״רוצה לשמוע סיפור על האחות שהטרידה מינית רופא?״

שיחת נשים שעבדו במחלקה אחת בבלינסון, על החיים ללא הטרדות מיניות (עד שהן נזכרו ברופא שהיה ממשמש ברכיים, במנתח שהיה שולח ידיים, במנהל המחלקה שהיה מציץ מתחת לחצאית ועוד ועוד ועוד. ועוד)

איור: רון לוין

איור: רון לוין

"באת לדבר איתנו על הטרדות מיניות בעבודה?", שואלת אלה, "חבל שבאת, כי אצלנו לא היה כלום, רק סיפורים הפוכים! רוצה לשמוע סיפור הפוך?"

אוקיי.

"הייתה אחות אחת שהטרידה רופאים, בחיי. הייתה מתיישבת על הברכיים של ההוא, שהיה נשוי בכלל, מלטפת את ההוא, ממש מביכה אותם".

נכתוב את זה, אבל היו הרבה כאלה?

"לא, הייתה רק זאת".

אז למה מרגע שפניתי אליכן זו כבר הפעם השלישית שאני שומעת שיש "סיפורים הפוכים"?

"כי כולם מחפשים עכשיו הטרדות-הטרדות ואצלנו לא היה, רק להיפך".

עשר אחיות שעבדו במחלקה אחת בבית החולים בילינסון, פנסיונריות, נפגשו השבוע כמדי חודש לארוחת בוקר בקניון שמול בית החולים. הצעירה בסוף שנות ה-50 שלה, ומרביתן בוגרות בית הספר לאחיות בסוף שנות ה-60 והן כבנות 70 היום. האחיות האחראיות, שנשאו בתפקיד הרם עשרות שנים, בנות כ-80. הן מסכימות לארח אותי לפגישה בזכות היכרות אישית עם אחת מהן, ולבדוק יחד איתי מה קורה כשמושיבים נשים שעבדו יחד לדבר על יחסי נשים וגברים במקום העבודה לאורך השנים. כל השמות בדויים כדי לאפשר להן לדבר בחופשיות מלאה. "אתן לא חייבות לחפש ולתאר 'הטרדות מיניות'", אני אומרת, "פשוט ספרו לי מה היה".

בית ספר לאחיות

בית ספר לאחיות, 1947. צילום: ארכיון התצלומים הלאומי

הדוקטור לפת אותי בשתי הזרועות

"בכל מקום שעובדים בו נשים וגברים יש הטרדות מיניות", קובעת ברטה, אחת האחראיות, "אבל לי – זה לא קרה. אני חושבת שפחדו מפני".

שולי: "אצלנו במחלקה ספציפית, נגיד הסתכלתי לפני 30-40 שנה, הייתי נשואה עם שני ילדים, זה היה מין יחסים שלא הסתכלתי על זה כהטרדה. אולי היה רופא מסוים, אולי רופאים שרצו להעיז יותר".

"כמו שאת רואה אותי", אומרת פתאום רבקה, האחראית, וכולן משתתקות, "אני הייתי במשמרת לילה, הכנתי תרופות בחדר תרופות, הייתי צעירה ויפה. מגיע מנהל מחלקה באמצע הלילה, לפת אותי בשתי הזרועות, ממש לפת".

"אה, הוא", אומרת ברטה, "נו, הוא היה ידוע בזה, נשים פחדו להיכנס איתו למעלית".

רבקה ממשיכה: "הוא היה עם חולצת פיג'מה וסוודר, אמרתי לעצמי 'אם אני אצרח אני אעיר את כל החולים', והדפתי אותו. בכל הכוח. הייתי רגע לפני עילפון. אחר כך שיתפתי את בעלי, שהיה אז חבר שלי, בחוויה, והדוקטור היה גר ליד המעונות של האחיות. החבר שלי עשה לו אמבוש עם הווספה, חיכה לדוקטור שיגיע הביתה וניגש אליו ואמר לו 'תקשיב לי טוב שלא תעיז להתקרב לחברה שלי. מה שעשית היה נורא ואיום, קשה לה להתאושש מזה'. אני באמת לא ציפיתי לדבר כזה, זה היה נורא".

