“ברגע שמקצוע מוגדר כּוּס-טס, זה אומר משהו”

השאלה לא הייתה האם הטרידו דיילות, אלא כמה, מי ומתי: נוסעים, טייסים, אנשי צוות, כולם הרשו לעצמם לגעת, והשמועה מספרת שגם היום יש רשימות של למי אסור לטוס עם מי

איור: דניאלה שניצר

איור: דניאלה שניצר

“אני הסכמתי לבוא למרות שאף אחד לא הטריד אותי מעולם באל על”, פתחה מיכל, שהיתה דיילת בסוף שנות ה-80, את המפגש בגילוי נאות. שש הנשים שסביבה, כולן דיילות בעבר או בהווה, השתתקו.

“את רצינית?”, שאלה תמר, שהייתה דיילת בעשור שאחריה, “טייסים? פרסרים?”.

“לא”, אמרה מיכל.

“גם נוסעים לא?”, שאלה יעל.

“אני לא זוכרת אירוע חריג”, השיבה מיכל.

“מה, בלי צביטות בתחת?”, השתאתה ענת, שעבדה עם מיכל באותה תקופה.

“והמתחככים?” שאלה שירה, דיילת מהעשור הנוכחי.

“ויש את החבר’ה שמוצאים אותך אחר כך בפייסבוק”, אמרה מאיה, שעזבה לפני ארבע שנים, “היתה תקופה שהורידו את השם משפחה שלנו מהתגים, כי היו מחפשים אותנו אחר כך: היי, מה קורה? היית הדיילת שלי…”

“אבל זה לפחות נשאר מהצד הנכון של הגבול”, אמרה יעל, שעבדה בסוף שנות ה-90 במה שהייתה פעם חברת התעופה הלאומית. “בין אני רוצה להתחיל איתך לבין אני אתחכך לך בישבן. פעם טייס דפק לי בדלת באמצע הלילה עם בקבוק וודקה”.

“זה שלא הטרידו אותי לא אומר שלא שמעתי מסביב סיפורים על בנות שדפקו להן על הדלת והציעו להן הצעות, ואני לא אגיד גם שזה לא קורה היום”, אמרה מיכל. “אני יודעת היום על אנשים שמטרידים, ואותי הטרידו בצורה חמורה בצבא, אבל באל על לא היו נגיעות שלא רציתי, לא כלום”.

צילום: משה מילנר, לע"מ
מקצוע נוצץ וזוהר? צילום: משה מילנר, לע”מ

“עבדתי בתחילת העשור הזה”, מספרת שירה, הצעירה שבחבורה. “הגעתי בגיל יחסית מבוגר אז יחסית מפוכחת, עזבתי קריירה ולא ידעתי מה אני רוצה לעשות אז אמרתי שאהיה דיילת. האינסטינקט הראשון שלי כשהתקשרת אליי, היה לומר שלא הוטרדתי, ואז התחלתי לחשוב והבנתי בכמה סיטואציות הייתי ושאלוהים ישמור מה אמרו לי ולא עשיתי עם זה כלום. למשל פרסר שמספר לי איך הוא מציץ לנוסעות בביזנס, בזמן שהן ישנות, איך הוא מסתכל על התחתונים. ואני לא בת 22, יותר קרוב ל-30, ולא התלוננתי עליו וגם לא אמרתי ‘בנאדם, אני הולכת'”.

צבטו לי בתחת אלף פעם

שבע הדיילות, ועוד כאלה ששוחחנו עימן בטלפון, התאספו ביזומת המקום הכי חם בגיהנום לא כדי לספר “איך הטרידו אותי”, אלא במטרה לנסות להביא מבט מפוכח על עשרות שנים של עבודה במקום אחד, מקום ייחודי שמחייב אינטראקציות רבות ומגוונות בין נשים לגברים, בין זוטרים לבכירים, מקום שיש בו יחסי מרות מובהקים. במקרה הזה, מדובר גם במקצוע הנחשב “נוצץ” ומבוקש עבור נשים, ומעניין היה לבדוק מה קורה מאחרי התדמית הזוהרת.

