ישנו העניין הפעוט הזה שנראה די בסיסי פעם: להרים תחקיר עיתונאי כדי לגלות אמת שמישהו מנסה להסתיר, לראיין אדם כדי ללמוד עליו דבר מה חדש, או להפיק פרופיל כדי לאפיין מישהו בצורה מדויקת ומעניינת ככל שניתן – כל זה איכשהו נראה, מזה זמן, כזוטות שאבד עליהן כלח. יש תוכן שיווקי להעמיד, אנשים לרצות, צרכים לספק – ולא את אלו של הקוראים המבקשים להם מידע אמין.
למעשה, ספק אם הקוראים זוכרים שאלו צורכיהם בכלל. לעתים מספיק שהנייר המודפס ייראה כעיתון ויחולק לו חינם כדי שייחשב בעיניהם כעיתון לכל דבר. קל וחומר אם שמו של העיתון מצלצל כאותו שם משכבר הימים, וסוג האות דומה לזה שמאכלס את זיכרונות הילדות מבית ההורים. המתוק החדשותי, אם נשאר כזה, נבלע בתוך גושי כולסטרול רע ודילדולי שומן רווי של עסקות יח"צנות מנוולות, מהסוג שנסגר במחשכים.
נכון, יש אילוצים. עלויות. בעלויות. בעלויות צולבות. מפות אינטרסים. לך תתמצא בסבך הפוליטיקאים שמחזיקים באשכי גוף תקשורת כזה או אחר – ולהיפך. לך תדע מי סגר מה ועם מי, ומדוע. לך תבין מי הבטיח מה למי, ובתמורה למה בדיוק.
נכון, יש אילוצים. עלויות. בעלויות. בעלויות צולבות. מפות אינטרסים. לך תתמצא בסבך הפוליטיקאים שמחזיקים באשכי גוף תקשורת כזה או אחר – ולהיפך. לך תדע מי סגר מה ועם מי, ומדוע. לך תבין מי הבטיח מה למי, ובתמורה למה בדיוק.
אני קוראת – כקוראת, לדרוש בחזרה את העיתונות שמגיעה לנו. לדרוש שמצג השווא המסוכן של עיתונות חופשית יחזור להיות הדבר האמיתי. לדרוש שתעמולה שלטונית או צרכנית תסומן כמודעה פרסומית לכל דבר. שהדילים האפלים ייחשפו לאור השמש.
נכון, הטייקונים ובעלי האינטרסים הגדולים הם המטרה הראשונה והמתבקשת. אבל הם גם היעד החמקמק יותר. מי זוכר מה שייך למי, למי אותו זה או אחר מקושרים, ובאילו עבותות? וגם נכון שיש עיתונאים רבים שעושים את מלאכתם נאמנה: חוקרים, בודקים שואלים שאלות קשות ומביאים את התשובות לעיני קוראיהם, שומעיהם או צופיהם. אבל יש רבים ששכחו מזמן שאלה דרישות התפקיד המינימליות.
אז למה שלא נתחיל להחרים גם את הדרגים הנמוכים יותר? מתי יגיע זמנם של אלה שמאפשרים את כל זה בשתיקתם ובעטם המגויס לטובת בעלי ההון והשלטון? מתי יבוא תורם של החיילים הקטנים בצבא כיבוש התודעה, אלו שקוראים לעצמם עיתונאים בעידן שבו העיתונות מתה?
לגיטימי לרצות להמשיך להתפרנס ממשלח ידך במדיה הממוסדת. אבל לא לגיטימי להשמיד, על הדרך, את הדרישה הבסיסית לאמת בפרסום של המקצוע החשוב הזה. לא ייתכן שנביחות כלב השמירה של הדמוקרטיה יהפכו לריר חלזונות דביק, והשנאוצר יישכח בגשם.
למה להמשיך לקרוא עיתונאי ש"יזכה" בראיון בלעדי עם יאיר לפיד ולא ישאל אותו על השקרים התכופים והגסים, על מימון המתנחלים ועל הרבנים בבתי הספר הממלכתיים, על השיויון המזויף בנטל ועל הכבדת הנטל על כל מגזר מלבד האלפיון, על תקיעת הגוש החוסם בגרוננו והצלת נתניהו מהמדבר האופוזיציוני בלי רגע של היסוס או מחשבה שנייה, ועל אלף דברים אחרים שעיתון הבית הוותיק שלו לא טרח לשאול?
למה לא לוותר על שירותיו של כל עיתונאי ש"יזכה" בראיון בלעדי עם בנימין נתניהו ולא ישאל אותו על הכסף שלכאורה נטלה אשתו שלא כדין מעזבונו של אביה המנוח שמואל בן ארצי, על תועפות הגלידה הדוכסית, על מיטות השרד המעופפות, על המינויים הנאלחים ועל הפרשיות החנוקות והמטויחות שבהן הוא קשור. החל ב"ביבי-טורס", פרשה שחוקרה – נחום לוי, היועץ המיוחד למלחמה בשחיתות במשרד מבקר המדינה – הודח לאחר גיבוש התיק נגדו לכלל המלצה להגשת כתב אישום, וכלה בצלם התחתונים הלשכתי, נתן אשל, שהמשיך לשרת בפועל את אדונו ואדוניתו גם אחרי הרחקתו הרשמית משם?
למה עלינו לקבל עיתונאי ש"יזכה" בראיון עם אביגדור ליברמן ולא ישאל אותו על פרשת הכאת הקטינים שבה הורשע, על החקירה בדבר חשד כי קיבל מיליונים מאוליגרכים לחברות בבעלות בתו ועל תפקיד שר החוץ שנשמר לאדם, אשר ענייניו הפליליים נידונים במקביל, ואי אילו עדי תביעה במשפטו הנוכחי הם עובדי משרד החוץ ועתידים לסור למרותו בבוא היום?