"תמיד הם עושים את זה בהפתעה", מנחמת אותה ברטה.

"הדבר השני שחוויתי היה כשגמרנו עבודה בחדר ניתוח", רבקה לא עוצרת, "היינו הולכות לישון, 2 תלמידות במשמרת, לובשות חולצת חדר ניתוח, זה היה גדול כמו בייבי-דול, היה חדר שהיה מיועד לשינה, והיה אחד שהיה לו מפתח של חדר ניתוח, רופא בכיר, חתיך צמרת. הוא היה נכנס לחדר הזה, בחושך, לא חשוב מי נמצאת שם, והיה קופץ על אחת המיטות ועושה מה שעושה".

שולי: "מה? זה פשוט נורא".

מגי: "נורא".

"ואז לא התלוננו", אומרת רבקה, "מדובר בשנת חמישים וכמה. הוא עשה את זה לא פעם, בסיבובי לילה. לא שיתפנו אף אחד, לא אמרנו לממונים שלנו".

"אני בשוק ממה שאת מספרת", אומרת מגי, "למה לא סיפרתן? למה קבוצת בנות לא התאגדה יחד להגיד שמגיע להן בטיחות בלילה, בזמן שהן ישנות?".

"זה לא קרה למישהי אחת, אבל לא דיברנו על זה", אומרת רבקה, "גם אני לא סיפרתי להן. אנחנו גמרנו בית ספר לאחיות ב-60', זה לא היום. אני בטוחה שעברו דברים יותר קשים, אבל לא היה למי להגיד".

חדר ניתוח בבילינסון

ניתוח בבית החולים בילינסון, שנות ה-50. צילום: פריץ כהן, לע"מ

"לא היה למי להתלונן ואף אחד לא התלונן", אומרת ברטה, "היו מסלקים אותה מבית ספר לאחיות. היו מפטרים אותה".

"היינו כוח עבודה", מנסה רבקה להסביר, "השתמשו בנו בעבודה ובזכות זה התקבלת ללימודים. היינו לגמרי בידיים שלהם, הזמן שלנו היה שייך להם. אתן כבר הייתן סטודנטיות, אנחנו היינו פשוט כוח עבודה, הדיסיפלינות היו לגמרי אחרות. אם אמרת משהו, גם על דברים אחרים, סילקו אותך. היום עם השכל וניסיון החיים שלי, תאמינו לי שלא הייתי שותקת".

 להיות רופאה - הטורים של דנה דורון

ממשמש הברכיים

"הרופאים לא ישנו לבד, אבל בהסכמה", מנסה מגי להסביר את האווירה לאורך שנות ה-70 וה-80, "היו רומנים. היו מתנדבות מרצון. אנשים עבדו יחד, משמרות קשות, בחדר ניתוח, חלק מהרופאים היו פיגורות מאד מפורסמות, עבדו וניתחו ימים ולילות, ואז אחר כך כשהלכו לישון הסתדרו מין זוגות כאלה. לאחות חדר ניתוח היה את הפרופסור הזה, הוא היה נשוי, אבל שם הם היו יחד. אבל רק בהסכמה".

"תחשבי על אלפי אנשים שעובדים ביחד", אומרת אלה, "את לא יכולה לצפות שלא תהיה אינטראקציה בין גבר לאישה, היו הרבה נישואים בין אחיות לרופאים, יש ערבוביה, אי אפשר לעשות הכללה. זו סביבת עבודה מסובכת, משחקים בחיים ומוות, יש לחץ, יש התפרקויות. כל עוד זה בא בהסכמה של שני הצדדים זה סבבי, ברגע שלא - זה לא סבבי. לדעתי יש אוכלוסיות של נשים שיותר ספגו: נשים יותר חלשות, עולות חדשות, היה את הגל שהגיעו הבנות מרוסיה, בלונדיניות יפות, ווי מה עשו להן, ואם יש מישהי שהגיעה מעיירת פיתוח, ויש תחושה שהיא חלשה חברתית, שם יש ניצול".