בשיחה הקודמת בסדרה, עם אחיות טיפול נמרץ מבילינסון, הן דיברו על מערכות היחסים בין נשים וגברים כשלרוב הגברים הם הרופאים והנשים אחיות, וכל זה בסיטואציה של משמרות ארוכות ולחץ מתמיד במאבק על חיי אדם. הפעם הכל מתרחש באוויר, או בשהיות הקצרות שבין הטיסות בבתי מלון. אז זו הייתה קבוצה שעבדה יחד, הצעירה בת 60 כמעט, האחראיות כבנות 80. הפעם דיברנו עם נשים בנות 30 עד 70, רובן לא מכירות זו את זה. גם הפעם השמות בדויים כדי לאפשר שיחה נינוחה ופתוחה.

 ״רוצה לשמוע סיפור על האחות שהטרידה מינית רופא?״ – שיחת אחיות

“אני זוכרת את הבחור ואת הפנים”, אומרת מירה, שהיתה דיילת בסוף שנות ה-60, “אני רק לא יודעת מה היה לפני שהוא הירשה לעצמו לבוא לי לחדר לדפוק על הדלת ולא לוותר, ואני נורא פחדתי. ילדה צעירה, חסרת ביטחון, שפתאום מתמודדת עם עולם שלא הכרתי את כללי המשחק שלו, והוא דופק חזק ואני פוחדת נורא, רועדת מאחורי הדלת, פחדתי שהוא יפרוץ אותה, אפילו לא חשבתי שאני יכולה להתקשר לקבלה ולהגיד שמישהו מאיים עלי, והוא צועק ‘אני יודע שאת שם, תפתחי את הדלת, אני יודע שאת שם’. ואני שותקת, לא מעיזה לנשום כמעט.

“הוא הלך לבסוף, למחרת היום לא דיברנו, אי לא יודעת מה עשיתי, בטח לא התלוננתי. אם הייתי מעיזה לפתוח את הדלת ולהגיד תפסיק זה היה אולי מסתיים באונס, כי הדפיקות היו אלימות נורא בדלת, ולמחרת – כאילו זה לא קרה. הצוות אוויר הירשה לעצמו אז כמעט הכל, אבל מה שהטייס הזה עשה היה מעבר לזה שהכרתי”.

“אני נזכרתי שפעם קצין בכיר הזמין אותך אליו לחדר, קצין ראשון, טייס, ופתח לי את החדר עם מגבת קשורה מסביב”, מספרת ענת. “ישבנו, הוא עם המגבת ואני מולו, הייתי תינוקת בת 23 מבאר שבע, מאד מאד מאד תמימה, נבוכה, הוא הסביר לי שהוא ואשתו ישנים כפיות והבגידות שלו לא קשורות ליחסים ביניהם. למה הסכמתי לבוא אני לא זוכרת, גם לא איך הצלחתי לצאת”.

“בחוויה שלי זה היה מאד דומה לצבא”, אומרת יעל, שעבדה כדיילת מתחילת שנות ה-90 כמעט עד סופן, “בחורה צעירה תמימה עם מדים וסוג של…”

“מפקדים”, השלימה שירה, ותמר הוסיפה, “סמכות גברית”.

צילום: משה פרידן, לע"מ
דיילת באל על, שנות ה-60. צילום: משה פרידן, לע”מ

“עבדתי משנת 88 וכן חוויתי הטרדות”, אומרת ענת, “אבל כמו שאת אומרת זה היה חלק מהצבא, גם נוסעים, גם צוות. החוק לא היה קיים, לא היה כלום, הגוף שלנו היה… צבטו לי בתחת אלף פעם, במעברים צרים, עם עגלה, בלי עגלה”.

“נוסעים?”, מאיה מתקשה להאמין.

“ברור”, עונה ענת. “זה היה אז כל כך לא מוגדר. אונס היה בחדר מדרגות על ידי מישהו שאתה לא מכיר, לא היה דבר כזה”.

