הוא היה מבוגר ממני משמעותית – בן 27. אני הייתי בת 19, בת יחידה להורים גרושים, עולה מרוסיה, נערה מתבגרת על כל האתגרים הכרוכים בכך. בחוויה שלי – פגשתי גבר מבוגר יותר, מבין את החיים, זר ומרתק, שגרם לי להרגיש חשובה. הערצתי אותו.
בשנת 2002, התבשרתי שאני נשאית של נגיף ה-HIV. נדבקתי מבן זוג, עמו הייתי בקשר במשך מספר חודשים. בשבועות האחרונים, לאחר שתיקה של 16 שנה, על רקע קמפיין MeToo# יומיומי – החלטתי להיחשף ולדבר על הנושא בתקשורת וברשתות החברתיות.
תוך כדי תהליך החשיפה שלי, הבנתי שהעובדה שאני חיה עם HIV בעצם לא הייתה הדבר שקשה ביותר לחשוף; אל כל כלי התקשורת שאליהם התראיינתי בשבועות האחרונים חשבתי שהגעתי מוכנה, אבל כל סיפורי הנשאות והחיים עם HIV הורידו מסך גדול על מערכת היחסים שהייתה לי עם הגבר שהדביק אותי.
קשר שהחל בשבועות של הנאה צרופה ובילויים אל תוך הלילה, הפך לאט לאט לקשר בו אני נעה על הרצף שבין הנאה – לסבל. בין גילויי אהבה להתקפי קנאה והטחת האשמות לא הגיוניות, בין ערב נעים בבית לשקרים וגילוי על בגידה, בין ריב להתנצלויות בלתי פוסקות. מבלי ששמתי לב נשאבתי אל תוך מערכת יחסים שבה התנתקתי כמעט לחלוטין מחבריי ומשפחתי. לקראת הסוף, חייתי את יומי בבועה של הבנה עמומה שקורה משהו מאד לא בסדר במערכת היחסים הזו, בלי שיכולתי להסביר לעצמי מהו. שאלתי את עצמי האם עלי לסיים את מערכת היחסים הזו, החלטתי לסיים ואז התחרטתי, רציתי לבקש עזרה, אך התביישתי – כי לא ידעתי להסביר אפילו לעצמי מה קורה לי, על אחת כמה וכמה לאדם אחר.
התביישתי.
הגיע הזמן לדבר על מערכות יחסים פוגעניות. מירי קנבסקי
מה זה אומר עליי?
בושה לפי ויקיפדיה היא "תחושה או רגש שלילי חזק ואוניברסלי בעל מאפיינים פיזיולוגיים. הבושה מתעוררת בקרב אדם שחש חשוף לעין הציבור בצורה שאינה מכבדת אותו ובקרב מי שחש כי הזולת מבקר אותו בעקבות מעשה שעשה בניגוד לנורמות המקובלות".
אז למה דווקא אני מבין שנינו מתביישת? מדוע מי שסוחב על כתפיו את הרגש הקשה והכבד הזה הוא לא הפוגע, אלא הקורבן? אם כן, התביישתי כי הפכתי לקורבן. "אפשרתי" את זה.
ובאמת – יש משהו מביש בלהודות שהייתי במערכת יחסים עם גבר, שבדיעבד התברר כאנס ומכה נשים, שהונה אותי, הדביק אותי במזיד בנגיף ה-HIV, שיקר לי ובגד בי. כי אם הייתי איתו במערכת יחסים – מה זה אומר עליי? על שיקול הדעת שלי? במשך שנים המחשבות שעברו לי בראש זה "איך לא ראיתי ואיך לא ידעתי?!" איך לא שמתי לב לכל הנורות האדומות?
כשחשפתי את טיב מערכת היחסים עמו ברשתות החברתיות קיבלתי מאות פניות מנשים, מכל הגילאים, שהזדהו ושיתפו אותי במערכות יחסים פוגעניות שהן נשאבו לתוכן – חלקן כנערות, חלקן כנשים בוגרות – ולקח להן חודשים ולעתים אפילו שנים להיחלץ מהן. כולן דיברו על האשמה והבושה שחשו על כך שנקלעו לסיטואציה הזו, על הרצון להגן על בן הזוג הפוגע ועל הקושי לשתף, ככל שמערכת היחסים מעמיקה ועמה מעמיקות וגדלות עוצמות הפגיעה וההתעללות.
מהפכת MeToo# שטפה את העולם ואת ישראל, אבל בכל הקשור לחוויה שאליה גדלתי ולתוכה התעצבתי לפני 16 שנה – מדובר בשיח שעדיין מושתק. מאחורי דלתות סגורות מתנהלות מערכות יחסים מתעללות ופוגעניות שאנחנו מתביישות לדבר עליהן. נערות, ממש כמו זו שאני הייתי, נמצאות בעמדת התחלה נחותה עוד יותר כי טרם עומד לזכותן הניסיון של אישה בוגרת.