"היו סטוצים", מספרת גם ציפי, "ויש כאלה שהיו צובטים, נותנים נשיקה על הלחי, אבל אנחנו התייחסנו לזה לא כהטרדה מינית אלא כחברים לעבודה, בחוש הומור. מה זה איזה צביטה על הלחי, לטיפה, חיבוק".

"חברים לא צובטים אחד את השני", אומרת לה אלה, "זה בא ממישהו בעל סמכות".

"אנחנו מסתכלים במבט של פעם", ציפי קצת מתרגזת, "לא של היום, לפני 30 שנה".

"גם אני במערכת הזו 30 שנה", אומרת לה אלה, הצעירה שבחבורה.

"אף אחד לא חשב שזו הטרדה מינית או 'הוא רוצה אותי'", אומרת דליה, חברתה של ציפי.

"הדבר היחיד שאני יכולה לזכור זה את ד"ר X, רופא שאם היינו עולות איתו במעלית... הריר היה מציף אותנו", צוחקת אנדריאה, "אבל היינו צוחקות עליו. פעם אחת באתי עם הבת שלי לבדיקה אצלו, כבר ידעתי שיש לו נטיות, אם אפשר להגיד את זה, דאגתי להגיע אליו עם בעלי שיכנס איתנו, שלא תהיה לו הזדמנות".

אחיות מול בילינסון

אחיות מול בית החולים בילינסון, שנות ה-60. צילום: פריץ כהן, לע"מ

זה הרופא ששרה סיפרה לי עליו, זה שהיה עומד ומסתכל כשהייתן תולות אינפוזיות ומעיר הערות?

"לא", כולן צוחקות כשנזכרות בו, "זה אחד אחר".

"המדים בתקופה ההיא היו מיני", מספרת שרה, "והוא, מנהל המחלקה, היה עומד בפתח הטיפול נמרץ כשהיינו מתכופפות לחולים או מתרוממות לאינפוזציה, מסתכל עליך במבט מפשיט ואומר 'משאללה', משהו כמו חתיכה, בשפה שלא הבנתי. לא התייחסתי לזה בכלל, אבל הנה אני עדיין זוכרת את המילה".

"באחת הפעמים שבאתי עם הבת שלי לדוקטור ההוא", ממשיכה אנדריאה, "אחרי שיצאנו הוא רץ אחרי וקורא לי בקול, ואני מתוך נימוס מסתובבת ובאה לקראתו, היינו רק שנינו שם, הוא נתן לי תרופה לילדה, משהו מיוחד, ואמר לי 'פעם הבאה תבואי לבד, בלי בעלך'".

"הוא היה ממשמש ברכיים, כולן עברו אצלו הטרדה", אומרת שולי, "לא היתה אחות שהוא לא נגע לה ברגליים".

מגי: "אז רופא היה נחשב לחצי אלוהים בעיני אחות".

"אני רוצה לדבר על י"כ, שהיה אח במחלקה", אילנה נהיית רצינית פתאום.

"זה שהיה לוקח את החבילה שלו ומעביר אותה מצד לצד?", מגחכת אנדריאה, "כל הזמן הוא היה מתעסק עם עצמו".

"הוא היה חולה, חולה", אומרת שולי.