מאיה: “ויש מקום להתלונן אם מישהו צבט אותך?”

“מי חשב בכלל להתלונן?”, צוחקת ענת, “העפתי את היד, ונגמר הסיפור. זה לא היה טראומטי בשום פנים ואופן, אבל עכשיו כשאני חושבת על זה אני זוכרת שזה היה ב-737, ולאן טסנו. אז עובדה שאני זוכרת את הטיסה הזו”.

“זה מוזר לי”, אומרת תמר, “כי בצוות אוויר אין שום דבר סליזי, אלא משהו שמייצר כבוד”.

“מיכל”, אומרת ענת, “זוכרת שבזמננו היו קוראים לדיילת כּוּס-טס?”

“זה אני זוכרת”, אומרת מיכל.

“ברגע שמקצוע מוגדר כּוּס-טס, זה אומר משהו”, אומרת ענת בשקט.

כולן מדברות על הנוחות של העבודה כדיילת בשנות הלימודים, תואר ראשון או שני, בתנאים מעולים בחלק מהתקופות, על הקושי להיפרד ממה שהוגדר “עבודה זמנית”, ועל היוקרה שתמיד התלוותה למקצוע, שהטיס אותן מסביב לעולם גם בשנים שבהן טיסה לחו”ל היתה חלום עבור רוב הישראלים. אבל הן מדברות גם על הפער בין התדמית של הדיילת האלגנטית על העקבים שממהרת עם הטרולי לטיסה, לבין השעות במטבחון הצפוף (עמדה שנחשבת להכי מבוקשת, מתברר, ביחס לעבודה עם הנוסעים) והאינטראקציות האינסופיות. “אני זוכרת טיסות איומות ונוראיות שביקשתי את נפשי למות”, מספרת יעל, “ואז נוסע אומר לך ‘דיילת, למה את לא מחייכת?'”

“אבל זה יכול להגיע גם מנשים”, אומרת מיכל, “נוסעים מגעילים היו, אבל זה לא בהכרח מיני”.

“זה נכון”, מסכימה יעל, “אבל אני זוכרת משהו באווירה, זה קשור אולי לזה שרוב הדיילות היו פקידות לשכה בחיל אוויר, צעירות מאד, ישר מהצבא, והפרסרים היו גברים מבוגרים, והאווירה של המיידלעז האלה”.

“יש כמה פרסרים, חלקם אולי אפילו מהתקופה שלכן”, אומרת שירה לדיילות שנות ה-80 וה-90, “שכל כמה חודשים מורידים אותם לדרגת דייל על הטרדות מיניות”.

מאיה: “העונש זה לצוות. הוא יושב במחלקה הראשונה וקורא ‘לאישה’ כל הטיסה, ואנחנו עובדות”.

“בדיוק הגיעו אליי שתי בנות שעוד עובדות”, מספרת עפרה, דיילת ותיקה שעדיין עובדת ומצטרפת לשיחה, “וסיפרו שיש שמות של מי שאסור להן לטוס עם המטריד”.

“וואו”, אומרות שירה ומאיה ביחד, “זה חזר?”

“בגלל שהכל נסגר בפנים באל על זה משהו מאד נהוג”, מסבירה מאיה. “איש צוות הטריד אותך? אין בעיה, את לא תטוסי איתו. יש הוראה בהצבת צוותים, ואז גם אם את בסטנדביי לא מעלים אותך לטיסה שהוא עליה. זה העונש הכי קשה שמטרידים מקבלים”.

“אבל הוא ימשיך לקבל טיסות שהוא רוצה ואובר נייט שווה”, אומרת שירה, “פשוט לא איתך”.

“זה מקובל ללכת להגיד ‘זה וזה הטריד אותי’ ולא לטוס איתו יותר?” שואלת יעל, “אני שואלת, כי בתקופתי לא היה דבר כזה, לא הרחיקו אותנו. אני זוכרת הטרדות קבועות, של טייסים, זוכרת התייחסות לציצי, לישבן שלי, בצורה קבועה”.

