מאז אוקטובר מדינת ישראל נלחמת במלחמה אכזרית וחסרת אופק ברור ברצועת עזה. אך כידוע, ברקע המלחמה הזו, כמעט מן הרגע הראשון, ישראל נלחמת במלחמה נוספת, שגורלה וצורתה נראים ברורים אפילו פחות מזו העזתית – המלחמה מול חיזבאללה בלבנון. בתחילת המלחמה, חשבו רבים, שחיזבאללה ינצל ישירות את חולשתה ואת פגיעותה של ישראל וייכנס ישירות למערכה – ישראל עצמה אף התכוננה ל"מכה מקדימה" מתוך הנחה זו, עד שנבלמה, ככל הנראה על ידי ארה"ב. זו האחרונה בתורה איימה במשתמע על איראן ועל בעלות בריתה במלחמה ישירה כדי למנוע את האפשרות של מלחמה אזורית בקנה מידה נרחב. ועם זאת, חזבאללה אכן החל בלחימה מוגבלת כנגד כוחות צה"ל בצפון – ומאז שני הצדדים נמצאים בחילופי מהלומות מסלימות והולכות, ומתכוננים לאפשרות של מלחמה קרקעית של ממש. 

אבל מה שני הצדדים מבקשים? מה העקרונות המנחים את פעולתם? על שאלה רחבה זו סקירתו של אליאס טנוס חנא, גנרל לשעבר בצבא לבנון ומומחה אסטרטגי, שפורסמה במרכז אל־ג'זירה למחקרים מבית הערוץ הקטרי אל־ג'זירה, מנסה לענות. חנא מדגיש שבכוונתו להתמקד באסטרטגיה הרחבה של שני הצדדים ולנתח אותה במבט גאו-פוליטי, כלומר בתוך הפרספקטיבה האזורית ואף העולמית. הבנת האסטרטגיה של הצדדים היא חשובה לדעתו משום שהיא האלמנט המחבר בין המטרות הגדולות של שני הצדדים לבין דרכי הפעולה שהם ינקטו כדי ליישם אותן, כלומר בין אמצעי למטרה – כדי להבין את האסטרטגיה יש להבין את עקרונות היסוד של כל אחד מן הצדדים.

איראן בדימוי של עצמה היא אימפריה, בעלת זכות להשפעה ושליטה אזורית – מעבר לכל אידאולוגיה לאומית או דתית

נקודת המוצא של חנא היא שחיזבאללה הוא בסופו של דבר חלק עקרוני מן המארג הצבאי-ביטחוני האיראני – רוצה לומר, בסופו של דבר מדובר בסכסוך בין איראן לישראל. לכן, הוא מבקש קודם כל לנתח את העקרונות האסטרטגיים האיראניים. ראשית, חנא מדגיש, עלינו להבין שאיראן בדימוי של עצמה היא אימפריה, בעלת זכות להשפעה ושליטה אזורית – מעבר לכל אידאולוגיה לאומית או דתית. גם השאה האיראני, הוא מזכיר, נאבק בלאומיות הפאן־ערבית, שבראשה עמד נשיא מצרים עבד א־נאסר, כדי להשיג השפעה אזורית. כך למשל, לאחר שישראל ניצחה את צבאות ערב ב־1967, החלה איראן לנהוג בה בחשדנות גדולה יותר ככוח אזורי חדש, כפי שהעידה גולדה מאיר למשל. 

והנה, תחום ההשפעה האיראני כיום מאוחד על ידי גורמי "ציר ההתנגדות" והאידאולוגיה השיעית הדתית. ככזה, הוא משתרע מן המפרץ הפרסי עד לחופי לבנון, דרך הסהר הפורה ועד באב אל־מנדב. במובן מסוים, זהו תחום ההשפעה האזורי המסורתי של איראן. מה שהשתנה זו האידיאולוגיה הדתית. 

---

התעצמות צבאית א־סימטרית ליצירת "מאזן אימה"

לאיראן ישנם עקרונות מסורתיים ובלתי־משתנים: שליטה על "מרכז הכובד" הגיאוגרפי האיראני – בין הרי הבורז בדרום אזרבייג'אן והרי הזגרוס בין איראן לעיראק; שליטה והתמודדות עם הגיוון האתני והדתי הפנימי; ולבסוף מניעת העלייה של משטר עיראקי שעוין אותה.