"כל מילה שניה שלו היתה על מין", אומרת אילנה, "הייתה לנו חולה מחוברת עם הראש עם משקולות, בשביל מתיחה בצוואר, היא לא יכלה להזיז ידיים ורגליים אבל היתה בהכרה מלאה, ופעם הלכתי איתו לעשות שינוי תנוחה לחולה, ואז הוא הוריד לה את השמיכה, את הפיג'מה, והשאיר אותה ערומה. אני אומרת לו 'תכסה אותה, זה לא נעים ככה', והוא אומר לי 'לא, יש לה שדיים יפים זה בסדר, היא לא צריכה להתבייש'. אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. כל המחלקה ידעה שהוא ככה".

"הוא היה הולך לשירותים עם מגבות ומאונן שם", מספרת שולי בשאט נפש, "לא היה עם מי לדבר. הבוסית שלנו הייתה חזקה, אבל לא מספיק, ורק כשהוא יצא ללמוד היא לא נתנה לו לחזור. הוא המשיך למחלקה אחרת בבילינסון. אני זוכרת שפעם הגיעה אישה צעירה יפהפיה שבאה עם הבעל שלה שהיה במצב קשה והוא אומר לי 'אני הולך להתחיל איתה'".

"הוא עבד עוד המון שנים", אומרת שרה.

ציפי: "אני עבדתי בלילה עם חברה לעבודה, ואותו בנאדם שהיא הזכירה עבד איתנו בלילה – הוא אונן פשוט לפנינו, ישב על הכסא ושפך את זרעו ואותה בחורה התיישבה ולא ידעה על מה היא מתיישבת. אחרי הוא רדף  דרך המנהרה כשהלכתי הביתה וניסה לנשק אותי. אני רוצה שתדעי מה עברנו תוך כדי עבודה".

שולי: "לי היה רופא שכל פעם שעבדנו יחד היה רוצה לגעת לי בציצי, מאד מפורסם. הייתי צעירה ונאיבית, לא היה לי אומץ. הייתה לי מבוכה".

אתן התחלתן את השיחה בטענה שלא היו הטרדות

אילנה: "כי לא נתנו לזה להתפתח. לכל אורך החיים שלי כשמישהו דיבר איתי לא יפה, אמרתי 'עוד מילה אתה אומר אני מתחילה פה לצרוח'".

"גם אני לא פראיירית", אומרת אלה, "כשהייתי קצת יותר צעירה הייתי הולכת בלי חזיה, והיה איזה רופא אחד שכל בוקר היה מעביר אצבע לראות אם אני עם או בלי. בסוף אמרתי לו 'עוד פעם אחת – האצבעות שלך לא יישארו שלמות'. מאז הוא לא חזר".

ציפי: "אם את לוקחת את המחלקה שלנו, היא היתה מאד מגובשת, על כל דבר הסתכלו בהומור ובידידות. לא יודעים מה הלך במחלקות אחרות, אולי שם הוטרדו".

"אני חושבת שהרופאים שלנו היו כמו הדתיים שהולכים לעיר אחרת", אומרת שרה, "הם הלכו להטריד במחלקות שהיו חזקות פחות. אותנו הם לא הטרידו".

"היה רופא שתמיד היה מנשק ומחבק את כולם, נשים וגברים", מספרת אנדריאה, "אבל בזמנו לא ראיתי את זה כהטרדה. בכל הבית חולים ידעו שהוא ככה. ואז הגיעה השלב שתלו את המודעות על החוק נגד הטרדה מינית ואני הייתי תופסת אותו ואומרת לו 'תחזיק את הידיים שלך בתוך הכיסים. עם התלמידות זה לא טוב, אתה לא יכול לדבר איתן כמו שאתה מדבר איתנו, שגדלנו והזדקנו ביחד'".

"תעזבי שאני עכשיו מסתלבטת", אומרת פתאום אלה, "כשזה קורה זה מביך. זה מאד מביך".

מחלקה בבילינסון

מחלקה בבית חולים בילינסון, שנות ה-50. צילום: פריץ כהן, לע"מ

מנשיקה רטובה צריך לעשות עניין?

איך אתן רואות את כל מה שקורה עכשיו, הסיפורים שיוצאים, הנשים שמספרות?