עופרה: “אני יודעת על כמה פרסרים שהיו רשומים על עם מי מותר להם לטוס ועם מי לא”.

 לתגובת אל על לחצו כאן

הפרסרים ידעו שנעקוף אותם בסיבוב

“בטיסה לתאילנד יצאתי להסתובב ופגשתי כמה אנשים מהצוות, עם פרסר שהיה מהצעירים יחסית”, מספרת מאיה, “כולם חזרו ונשארנו איכשהו רק אני והפרסר והוא כבר היה אחרי כמה באקטים (של בירה – ע”פ) ושיכור ואמרתי ‘נחפש מונית חזרה’ והוא אמר ‘אני ממש ממש ממש רוצה לנשק אותך עכשיו’. לא קרה שום דבר כמובן , לא אמרתי כלום, אחר כך הוא הוציא טלפון שלי מהרשימה של הצוות וסימס לי שרצה לראות שאני בסדר, בטיסה חזור תפסתי מרחק.

“כעבור חודשיים פגשתי אותו במוניות, הוא קרא לי הצידה – אני לא טסה יותר עם הבנאדם הזה בחיים שלי – וביקש להתנצל על מה שהיה בבנגקוק, ‘אני גם לא ממש זוכר, הייתי שיכור’. זה היה מאד משפיע עליי שיחה כזאת, והייתי מיד סולחת לו, אלמלא ידעתי שבדיוק אותו דבר קרה לו עם חברה שלי במלון במיאמי לפני שנה, ואני לא חושבת שאז הייתה אפילו התנצלות”.

“את מבליגה הרבה פעמים”, מסבירה יעל. “הפרסרים הם עובדי קבועים ואת זמנית, ואת לא רוצה שיפטרו אותך בקיץ כי את צריכה את העבודה. דיילות זה לתת שירות ברמה הכי בסיסית, זה ללכת עם הקפה במעברים, וזו התודעה והרבה פעמים יש קונפליקט כי את מרגישה מבחינת דימוי עצמי שאת יותר טובה מזה, לרוב זה גם נכון, ויש איזה עניין שם שקשור בקונפליקט הזה ויוצא ביחסי עבודה וגם כלפי הפרסרים.

“הם בעמדה בכירה והם בעלי הבית של הטיסה והם עובדים עם אנשים צעריים שיעקפו אותם בסיבוב בעוד כמה שנים, וזה מייצר תסכול. וברמה הכי בסיסית, את טסה עם אנשים וצריכה לבלות איתם אחר כך כמה ימים באיזשהו מקום, ואת לא רוצה לייצר אי נעימויות – זה חלק מההבדל בין זה ועבודות אחרות”.

“הוא גם מדרג אותך בטיסה”, מזכירה עופרה.

“רק תחשבו על זה שמדרגים אותנו בכל טיסה, ונותנים ציון”, אומרת מאיה, “את כל הזמן במבחן, ואת ממש בידיים שלהם”.

צילום: טדי בראונר, לע"מ
דיילת אל על, שנות ה-50. צילום: טדי בראונר, לע”מ

יעל: “בחוויה שלי דווקא הבנים סבלו בצורה יוצא דופן. היו פרסרים הומואים בתקופה שזה לא היה מקובל, היתה תחושת הפקרות שדווקא במטוס היו כאלה שהרשו לעצמם להטריד בחורים”.

מיכל: “אני מסכימה. אני כאמור לא ראיתי טייסים ולא פרסרים מטרידים נשים, כנראה שזה היה קורה במלון או בנסיעות המשותפות, אבל חווית הגאלי, המטבח, זה הפרסרים שעושים אביוז לבחורים הצעירים. בלי קשר לגייז או לא. מספיק שהיית בחור יפה והיו מתעללים בך”.

מאיה: “אתה הדמות החזקה ואתה יודע שכולם חוששים ממך. יש פרסרים שפחד אלוהים לעשות איתם לטיסה”.

