אני עובדת קבלן בתחום הניקיון. אני ועוד רבים כמוני עובדים קשה מאוד ופשוט לא מצליחים לפרנס עצמנו. אני עובדת במשרה מלאה, עם שעות נוספות, ומשתכרת שכר מינימום. לבושתי, לקראת סוף החודש ולפני שהמשכורת הבאה נכנסת, אני נאלצת לבקש עזרה מחבריי כדי שיהיה לי אוכל על השולחן.
שכר המינימום נמוך באופן מחפיר. לא משנה כמה אעבוד, זה לא יספיק כדי לכסות שכר דירה, חשבונות, תקשורת בסיסית, נסיעות (מעבר לסכום הנמוך שמקום העבודה משתתף בו), אוכל, כביסה, ביטוח לאומי, טיפול רפואי (כי לא הכל מכוסה בביטוח הבריאות הממלכתי) ומדי פעם להחליף או לתקן בגד או נעליים שהתבלו. על הדרך אני צריכה גם לשלם מע"מ על כל מוצר, ועד לשנה זו גם אגרת טלוויזיה. כשהופעתי בסרט על עובדי קבלן ששודר בתוכנית "המערכת", אמרו לי אנשים שראו את הסרט ומכירים אותי שהם בכו כשראו איך אני חיה.
זהו אבסורד. הרי אני חרוצה, אני משכימה כל בוקר בשעה מוקדמת ועובדת עד הערב בעבודה פיזית קשה ושוחקת. אבל פרנסה מכובדת – זה לא נותן לי. במקום הזכות האנושית הבסיסית לאכול לחם מזיעת אפיי, אני נאלצת לפנות לטוב לבם של אחרים. ואני רווקה ללא ילדים – איך הפוליטיקאים הנכבדים שקבעו את שכר הרעב הזה כשכר מינימום מצפים מאדם ואפילו מזוג עובדים בשכר מינימום לפרנס ילדים, אם את עצמם הם בקושי מצליחים לפרנס?
רבקה ויטנברג. צילום: דן חיימוביץ'
החיים על קו המינימום- איך שורדים עם משכורת מינימום?
זה אפילו לא קפיטליזם מתוקן, שהרי בו, לטענת הכלכלנים, אפשר יהיה להתקיים בכבוד – אפילו אם בדוחק – משכר המינימום. זה קפיטליזם סוג ז' שגובל בפאודליזם של ממש: שלטון של מיעוט שבע ומקושר שרואה בנו העובדים עבדים וצמיתים שאפילו להתפרנס בכבוד מעמל כפיהם לא מגיע להם.
במדינות קפיטליסטיות רבות אפשר להתקיים באופן זה או אחר משכר מינימום ואף נקבע שכר מקסימום, לפחות במגזר הציבורי, בכדי למנוע פערים חזיריים בין אנשים ולשמור על ערכה של העבודה – כולל עבודת הכפיים. אבל כאן אחרון חברי הכנסת משתכר כמעט 40,000 שקל לחודש וברוב המקרים מתקשה לתאר לעצמו איך זה לחיות משכר של 4,300 שקל לחודש. גם ההעלאה של כמה מאות השקלים בשכר המינימום המתוכננת לשנה זו היא לעג לרש. כסף מועט זה ייתן לנו אולי קצת יותר מרחב נשימה, אבל פרנסה בכבוד מזיעת אפינו – לא ולא.
במדינה מתוקנת אדם העובד למחייתו במשרה מלאה יכול להתפרנס בכבוד, גם אם בצמצום. מעבודה מתפרנסים. אבל כאן בארצנו? אומרים לנו ללכת לעבוד – אבל העבודה לא מוציאה את האדם מהעוני. מי שהגיע לראש הפירמידה עושה הכל כדי שאחרים לא יטפסו אחריו.
אנחנו האזרחים חייבים לצאת לרחוב ולדרוש את הצדק והכבוד האנושיים הבסיסיים – את הזכות לפרנסה בכבוד מעבודתנו הקשה. הגיע הזמן שנכריח את יורשיו המודרניים של פרעה לשים קץ לעבדותנו.
רבקה ויטנברג היא עובדת קבלן מתל אביב
