"כל יום מישהו נשבר ואומר די, לא יכול יותר. כל יום אישה של חבר מתפרקת לו בטלפון. הם רוצים ללכת למשפחה אבל רובם נשארים", מספר ע', חבר כיתת כוננות באחד מהישובים סמוכי הגדר בגליל העליון. לאחרונה, חמישה חברים בכיתת הכוננות שע׳ חבר בה החליטו לעזוב אחרי יותר משמונה חודשים של נתק ממשפחותיהם, שפונו בתחילת המלחמה. דברים דומים מתארים אנשי כיתות כוננות ביישובים נוספים בצפון. מתוך מחויבות ליישוב, לקהילה ולבית הם נותרו בחזית, מנותקים מבנות הזוג והילדים, שכבר חודשים מפוזרים ברחבי הארץ.
"זה עולמות מתנגשים", אומר א', חקלאי וחבר כיתת כוננות בישוב אחר בגליל העליון. "אתה מוצא את עצמך נאלץ לבחור בין המחויבות לקהילה למחויבות למשפחה, ולמרות שברור שהמשפחה באה קודם, מאוד קשה לסובב את הגב לצוות והרבה בוחרים להישאר בכיתה למרות שהמשפחה בקריסה".
אניה, בת הזוג של רכז הביטחון (רבש״צ) של קיבוץ משגב עם שבגליל העליון, מסבירה כי המצב הנוכחי מביא משפחות שלמות לסף פירוק. "הפרידה כל פעם ממש קשה. הכל שורט אותנו והילדה הקטנה בוכה המון", היא משתפת. "המצב הזה הורג את הזוגיות. כשהוא בא הביתה אנחנו מחליפים משמרות, 'קח את הילדים וזהו'״. היא מבינה שאין לו ברירה, לאור התפקיד שהוא ממלא. "אני יכולה להגיד לך אחרי 8 חודשים בה קרעו את המשפחה שלי לגזרים, שום בית פיזי ושום עסק לא שווה את המשפחה והזוגיות שלי".
יחד עם אניה, נשים רבות נוספות הבהירו לבני הזוג שלהם שהן לקראת קריסה ממש. "אני באמת לא יכולה יותר", אומרת בת זוג נוספת של חבר כיתת כוננות מהגליל העליון. "הילדים שלי צריכים מסגרות נורמליות ושני הורים מתפקדים. הוא נתן כל כך הרבה והגיע הזמן שהוא יהיה בבית".
משפחתו של ש', גם הוא חבר כיתת כוננות בגליל העליון, מרוחקת ממנו שעתיים נסיעה. "אני נוסע כל שבוע הלוך ושוב רק כדי להיות איתם יומיים. אני לא יכול לעשות את זה לאישתי יותר". ש' יעזוב בקרוב את היישוב ואת כיתת הכוננות כדי לחזור למשפחתו שעדיין מחפשת בית קבוע ומסגרות חינוכיות סדירות לשנה הבאה עבור שלושת ילדיהם.
"יהיו הרבה מאוד גירושים אחרי המלחמה. כרגע כולם בהישרדות, אין איך להתמודד עכשיו על הזוגיות. אבל כשהכל ייגמר, כל הקשיים הלא מדוברים יצופו"
"אשתי אמרה שהנזק של הפרידה וחווית הנטישה גרוע יותר ואולי עדיף שבכלל לא אבוא", אומר ל', חבר כיתה מיישוב נוסף בגליל העליון. "יכלתי להתעקש ולקחת יותר חופש אבל המחיר עבור שאר הקבוצה היה גדול מדי מבחינת המשימות שהם עושים".
״שחוקים עד הסוף של הסוף, הקצה של הקצה״
אורך תקופת הרענון משתנה מיישוב ליישוב ומושפע מאוד מכמות החברים בכיתת הכונוות, ובכל מקרה רחוק מלהספיק. "את לומדת להסתדר לבד ולסגל הרגלים וכוחות שלא חשבת שקיימים בך" אומרת ר', אמא לשלושה ילדים קטנים שפונתה מיישוב על הגדר ובעלה נשאר בכיתת הכוננות. "כשבעלך מגיע פעם בשבועיים הביתה זה ממש קשוח". לדבריה הזמן הקצר שבעלה בבית לא מקנה זמן איכות אמיתי עם המשפחה, ובכל פעם כולם צריכים להתרגל מחדש. "הביקורים האלה מערערים את כל המאזן המשפחתי שאני בונה לבד כבר שמונה חודשים. אני רואה מסביבי אמהות שהבעלים שלהן בכיתות והן אומרות 'מבחינתנו להיפרד'". בעלה של ר' יצא לחודשיים כדי לסייע לה במשבר משפחתי, אך כעת, עקב מחסור בכוח אדם בכיתת הכוננות הוא שוב גויס להגנה על הישוב. "אני מרגישה שהוא נוטש אותי. אני שבורה והוא בוחר ללכת להגן על הישוב. המשפחה שלנו משלמת מחירים כבדים מאוד", אומרת ר׳.
"אף אחד לא מבין את האירוע באמת". מ', לוחם נוסף בכיתת כוננות ואבא לשלושה ילדים, החליט לאחרונה לעזוב את התפקיד כדי להציל את המשפחה. "אנחנו שחוקים עד הסוף של הסוף, הקצה של הקצה". מ' הוא גם בעל עסק, ובכל יום שהוא מגן על היישוב הוא מסכן את פרנסתו ואת מצבו המשפחתי. "הצוות הזה הפך למשפחה שלי אז הצעד הזה ממש קשה לי. אבל יש לי משפחה ועסק ולקוחות. אני בנקודה שזה כבר יוצר נזק שיהיה קשה לתקן. אם לא הייתי עוצר הכל הייתי עלול לאבד הרבה".
"יהיו הרבה מאוד גירושים אחרי המלחמה", אומרת אניה. "כרגע כולם בהישרדות, זה כל אחד לעצמו, אין איך להתמודד עכשיו על הזוגיות. אבל כשהכל ייגמר, ובתקווה שיהיו בתים לחזור אליהם, כל הקשיים הלא מדוברים יצופו".
"זו משימה לאומית אבל אם המשפחות שלנו יתפרקו בעורף אז הבעלים לא יוכלו להישאר בחזית, ואז באמת לא ישארו ישובים בקו הראשון מול לבנון״
מבחינת חברי הכיתות, הגנה על היישוב זו המשימה הכי ציונית ומהותית בעת הזו. "גם אם יביאו במקומנו פלוגת חי"ר, אף אחד לא יכול לעשות את מה שחברי כיתת הכוננות עושים", אומר א'. "צה"ל לא יטפל במטע או בלול. מכבי אש לא באים לפה לכבות שריפות. גם כשזה כבר מגיע ממש לבתים", אמר. "אין מה לעשות. אין מישהו אחר. אנחנו חייבים להיות פה, אבל זה מפרק משפחות".
"נשארנו פחות מעשרה ובקרוב יעזבו עוד. אנחנו ממש בקריסה", אומר אחד מהם. הסד"כ (סדר כוחות – ד״לֹ) בכיתת הכוננות של אחד הישובים ירד בחצי רק בחודשיים האחרונים. "זו משימה לאומית. אם המשפחות שלנו יתפרקו בעורף, אז הבעלים לא יוכלו להישאר בחזית. ואז באמת לא ישארו ישובים בקו הראשון מול לבנון״, אומרת ר׳.