"לי מפריע שנשים אחרי 20-30 שנה מוציאות דברים החוצה", אומרת ציפי, "אם היה – למה לא הוציאו מיד?"

אילנה: "אני דווקא מצדיקה את זה שהן מוציאות עכשיו. אז לא יכלו לדבר ועכשיו יכולות".

ציפי: "מנשיקה רטובה צריך לעשות עניין?"

אילנה: "אם מישהי חוותה את זה בצורה של חוויה טראומטית, גם אחרי 50 שנה שתוציא. באותו רגע היא לא יכלה".

"ומה זה יתן לה?", שואלת ורדה.

אילנה: "שחרור רגשי".

ורדה: "ואז זה לא הטריד אותה?"

אילנה: "זה כמו הר געש שמתבשל, מתבשל, מתבשל – ומתפרץ".

"במחשבה שנייה", אומרת שרה, "כל אלה היו צריכות ללכת לזה שתקף אותן והטריד, ללכת ישירות אליו ולא לתקשורת. הרי על מי שהוא לא מפורסם לא יוציאו, וככה הן גמרו את הקריירות שלהם. לי זה מפריע. מאד אהבתי את התכנית של גבי גזית".

"אני לא מסכימה איתך", אומרת אלה, "אנשים מפורסמים יש להם אחריות מסוימת ותדמית וקודים, ברגע שאתה מפר כללים יש מחיר".

"היום כל דבר זה הטרדה", אומרת ציפי שוב, "אז לא הרגשנו ככה, צחקנו על זה".

אני חייבת שתסבירו לי איך אתן כאלה חזקות. אני באה מדור שכל אחת סוחבת סיפור וזה לא מצחיק אותה בכלל, אלא בחלק מהמקרים די טראומטי.

"היום זה במודה", מחייכת מגי.

"כולנו בגיל 18-20 כבר היינו נשואות או עם בני זוג", אומרת שרה, "זה נתן לנו עוד כוח מולם. לא היה לנו ניסיונות עם גברים חוץ מאלה שנהיו הבעלים שלנו".

"היינו נאיביות", אומרת שולי, "אני זוכרת כשרופא הציע לי לבוא איתו לחדר בקומה למטה לא הבנתי אפילו מה הוא רוצה".

אנדריאה: "אני לא מרגישה שאנחנו חזקות. באוטובוס פעם התיישב על ידי מישהו והתחיל למזמז אותי ברגל ואני כמו אילמת, שותקת. בעפולה קמתי ואחרי ההפסקה הלכתי לשבת במקום אחר, והוא בא להתיישב אחרי במקום האחר. בחדרה ירדתי מהאוטובוס. לא יכולתי להגיד כלום. לקחתי אוטובוס אחר. הייתי אולי בת 16".

"הייתה לך תושיה לרדת, זה יפה מאד", אומרת לה אילנה.

"אבל למה לא הייתה לי תושיה ללכת לנהג שיפסיק?" שואלת אנדריאה, "כי התביישתי. לדור שלך זה לא היה קורה".

"אתן הרבה יותר חזקות", אומרת שולי, "אני הייתי חלשה, שלא השתקתי אותם. אני רואה גם את הבת שלי, אין סיכוי שהיא לא תענה למישהו".

אני נראית לך חזקה?

שולי: "מאד, כמו הבת שלי".

ואני לא עניתי יותר מפעם אחת. שתקתי והלכתי.

"ובגלל זה את שומרת את זה בפנים ולא מתגברת, כי לא הוצאת", אומרת אלה, "את צריכה להוציא. כנראה שבסוף זו הדרך היחידה".

הן משלמות ומתפזרות, עד הפגישה הבאה. מאוחר יותר אני שומעת שאחת מהן סיפרה על הפגישה עם העיתונאית שחיפשה הטרדות, ואיך בסוף גם היא הבינה שבדור שלהן – לא היה כלום.

תגובות

|

Send this to a friend