מההחלטה של התובע הראשי בבית-הדין הפלילי בהאג להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט, דרך ההפגנות הפרו-פלסטיניות בקמפוסים בארה"ב ועד לדפוס ההצבעה בגמר האירוויזיון, השיח הציבורי בישראל מתפלץ מול השנאה הפתאומית נגדנו ברחבי העולם.
ההסבר הלוגי עליו נשענת הציבוריות הישראלית כדי לגשר על הפער בין האופן בו אנחנו תופסים את עצמנו לבין האופן בו מדינת ישראל נתפסת בעולם, נע על הטווח שבין "העולם שכח מה קרה ב-7 באוקטובר" ל"שונאים אותנו כי אנחנו יהודים". פתאום כולם נהיו אנטישמים, לא ברור למה.
הבעיה היא שכדי להבין את המציאות ולגבש לגביה עמדה מושכלת, צריך להכיר אותה, ולמרבית הציבור הישראלי יש חור שחור בתפיסת המציאות שלו. הסיבה פשוטה: הוא לא נחשף אליה בתקשורת הישראלית. נכון, יש אנטישמיות בעולם, וכן, רבים בעולם שכחו כבר את ה-7 באוקטובר, שנצרב לעד בנפש הישראלית. אבל יש גם אסון אנושי בקנה מידה עצום ממש כאן, מעבר לגבול. אסון שנעדר כמעט לחלוטין מסדר היום התקשורתי בישראל.
למעט "הארץ", ואתר עצמאי כמו "שיחה מקומית", התקשורת המרכזית בישראל מתעלמת כמעט באופן מוחלט מגורלם של האזרחים העזתים. חוסר הידע לגבי תוצאות הלחימה בעזה – כמות ההרוגים, הפצועים והעקורים; אחוז הילדים והנשים מביניהם; הסיפורים האנושיים קורעי הלב והמשבר הההומניטרי החריף ברצועה – הוא זה שיוצר את הפער "הלא מוסבר" בין האופן בו העולם מתייחס למלחמה לבין האופן בו אנחנו תופסים אותה.
עבור צרכני התקשורת בישראל, המציאות נעצרה אחרי הטבח האכזרי והברוטלי של חמאס ועשרות החטופים בעזה. אולם במציאות, זו ששאר העולם רואה, התווספו להם עשרות אלפי הרוגים ופצועים פלסטינים, רבים מהם נשים וילדים.
במרבית כלי התקשורת בישראל אין זכר לנתונים בסיסיים על גורלם של נשים, ילדים וקשישים עזתים שגוססים מהשלכות המלחמה
"במרבית כלי התקשורת בישראל אין זכר לנתונים בסיסיים על גורלם של נשים, ילדים וקשישים עזתים שגוססים מהשלכות המלחמה. עד כדי כך אין לכך זכר, שעורך בכיר לשעבר ובעל טור מרכזי בהווה כמו חגי סגל יכול להגדיר את הטענה ש'יש קטסטרופה הומניטרית והמצב מחמיר' כ'רעל אנטישמי'", כתב כאן אורן פרסיקו בחודש מרץ.
אם בעיתונות המקוונת והמודפסת עוד ניתן למצוא מעט מאמרים ודיווחים על המציאות האזרחית בעזה, בערוצי החדשות בטלוויזיה, מקור המידע החדשותי העיקרי עבור הישראלים, המצב מחפיר ממש. חדשות 12, המונופול החדשותי בו צופים מרבית הישראלים, ממאן לדווח על המצב בעזה.
חיפוש באתר N12 מעלה מספר חד-ספרתי של כתבות על הנעשה ברצועה מפרוץ המלחמה, וגם הן מתמקדות ברובן בתרעומת של תושבי עזה על חמאס ועל האסון שהמיט עליהם, עם כותרות כמו "מצלמת חדשות 12 בעזה: מה חושבים צעירי הרצועה על חמאס?". מה חושבים צעירי הרצועה על ישראל? בחדשות 12 לא מתייחסים לחלקה של ישראל במצבה של רצועת עזה ותושביה, או אפילו סתם כך למצב בפני עצמו.
באתר ערוץ 14 הפונדמנטליסטי מתנוסס גם כעת מונה של "המחבלים שחיסלנו" . בעת פרסום טור זה הוא עומד על 34,971. רובם, גם לפי הערכות צה"ליות, אזרחים שלא השתתפו בלחימה. כמו חמאס, גם ערוץ 14 אינו מבדיל בין תינוקות לבין לוחמים. במונה של של אתר N12 לא טובלים בתאוות רצח כמו בערוץ 14, אבל מציגים רק את מספר מחבלי החמאס ההרוגים. האזרחים פשוט לא מוזכרים.
לממשלה יש אינטרס ציני לשמור על בורות אזרחיה בכל הנוגע למצב האמיתי ברצועה, וישראלים רבים אינם מעוניינים לשמוע דבר על סבל אזרחי האויב, אולם התקשורת מועלת בתפקידה לספק מידע אמין ומקיף גם כשהוא אינו נוח לממשלה ואינו מתקבל בברכה בציבור.
עדות אירונית במיוחד לחלחול התפיסה המעוותת של תפקיד התקשורת ניתן למצוא בהודעה לעיתונות שפרסמה לאחרונה מועצת העיתונות. במקום לצאת נגד הסיקור החדשותי הנכה של ערוץ החדשות המרכזי בישראל, בחרו לברך שם את יונית לוי, מגישת המהדורה המרכזית של חדשות 12, על זכייתה בפרס "לסיקור אובייקטיבי במזרח התיכון".
מאז ה-7 באוקטובר עברו שבעה חודשי לחימה אינטנסיביים. לחימה שאנחנו, ישראל, מהווים צד בה. הבחירה המכוונת של התקשורת הישראלית להימנע מסיקור השפעות ותוצאות הלחימה שלנו, אלא אם כן אלו ממוסגרות כ"תקיפה מוצלחת" או חס וחלילה נפגעים מקרב כוחותינו, פוגעת קודם כל בנו, הישראלים. זכותנו כציבור לדעת מה נעשה בשמנו. חובתה של העיתונות לדווח על כך.