אך מעבר לכך, בסיטואציה הקונקרטית כרגע, יש לאיראן עקרונות נוספים וקונטינגנטיים יותר:

• שמירה על המשטר האסלאמי
• עמידה בפני האתגרים האמריקאיים והישראליים
• יצירת "חגורת השפעה" בסביבתה המיידית: כאן, איראן מנצלת את החלל שהותירה ארה"ב בעיראק.
• שאיפה לאוטרקיות פוליטית, כלכלית וצבאית כדי להתמודד עם הסנקציות האמריקאיות
• אסטרטגיה צבאית א־סימטרית כנגד האיום האמריקאי-ישראלי: מכיוון שאיראן איננה יכולה להתמודד עם העליונות הטכנולוגית הישראלית-אמריקאית, היא נוקטת התעצמות א־סימטרית ליצירת "מאזן אימה".

האסטרטגיה הא־סימטרית הזו היא בעצם מה שעיצב את חזבאללה בצורתו הנוכחית, ועל כן אחראי במידה רבה לאופי הסכסוך. שכן הא־סימטריות נפרטת לעקרונות אלה:

1. מלחמה דרך "קליינטים" או בעלות ברית – זו מאפשרת תמורה גדולה עבור השקעה (כספית, טכנולוגית, תעשייתית) קטנה יחסית.
2. יצירת "מרחב הכחשה" המאפשר להתנער מכל פעולה צבאית
3. "הגנה קדמית" על איראן, הגורמת לכך שהמלחמה מתנהלת תמיד מחוץ לגבולותיה
4. ייצור צבאי מקומי המתבסס על "הנדסה לאחור" וחיקוי של תעשיות מתקדמות ופיצוי על איכות ירודה בכמות גדולה – מה שהיה ניכר במתקפת הטילים של איראן על ישראל.
5. לבסוף, איראן איננה מסתמכת על תיאום בין זרועות האוויר, הים והיבשה, כפי שהוא מקובל בדוקטרינה המערבית. למעשה, היא בעצם יצרה דלגציה של כל אחד מאלו לקליינטים ולבעלי ברית שונים: הכטב"מים של איראן הם מעין "חיל אוויר" אך הם פועלים לבד ואינם מלווים "חיל רגלים"; למעשה, "חיל הרגלים" הפעיל של איראן הוא בעצם המיליציות שבהן היא תומכת (למשל בעיראק ובסוריה), הפועלים בצורה עצמאית במישור הטקטי והאופרטיבי אך לא האסטרטגי; ולבסוף, איראן מפעילה כוח ימי דרך החות'ים במיצרי הורמוז ובמפרץ הפרסי.

גם לישראל יש עקרונות רחבים יותר, המיתרגמים לעקרונות אסטרטגיים ספציפיים. כרגע, "אזור ההשפעה" של איראן מגיע עד גבולותיה של מדינת ישראל. למרות זאת, מי שמגדיר במידה רבה את מסגרת העימות הוא שחקן גדול יותר – ארצות הברית, שבה ישראל תלויה כמעט לחלוטין ברמה האסטרטגית לפחות מאז מלחמת יום כיפור, והיא גם זו שהצילה את ישראל לאחר מתקפת חמאס ב־7.10.

מבחינה גאו־אסטרטגית, לישראל יש מספר בעיות בלתי־פתירות: גיאוגרפית וטופוגרפית, לישראל אין עומק אסטרטגי בגלל קוטנה, ואין לה שום מכשולים טבעיים המגינים עליה. דמוגרפית, ישראל שסועה אידאולוגית בין דתיים לחילונים, אתנית – בין ספרדים לאשכנזים ועדות נוספות. אך למרות זאת, יש בה קונצנזוס מוחלט על כך שיש להגן על מדינת ישראל, והמחלוקת הפנימית היא רק על האופן שבו יש לעשות זאת. 

האסטרטגייה הישראלית היא דינמית ומשתנה, אך אסטרטגיית המקרו שלה מתבססת בסופו של דבר על שלושה עקרונות שאותם הגדיר כבר דוד בן־גוריון: 

• הרתעה, שלה מחיר נמוך בהרבה ממלחמה.
• התרעה מוקדמת – עיקרון זה נגזר מן הנחיתות הגיאוגרפית של ישראל. מכאן נובעת גם הנטייה של ישראל לנסות לייצר "אזורי חיץ" דרך מתקפה ישירה (לבנון למשל) או דרך נספחים ביטחוניים בהסכמי שלום (מצרים למשל).
• חתירה להכרעה מהירה במלחמה תוך גרימת נזק כה כבד לאויב שהוא לא יוכל לשקם את עצמו במהירות.

