ולהוציא את עדריהם למרעה באזורים שבהם הם רועים זה שנים. ״אנחנו מכירים היטב את שניהם. איש מהם לא הואשם מעולם באלימות ולא נשא נשק. ה'עבירה' היחידה שלהם היא ההתעקשות להמשיך לרעות את צאנם ולחיות בקהילותיהם. מבחינתנו, המעצרים הנוכחיים אינם אירועים מבודדים אלא המשך ישיר של הלחץ המופעל עליהם, על משפחותיהם ועל הקהילות״.

ה"עבירה" היחידה שלהם היא ההתעקשות להמשיך לרעות את צאנם ולחיות בקהילותיהם

פעילי ופעילות צפון בקעת הירדן

שמונה ימים בלי לראות שופט

באוגוסט דיווחה עמירה הס בהארץ על ת'אבת מסלם, רועה צאן בן 25 מחרבת אל-מראג'ם, שנעצר לאחר שהצבא טען כי היה מעורב ב״אירועי חיכוך אלימים מול מתיישבים״ – אף שהוא ותושבי כפרו סבלו במשך תקופה מהתקפות והתנכלויות מתנחלים. שבוע לאחר מעצרו הוצא נגדו צו מעצר מנהלי עד ינואר 2027. רק לאחר כחודש במעצר, ובעקבות ערעור שהגישה עורכת דינו, הורה בית המשפט הצבאי לשחררו באופן מיידי – צעד שנחשב חריג מאוד במעצרים מנהליים. כעת, כחודש לאחר שחרורו של מסלם, מבקש הצבא להטיל מעצר מנהלי על בשאראת – שנלקח בידי כוח צבאי לאחר עימות בין מתנחלים לבנו בשטחי המרעה – וגם על דראע'מה. הדיון בהארכת מעצרם של השניים יתקיים היום (ד׳, 1.10).

בינתיים הגיש עו״ד עומרי קזא לבית המשפט הצבאי בסאלם בקשה לשחרורם המיידי של השניים, מכוח סעיף 36 לצו בדבר הוראות ביטחון. בהחלטה שהתקבלה נקבע כי השניים מוחזקים לפי סעיף 33 לצו, ולכן אי אפשר לבחון את הבקשה: סעיף 36 חל רק על מי שנעצר לפי סעיף 31.

ההבדל בין הסעיפים מהותי. סעיף 31 מסדיר את מסלול המעצר הרגיל: חייל רשאי לעצור ללא פקודת מעצר אדם החשוד בעבירה, ובעבירת ביטחון יש לתת נגדו בהמשך פקודת מעצר. אם לא ניתנה פקודה כזו בתוך 96 שעות ממועד המעצר, יש לשחרר את העצור. כל עוד לא ניתנה נגדו פקודת מעצר של שופט, הוא רשאי לפנות לשופט ולבקש את שחרורו.

סעיף 33 קובע מסלול אחר – ״מעצר לחימתי״. הוא חל על מי שנעצר במהלך פעילות מבצעית ללחימה בטרור, כאשר נסיבות המעצר מקימות חשש שהוא מסכן או עלול לסכן את ביטחון האזור, כוחות צה״ל או הציבור. במסלול הזה רשאי קצין מוסמך להורות בכתב על מעצר לתקופה של עד שמונה ימים, הנספרים מיום הבאת העצור למתקן הכליאה – בלי שופט. כך מוחזקים גם בשאראת וגם דראע'מה.

בשלב זה אין ראיה שמעצרו של בשאראת קשור לעצם הגשת העתירה, וגם לא ניתן לקבוע שמטרת שני המעצרים היא להרחיק את השניים משטחי המרעה. אבל ההקשר מחייב בירור: שני רועים מאותו מרחב – אחד מהם עותר בעתירה העוסקת בדיוק בשימוש בכוח הצבאי נגד רועים ובפגיעה בגישתם לשטחי המרעה – נעצרים בהפרש של יום. ובמקום עיכוב, המוגבל לפי הצו לשלוש שעות ובאישור מיוחד לשש, הם מוחזקים שמונה ימים – והצבא מבקש להחזיק את שניהם במעצר מנהלי, בלי כתב אישום.