כותבים לך: “שוקלת יותר מדי”

“היה מקרה שהגענו לטורונטו וטייס מתקשר אלי לחדר להזמין לארוחת ערב לבד”, מספרת מאיה, “זו לא הטרדה, אבל כמובן שההצעה לא נעימה, אם נתחשב בזה שאני בת 25 והוא בן 55”.

“בהגדרה חוקית יש כאן יחסי מרות”, אומרת יעל.

“בהחלט”, אומרת מאיה, “מבחינת הירארכיה לטייסים יש הכי הרבה כוח באל-על, יותר מלכל בנאדם אחר. זה לא פרסר שממש נוגע ושם לך את היד איפה שבא לו. זוכרות את הקטע שהפרסר מסדר אותך, מרים לך את החולצה, נוגע?”

שירה: “אני זוכרת אחד שסגר את הרוכסן לדיילת בזמן שהיא עבדה”.

מאיה: “מישהו ירד לדרגת דייל קבוע על לק באוזן”.

יעל: “באל על החוק נגד הטרדות מיניות לא יושם כהלכתו. החוק מחייב פרסום בכל מקום – מי הממונה, והרצאות אחת לתקופה שמבהירות מה זה”.

מאיה: “שש שנים הייתי שם, לא הייתה אחת. לא מקבלים את התקנון.  המדריך שלי בקורס דיילים הבסיסי כל הזמן אמר ‘צריך לעשות שיחה על הטרדה מינית’, ואז כשנגמר הקורס הוא אמר ‘אוי, עכשיו אני נזכר שלא עשיתי לכם שיחה על הטרדה מינית..'”.

יעל: “ידעתם מי הממונה?”

מאיה: “לא נראה לי, לא זוכרת”.

“אני שומעת מה הבנות מתארות ולא מרגישה שהיה שינוי משמעותי במהלך השנים”, אומרת מירה, “השינוי היחיד הוא במודעות של הנשים. שמעתי על דיילת, היום היא בת 50 פלוס, שאחד הקברניטים שהיה מרשה לעצמו ללטף ולצבוט וכולן היו מצחקקות במבוכה – עבר לידה ונגע בה והיא סטרה לו והתלוננה ולדעתי הוא הושעה. אני חושבת שבתקופה שלי התרבות הארגונית היתה מאד שוביניסטית, וגם אנחנו תקשרנו מסרים בעייתיים – צחקקנו מדברים שהיום נשמעים מעליבים כאילו זו מחמאה, לא ידענו לשים את הגבול. אנחנו לא הבנו וגם הם לא. אבל היום, כשנשים כבר מבינות והם עדיין לא.. כאילו הכללים השתנו ורק הם לא שמעו על זה”.

“חלק מהבעיה במקום הזה הוא שהעניין של הופעה כל כך מרכזי”, אומרת ענת, “יש עניין של משקל. כאילו את דוגמנית הלבשה תחתונה. זה משהו שיכלו לרשום לך בזמנו בסוף טיסה: שוקלת יותר מדי. אני קיבלתי אחד כזה”.

מאיה: “לי קרה שפרסרית אמרה לי, ‘את רוצה להיות בביזנס? תאכלי בביסים קטנים יותר מהקסרול'”.

עופרה: “את מתעלפת מרעב, ואם את במשקל יתר יש פרסריות שאומרות ‘את בטוחה שאת צריכה את המנה הזאת?'”

יעל: “הכריחו אותנו להתאפר, לשים לק, אני הרגשתי בכל פעם מחדש כמו ליצן והיו מעירים לי שאני לא מאופרת. אני חושבת שנשים עם עודף משקל בכלל לא קיבלו אז לעבודה”.

עופרה: “פעם היית מקבלת ‘תוספת חן’ במשכורת, על לק ואודם”.

שירה: “וחייבים שפתון, ויש פרסר שעובר בין טיסה לטיסה בקוויקי ובודק אם את צריכה לחדש לק”.