בסופו של דבר, חנא מדגיש, אסטרטגיה זו תלויה בהכרח בבעל ברית בין־לאומי חזק פוליטית וצבאית ובצבא חזק בעל יכולות טכנולוגיות מתקדמות.

אסטרטגיה נוספת חשובה של ישראל, שבמידה מסוימת נובעת מן העקרונות הקודמים, היא ה"מב"מ" (מלחמה בין מלחמות) – מתקפות תמידיות שאינן מגיעות לכלל מלחמה של ממש, בעיקר נגד הנוכחות האיראנית בסוריה. במידה מסוימת, ישראל נמצאת במלחמה תמידית – גם אם בעצימות משתנה. מנגד, ישראל נמנעת מלהילחם בכמה חזיתות בו־זמנית – אפילו במלחמת ששת הימים, עברה ישראל להתקפה בחזית הסורית רק לאחר שהביסה את מצרים. רק ב־1973 נאלצה ישראל להילחם בכמה חזיתות בו־זמנית. היום, ישראל פועלת במידה מסוימת כך – היא מתמקדת בהגנה בחזית הלבנונית בשעה שהלחימה בעזה פעילה עדיין. עם זאת, בפועל ישראל נלחמת כעת בחזיתות רבות בעצימות משתנה – מאיראן ועד הגדה המערבית ועבור בסוריה, עיראק ותימן.

חיזבאללה התכונן היטב למלחמה

אך מה לגבי לבנון? נראה שחיזבאללה, כמו חמאס, התכונן היטב למלחמת הגנה כנגד ישראל, עקב הניסיון של 2006 – אז הייתה ישראל יוזמת, מתמרנת ותוקפת. אך בסופו של דבר, הסכסוך מוגדר במידה רבה על ידי איראן וארה"ב, ששתיהן נמנעות ממלחמה אזורית כוללת. המסגרת הזו מגדירה בסופו של דבר את ההחלטות של הצדדים בשטח, כלומר ישראל וחזבאללה. המסגרת הזו ודרגת המעורבות של ארה"ב בה הן שהתבלטו במתקפה האיראנית על ישראל. 

כאמור, העימות הוא חלק מאסטרטגיית "ההגנה הקדמית" של איראן – שמפצה גם על המרחק הגדול בין איראן לישראל. היכולת של איראן לאיים על ישראל דרך חזבאללה, היושב על הגבול עם ישראל, נתפסת על ידי ישראל כאיום חמור, מה שמתבטא בדרישה הישראלית מחיזבאללה לסגת למאחורי נהר הליטני – 40 ק"מ מן הגבול – דרישה שכבר מגולמת בהחלטת מועצת הביטחון 1701 מ־2006. גם המב"מ הישראלי בסוריה נועד להפחית את האיום של היכולות האיראניות באזור. 

אם חזבאללה יישם את המקבילה של "דוקטרינת הדאחיה" של ישראל מ־2006 על הגליל, הדבר יהיה בבחינת אסון חסר תקדים עבור ישראל

המלחמה הנוכחית שונה מאוד מ־2006. אז, באופן ברור, התקיפה ישראל, וחזבאללה הגן. היום מדובר במלחמת התשה נייחת, שבה הצדדים מחליפים מהלומות מעבר לקווים גאוגרפיים ברורים (בנתיים) – מצב שכאמור מוגדר, כרגע, על ידי העקרונות המוכתבים על ידי ארה"ב מזה ואיראן מזה. עם זאת, מצב סימטרי לכאורה זה, אינו באמת סימטרי – ישראל אינה יכולה באמת לאמוד את ההצלחה שלה, טקטית או אסטרטגית במצב כזה, ועל כן בוחרת לערוך "ספירת ראשים" כתחליף בלתי־מספק. עובדה זו היא חלק מחוסר הסימטריה הגדול יותר של המשוואה – עבור ישראל, הצטברות של הישגים טקטיים יכולה אולי להיחשב להישג אסטרטגי, אבל כל הישג טקטי של חזבאללה הוא בעל משמעות אסטרטגית אדירה – למשל, אם חזבאללה יישם את המקבילה של "דוקטרינת הדאחיה" של ישראל מ־2006 על הגליל, הדבר יהיה בבחינת אסון חסר תקדים עבור ישראל. 

