אני זוכרת היטב את התקופה שרק הגעתי לגור בשמואל ברקאי 13/א וישר נכנסתי להנהלת ועד הבית יחד עם רבקה השכנה ומרים הקיפודה.
כלומר, לא ממש להנהלה- איציק מנשרוב היה אז יושב ראש ועד הבית אבל הוא רק אהב את התואר ואנחנו עשינו את כל העבודה. בהתחלה שיקמנו את מוסר התשלומים הרעוע של הדיירים, קנינו כספת קטנה ונתנו למנחם דובקין לכתוב מאמר "הקומבינה בשרות הכלכלה המקומית". מרים רצתה לקנות בכספים שגבינו יומן הכנסות-הוצאות אבל רבקה טענה שאין צורך ואכן כך היה – יוסף המכוליסט תרם מדי חודש חומרי ניקיון לחדר מדרגות כי הוא פחד שנפיץ את שמועת פגי-התוקף של החלב החמוץ שלו ואיציק מנשרוב תרם את בנותיו ללא תשלום לצורך השטיפה עצמה כי הוא נגד עצלנות ושעמום. הגנן הוריד באופן דרמטי את הסכום החודשי לתשלום אחרי שתפסנו אותו מציץ לחלון של אמא חדורית והקבלן של הריסוס נגד מזיקים עבר סדרת חינוך של "משואה לתרומה" שאני העברתי לו. מכיוון שלא הוצאנו בכלל כסף החלטנו להשקיע במיזם שכונתי של איסוף כדורי-טניס מבית הלוחם ומכירתם ל"יד שרה" להליכונים של הזקנים. היו קצת בעיות עם ילדים שלא ויתרו על כדורים שמצאו אבל זה נפתר אחרי שהתקנו מצלמות מעקב.
למען רווחת הדיירים נהגנו לערוך פעמיים בשנה שוק-בופה לימונים גדול ברחבה בין 13 ל- 17. ורבקה קנתה לשלושתנו שרביט ופלאפון בתור סמלי סטטוס. היינו הראשונות בשכונה עם שרביט!
בקיצור, זאת הייתה תקופה נהדרת. נכון שהפקרנו את המדרכות וגם הזנחנו את הזיפות של הגג והמרזבים במצב נורא אבל זה לא שהם סתומים! בחורף הכול נשטף.
בכל-זאת, בית!
תחשבו שיש אנשים בעולם שאין להם בית.
עזבו את זה-
תחשבו שיש אנשים שאין להם ועד-בית!

בתמונה: שמואל ברקאי וחברים