למה לא להתעלם מעיתונאי ש"יזכה" בראיון עם אהוד אולמרט בלי לדרוש ממנו הסבר על מעטפות הכסף ושימושן? בלי לרדת לחקר עסקיו של איש ציבור בכיר, ראש ממשלה לשעבר, ששובל של חקירות משטרה, פרשיות, אינספור חשדות פליליים, וקילומטראז' מכובד במסדרונות בתי משפט נסרח בעקבותיו? למה לא להרים גבה ולתהות איך כל זה נקבר בלא כלום מפוקפק או בהרשעה שגוועה בקול ענות חלושה, משל היתה מדליה מאובקת שנזנחה בבוידעם?
והרשימה בלתי נגמרת. מה לנו ולעיתונאי ש"יזכה" בראיון עם יהודה ויינשטיין ולא ידרוש הסבר על התקפות ברוטאליות של משטרה על אזרחים באישורו? או לעיתונאי שיראיין את יצחק בוז'י הרצוג ולא ישאל מדוע שמר על זכות השתיקה במשטרה בפרשת עמותות ברק כשעבד עבורו? או לא ישאל את אהוד ברק על קשריו עם לקוחות הייעוץ שלו בעשרות מליונים? או לא ישאל את אריה דרעי על מיליוני השקלים שקיבל אחרי ששוחרר מן הכלא ולפני ששב אלינו ממשרות הייעוץ המעטירות בחצרות הטייקונים והאוליגרכים נוחי דנקנר ולב לבייב? אזרח פרטי זכאי לחשאיות ודיסקרטיות – וגם זה במגבלות. עבריין מורשע בשוחד שביקש וקיבל אמון לחזור לכנסת חייב לנו יותר.
חייבים לנו יותר? אבל מי זוכר?
הרי תפקידה של המדיה בעיקר לבדר.
שהגויים לא יידעו
התקשורת היא רק זרוע אחת של שליטה בתודעה הציבורית. מערכת החינוך היא זרוע תעמולתית לא פחות חשובה, שמשאירה את טביעות אצבעותיה הביומטריות כבר במוחותיהם הרכים של ילדינו המתבגרים. אם גדעון סער גרר ילדים לסיורים במערת המכפלה, במנהרת הכותל, בבית הקברות הממלכתי ובעיר דוד בחסות עמותת הימין הקיצוני אלע"ד – יורשו בתפקיד, הרב שי פירון, מגדיל בפועל את תקציבי רשתות החינוך החרדי ללא לימודי הליב"ה ומכניס רבנים לשיעורים בבתי ספר חילוניים.
תחת שלטונו של פירון יבוטלו לכאורה בחינות המיצ"ב. אלו שמשמשות קריטריון להשוואה העגומה בין מגזרים ואזורים שונים במדינה, ומאפשרות להשוות את עליבות הישגיהם של התלמידים הישראלים לאלו של ארצות אחרות.
לידיעת מתנגדי הבחינות: התלמידים כבר קיבלו הודעה על קיום בחינות המיצ"ב כסדרן, על כל תחלואיהן – הלחץ המשימתי שהן מייצרות בקרב מורים ותלמידים וההיערכות המאוסה סביבן שמגיעה על חשבון הרחבת האופקים. אבל כל זה יקרה בפורמט פנימי. הבחינות יתקיימו, אבל התוצאות יישארו במשפחה ולא יישלחו לחו"ל. התלמידים עדיין יתמקדו בחומרי הבחינות המצומצמים, יילחצו ויתרכזו בציונים – אבל הכביסה המלוכלכת של התוצאות תיתלה בחדרי חדרים.
למעשה, בחינות המיצ"ב שבוטלו, לכאורה, הן משל קטן למדיניותו הכוללת של נתניהו. מרוב משימתיות ומבחני תוצאה מובטחים ורבי רושם, התוצאה עצמה נדחקת הצדה. בכל פעם שבתוצאה עסקינן – אם מדובר בהשגת שלום (להבדיל מדיונים ותהליכי שלום שיכולים להיגרר לנצח), ברווחתו הכלכלית של האדם העובד, בהישגי הטייקונים בעסקיהם בפועל (להבדיל מההון שגייסו מהפנסיות שלנו), ברווחי המדינה מאוצרותיה (שנמכרו בנזיד עדשים) – התוצאה עגומה. במדינה של נתניהו התוצאה המתקבלת היא מקום אחרון בליגה ג'. או שמבטלים את התוצאות. מתביישים למדוד.
מי צריך אזרחות
ועוד מילה על חינוך. בסקר "הארץ" לרגל כנס חיפה לחינוך השנה, נשאלו תלמידים אם יש מקצוע "ממש משעמם" בעיניהם. התברר שמקצוע הספרות עומד במקום הראשון במצעד המשמימים. אחריו היסטוריה, ואחריהם אזרחות. שאלת הסקר הבאה היתה: איזו בחינה היו התלמידים רוצים לבטל? ספרות עמדה שוב במקום הראשון.
במדינה של נתניהו נהפכו שלושה מקצועות למיותרים: זה של הרוח והחלומות, זה של לקחי העבר, וזה של עקרונות הדמוקרטיה וזכויות האדם. בבוא היום, כששלושתם יבוטלו לבלי שוב – נישאר עם מבחן התוצאה. אבל כנראה שלא נבין בדיוק מה היא אומרת, ולמה.