חנא מתייחס לכך שישנם מומחים הסבורים שהמלחמה הנוכחית של ישראל בחיזבאללה היא מעין "משחק מלחמה" שבמסגרתו חיזבאללה בוחן את היכולות הצבאיות ואת כלי הנשק העומדים לרשותו, בין השאר על ידי תקיפות חסרות תקדים בעומק ישראל. חזבאללה גם בוחן את התגובות של ישראל כדי להסיק מהן מסקנות אופרטיביות. במקביל לכך, חזבאללה משתמש במשחק הזה כדי להרתיע את ישראל מלתקוף בלבנון ולהבהיר ש"לבנון איננה עזה". חזבאללה גם בוחן בעימות זה את טקטיקת הלחימה המשולבת – הפעלה מקבילה ומשלימה של חיל אוויר, הגנה אווירית, יחידות מיוחדות, פו"ש (פיקוד ושליטה), שיבוש, מודיעין וגם לוחמה פסיכולוגית. 

"מוות באלפי דקירות"

אם כן, ישראל כושלת בתרגום ההישגים הטקטיים שלה להישגים אסטרטגיים ומדיניים – אך לחיזבאללה לא אכפת ממישורים אלו כלל. מצב זה מתמצה בסיסמה: "חזבאללה מנצחת אם היא אינה מפסידה, וישראל מפסידה אם היא אינה מנצחת". מצב זה גם קשור לכך שחיזבאללה הוא חלק מציר ההתנגדות, בעלי בריתה של איראן. לכן כל הישג טקטי שלו, מוגבל ככל שיהיה, מצטרף להישגים הטקטיים האחרים של חברות אחרות בציר – חמאס, איראן, החות'ים בתימן, המיליציות בעיראק ואפילו אולי הגדה המערבית. ברמה זו, הצטברות של הישגים טקטיים כנגד ישראל עשויה להצטבר לכדי הישג אסטרטגי. במידה מסוימת, המתקפה של ישראל על הקונסוליה האיראנית בסוריה הייתה ניסיון לשבור משוואה זו ולהעביר את העימות לעימות עם איראן עצמה – אולם לאחר התגובה האיראנית ותגובת הנגד של ישראל, חזר המצב, במידה רבה, לקדמותו.

לבסוף, נסראללה הדגיש שוב ושוב שהמטרה העיקרית כרגע של המלחמה של חיזבאללה היא להסיט את תשומת הלב של ישראל מעזה ולרתק חלק גדול מכוחותיה לצפון. כרגע, ישראל מנהלת עימותים מוגבלים עם חזבאללה,  אך ייתכן שבעתיד המצב יאפשר לה לצאת לתמרון צבאי מלא. למרות זאת, לאחר חודשים רבים של עימות מוגבל, כבר איבדו שני הצדדים את גורם ההפתעה. 

ישראל תקועה במצב שבו היא מפסידה שוב ושוב נגד שחקנים תת־מדינתיים – שכנגדם, כל חוסר הכרעה הוא בעצם במידה מסוימת הפסד

חנא מסכם ומדגיש את עומק בעייתה האסטרטגית של ישראל – היא נלחמת מול שחקנים תת־מדינתיים או בלתי־מדינתיים, הנוקטים אסטרטגיה של "אחדות הזירות", או כפי שהיא מוגדרת על פי הדוקטרינה הסינית – "מוות באלפי דקירות". הבעיה של ישראל מתמצה בכך: היא איננה יכולה להכריע את המערכה נגד אף לא אחד מהשחקנים הללו, והניסיון לצאת למלחמה ישירה מול איראן ידרוש תמיכה של בעלות בריתה, בראשן ארה"ב, עובדה שנעשתה ברורה בעקבות התגובה הישראלית (המוסווית והמוגבלת) למתקפה האיראנית. 

ישראל תקועה במצב שבו היא מפסידה שוב ושוב נגד שחקנים תת־מדינתיים אלו – שכנגדם, כל חוסר הכרעה הוא בעצם במידה מסוימת הפסד. האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להפסיד שוב ושוב? חנא עונה על כך בשלילה מוחצת. האם ישראל תנקוט את "אסטרטגיית השלבים" שלה ותתקוף את חיזבאללה אחרי שתפסיק להילחם בעזה? גם אז, ישראל עלולה להפסיד שוב – כפי שהפסידה במידה רבה בעזה. לסיכום, חנא מזכיר לנו את הציטוט של בן־גוריון – כאשר משה דיין שאל אותו מתי תיפול ישראל, השיב לו בן־גוריון: אחרי שתפסיד את מלחמתה הראשונה.

אליצור גלוק כותב ב"פרויקט אופק" – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת