* שעות ספורות לאחר צאת צום תשעה באב, התבשרנו על מותה של במבי שלג זצ"ל. קשה לחשוב על מועד יפה וסמלי יותר, מיום החורבן שהוא גם יום תקומה. יום של אחדות ההפכים. במבי הופיעה בשמי הישראליות כאור שונה וייחודי. המאמר הזה מוקדש לזכרה.

במאמר מפורסם, לפני 82 שנים בדיוק, מלין ברל כצנלסון (כן, אני מצטט מפא"יניק אשכנזי) על חילול קדושת תשעה באב, על ידי אחת מתנועות הנוער. "חורבן ותלישות", זעקה כותרת המאמר, בו מחדד ברל את הפרויקט הציוני, המסור בכל ליבו לחידוש הישן ובהתחברות לאומית ליהודי, העתיק, הגלותי.

במונחים דאז, זה היה טוקבק. קצר ומושחז. כמה מאות מילים בודדות. במבט זריז בפיד הפייסבוק שלי בתשעה באב הנוכחי, נראה שכצנלסון הפסיד. תשעה באב תלוש מהישראליות העכשוית, מושא לדאחקות שנונות יותר ופחות, ולתהייה מדוע לעזאזל צמות/ים מי שצמות/ים. את מי ומה מעניין. ובכל מקרה, התקומה כבר כאן.

וזו תהייה במקומה. שנאת חינם? אהבת חינם? קצנו בסיסמאות. הכל מריחה של כשלון פוליטי. הכל סיפור של לפני 2,500 שנים, געגועים לאיזה בית מטבחיים מפלצתי. איכה ישבה בדד? ישבה. אז מה. שתעמוד ותלך לה. רחוק מעינינו ומלבנו.

לפני 2,600 שנים חי ירמיהו, נביא החורבן, איש ענתות. דמיינו את התמונה המצמררת בה מובאת מגילתו, הטיוטה למגילת איכה (שנים לפני החורבן!), בפני המלך, כאשר הוא כבר אסור, העם מכה על חטא, לאחר שמיעתה, והקבינט תובע חזרה בתשובה. מי שלא רואה את התמונה של הבבלים על הגדרות והמלך יהויקים חותך בתער את המגילה ומשליך אותה לאש, מפספס משהו מהותי.

מי שלא מכיר/ה את המהפכה הקהילתית של רבן יוחנן בן זכאי, הנמלט מפני קנאי המרד הגדול, רגע לפני חורבן הבית השני, 500 שנים לאחר מכן, ליבנה (ואחר כך לברור חיל), שבשבילה, בעיני, היה שווה וראוי חורבן הבית, שהיה סמל לכל הריכוזיות המסואבת והדורסנית של ממלכת יהודה, מדלג על עניין מהותי.

שישה צומות בלוח השנה היהודי. ארבעה מתוכם נקבעו על ענייני החורבן. אף אחד מהם לא קורא לשנאת בבלים או רומאים, אלא לוקח ללקחים פנימה. אף אחד לא משרטט תכנית אופרטיבית לבניית בית מקדש שלישי. חישבו על זה, כמה עדין ומדויק.

שנאת חינם. אהבת חינם. כמה פשוט ומרודד. עד כדי רמת גן הילדים. ועדיין, על הציר הזה חייבת לבוא כל דת ופילוסופיה הומניסטית ראויה לשמה. לא תשנא את אחיך בלבבך. ואהבת לרעך כמוך. חינם. כי כמה קשה דווקא לנו, בתרבותנו, החינם. אין כבר אהבות חינם. כפי שכתב מרקס, הכל הופך לסחיר. אהבת חינם היא מהפכנית. היא משחררת. לעצמך. לזולתך. לקהילתך. ל"אחרים" ממך.

לא חייבים צום על מנת לזכור. ומרד כנגד בית מקדש שלישי הוא במקומו. הוא חייב, אם יקום ויהיה, להיות תוצאה של רצון, וחיבור, ושלום. הוא הפך, בזמנו, למעוז אליטה נהנתנית ומנותקת. מעוז של בוז. חינם. לעם. לעני, ליתום, לגר ולאלמנה. הוא עניין למחלוקת פוליטית בין דתית ולאומית בזמננו. לא כך יבנה מקדש שלישי, ולא משנה מה דמותו.

גם שאלת הצום בימי תקומה כבר נשאלה. לפני 2,500 שנה. לאחר הקמת הבית השני. שווה להתעכב על התשובה הארוכה-

אֱמֹר אֶל-כָּל-עַם הָאָרֶץ, וְאֶל-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: כִּי-צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה–הֲצוֹם צַמְתֻּנִי, אָנִי. ו וְכִי תֹאכְלוּ, וְכִי תִשְׁתּוּ–הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים, וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים. ז הֲלוֹא אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר קָרָא יְהוָה בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים, בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה, וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ; וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה, יֹשֵׁב. {פ}

ח וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-זְכַרְיָה, לֵאמֹר. ט כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לֵאמֹר: מִשְׁפַּט אֱמֶת, שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים, עֲשׂוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. י וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי, אַל-תַּעֲשֹׁקוּ; וְרָעַת אִישׁ אָחִיו, אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם.

ובמילים אחרות: הצום איננו בשבילי, אומר אלוהים. הוא איננו הלקח. החורבן בא כי כשלתם מלהקשיב וליישם. כשלתם מלקיים משפט אמת. כשלתם מעשות חסד. מלאתם עושק, כנגד החלשים ביותר.

כי חורבן הבית מתחיל שם. כי אין בית בר קיימא, שהוא יותר ממסגרת וצורה, ללא תוכן של חסד וטוב. ללא צדק. ואני מייחל ליום שבו לא נפסיק להתווכח את הויכוח הזה, אלא נדע לעשות אותו ביושר, ברצינות, בהקשבה והבנה עמוקות. בזה יהיה הרבה מן הבנייה, הגוברת על כף החורבן.

במבי שלג, 1958-2016