הן נקלעות למערכות יחסים עם אלמנטים מובהקים של שליטה גברית, ומוצאות עצמן כלואות בתוכן, מבלי שבכלל הספיקו להבין ולעכל מה קרה ומה לא בסדר. אנחנו מאשימות את עצמנו, כי אולי לא היינו נשים ורעיות טובות מספיק, אנחנו משקרות לעצמנו ואומרות שאולי זו רק תקופה וזה יחלוף. אנחנו נותרות במערכות יחסים פוגעניות בשל תלות כלכלית – כי במשך שנים היינו עסוקות בלגדל ילדים. אנחנו מנסות להגן על הפוגע, כי נדמה לנו שאם נגן עליו אז נגן גם על שמנו הטוב ועל משפחתנו.
שתקת או דיברת, את אשמה
פערי הכוחות האלה, שבאים לידי ביטוי ביחסים אינטימיים, הם רק סימפטום לחינוך הזה, שכולנו גדלנו לאורו. וכך יוצא שמצד אחד אנחנו מחונכות מגיל צעיר לגבולות – לא להתקרב לזר שרוצה לתת לך סוכריה, למשל – אך החינוך לגבולות מצומצם כלפי זרים בלבד. איננו מחונכות להצבת גבולות דווקא כלפי אלה שהכי פוגעים בנו, האנשים הקרובים אלינו ביותר.
מלמדים אותנו לעזור, לסייע ולהיענות לדרישתם, גם אם זה נוגד את האינטרסים שלנו ומאלץ אותנו לשלם על כך מחיר אישי, מחיר שחלקנו מוכנות לשלם עד קצה גבול יכולת הסבל שלנו. עכשיו תחשבו על כל אלה, מקננים בנערה, עולה חדשה מרוסיה, שחיה עם HIV, אולי אות הקין האולטימטיבי, וירוס ומחלה שעדיין (ובניגוד מוחלט למציאות) כוללים בתוכם את שני הפחדים והטבואים הקמאיים ביותר שלנו: מין ומוות.
וכך, תחת הציפיה החברתית שלא להתלונן מדי וחלילה "לתפוס מקום" או להביע עמדה, וכל זאת תחת מעטה של "שלמות המשפחה" (שהיא שם קוד להמשך הסדר הגברי הישן והרע) אנחנו בוחרות (או שלא באמת בוחרות) לשתוק, אבל כשאנחנו מתלוננות – אנחנו אשמות בכך שלא דיברנו, לא התרענו, לא יצאנו בקריאות רמות נוכח המילה הפוגענית הראשונה שנזרקה לכיווננו ונתנו לאחר לפגוע בנו, לעתים חודשים ושנים – "למה התלוננת רק עכשיו?" זועקים כולם. האשמת קורבן קלאסית.
מהפכת MeToo# על כל גווניה, עשתה לכולנו שירות גדול. היא אפשרה לנו להתחיל לדבר על דברים שחלקנו שיתפנו לגביהם חברה טובה או שתיים, במקרה הטוב. אל המהפכה הזו נקלעתי בדיוק כשחשבתי שסיפור נשאותי הוא העניין כולו. היא אפשרה מבט מחודש על מערכת היחסים עם האיש שפגע בי וגם את האומץ לדבר על זה בגלוי. משכך, בכל פעם שאני מרצה ומספרת את סיפורי האישי במסגרות חינוכיות, מול בני נוער, אני מדגישה דווקא את המאפיינים של מערכת יחסים פוגענית עם אלמנטים של שליטה – שעלולים להיות חמקמקים לזיהוי, גם עבור נשים בוגרות ועל אחת כמה וכמה עבור נערות, כמו שהייתי אני, בת 19, מאוהבת בגבר הבשל והמבין כל כך שחשבתי שהוא.
הגיע הזמן שנדבר גם על מערכות היחסים הפוגעניות והמתעללות, שלא חייבות להסתיים בהדבקה ב-HIV, אבל גם לא בהכרח מסתיימות בתלונה במשטרה. מערכות יחסים שמוחבאות מאחורי דלתות סגורות בחברה פטריאכלית שעל אף העובדה שהעוול נעשה לגופנו ולנפשנו – מפנה אצבע מאשימה דווקא אלינו. ואולי כאן טמון ההבדל בין הריפוי למניעה: עבור רבות מאתנו מדובר בלא יותר מהקלה ושיכוך כאבים לפצע שלעולם לא יעלם, אבל עבור הילדות והנערות שלנו מדובר בהצלה מווירוס של בושה ואשמה, שעלול ללוות אותן 16 שנים. לפחות.
הכותבת היא מאמנת אישית ומרצה למבוגרים ובני נוער, מחברת הספר "חיובית" – כעת בקמפיין גיוס המונים בהדסטאר.
לתמיכה בספר: https://www.headstart.co.il/projectupdates.aspx?id=24862