יעל: “הם רצו אותנו בדמות האישה המטופחת, זה סמל. את דימוי של בובה או חפץ, מאופרת עם לק על עקבים, פנטזיה מטופחת קטנה, מגישה, מרצה, ועל הדרך אולי גם שירותים מיניים, או סתם ללטף ישבן”.

“אבל גם אם את עורכת דין יש לך מדים”, אומרת תמר.

“כן”, עונה יעל, “אבל לא שמלות צמודות, ואת יכולה להגיע לבית משפט בלי לק ועם נעלים שטוחות אם זה מה שנוח לך”.

“היה בג”ץ על נעלים שטוחות”, מזכירה שירה, “היום יש נעל עקב לנסיעה עד למטוס, ואז בטיסה מותר נעל שטוחה”.

“אוי כמה שאני לא מתגעגעת”, מחייכת תמר.

“והריח…”, ענת מתכווצת.

“אצלנו לא רואים בזה שום זוהר”, מסכמת מאיה, “בשביל אנשים בחוץ יש פה משהו סקסי ואקזוטי, את מטיילת בעולם, בחורה צעירה במקום למלצר מסתובבת בניו יורק, וואו. אבל אני עוד מתעוררת לפעמים בבהלה כשרכב עוצר לי ליד הבית, חושבת שבאים לקחת אותי לטיסה”.

“זה לא יעבור לך”, צוחקת מיכל, “גם עוד 15 שנה את תחלמי שהגעת בלי מדים לדיספץ'”.

תגובת אל על

הטענות המועלות, על אף שהן כלליות מאוד, אינן מוכרות לנו והן אינן נכונות.
החברה רואה חשיבות עליונה במניעת הטרדה מינית וטיפול בה, ונוקטת בצעדים אקטיביים לשם כך.
ראשית, כלל צוותי האוויר מחויבים לעבור לומדה מפורטת בנושא החוק למניעת הטרדה מינית בטרם קליטתם לעבודה בחברה. הלומדה מפרטת את הוראות החוק, מסבירה מהי הטרדה מינית והתנכלות אסורות, ואף מציינת כיצד ולמי יש לפנות לשם הגשת תלונה על הטרדה מינית.
שנית, במסגרת קורסים מתקדמים, דוגמת קורסי פלטינום לדיילים או קורס הסמכת מש”בים – מועברות הדרכות פרונטליות לחניכים, על ידי הממונה על הטרדה מינית בחברה והמנהלים האחראים על הדיילים באופן אישי.
שלישית, תקנון למניעת הטרדה מינית מפורט ומורחב מפורסם בפורטל הדיילים, בפורטל החברה הכללי ותלוי ברחבי הקמפוס, וגם הוא מכיל, בין היתר, הסבר לגבי אופן הגשת תלונה וזהות הממונות בחברה.
מעבר לכך, מנהלים בחברה, ובכללם – מדריכים בקורסי הדרכה, חונכי הדיילים וראשי הקבוצות שלהם – יודעים כי ככל שמדווח להם אירוע שנחשד כהטרדה מינית, עליהם לדווח על כך מיידית לממונה הראשית על הטרדה מינית בחברה, והם נוהגים כך בפועל.
החברה נוקטת בקו נחרץ וברור בכל הנוגע להטרדות מיניות כאשר מוגשות תלונות והן מתבררות כמוצדקות, והיא אינה מהססת לנקוט בהליכים משמעתיים ואף בפיטורים, כאשר הדבר מוצדק. יתרה מכך, מתלוננים ומתלוננות מקבלים הגנה מלאה מעת הגשת התלונה, לרבות הקפדה על הפרדה בינם לבין הנילון במקרי הצורך.
לנוכח זאת, צר לנו על אופן הצגת הדברים. ככל שהדיילת תבחר להגיש תלונה רשמית, היא תטופל כפי שנוהגת החברה עם כל תלונה בנושא.

תגובות

|

Send this to a friend