איור: דידי כפיר
אנואר לנגנה עזב את ישראל מרצון. הוא ארז מזוודה קטנה ועלה על טיסה לדרום סודן כדי שלא לשוב. הוא לקח אתו את בנו בן החמש, נתנאל, שמדבר רק עברית ואנגלית, השאיר מאחור אשה בחודש השמיני, בהריון עם סיבוכים שלא מאפשר לה לטוס, וחזר לארצו. הוא לא היה שם מאז שנות ה-90 של המאה שעברה, עת נמלט מהמלחמה המתפשטת. מזמן איבד קשר. בישראל הותיר מאחוריו בית וג'וב של 16 שעות יומיות בעבודות ניקיון שאיפשרו לו לפרנס את משפחתו בגאווה. אנואר לנגנה, כבר אמרנו, עזב מרצון.
ב-18 ביולי 2012 יצא מנתב"ג ונחת בג'ובה, הבירה. ב-24 באוגוסט נולדה בבית החולים איכילוב בתו, ג'סיקה. באותו שבוע התקשר לאשתו בכל יום, נרגש, כדי לשמוע ששלום לה ולתינוקת. ב-31 באוגוסט הוא הפסיק להתקשר. ב-5 בספטמבר התקשר אדם זר לספר לטאריקווה לנגנה שיום אחרי שיחתם האחרונה נסע בעלה במכונית עם עוד אנשים, כנראה לחפש עבודה, והמכונית התהפכה לנהר. בהתחלה לא מצאו אותו, אחר כך אותר. "שלושה ימים הוא ישן מתחת למים", בוכה טאריקווה.
אנואר לנגנה מת בארץ שנולד בה, ואליה לא שאף לחזור. לנגנה עזב את ישראל מרצון, זה נכון, אבל לא הרצון שלו. זה היה הרצון של מי שאמר לו – כשהציג לנגנה מסמכים שהוכיחו את מצבה הרפואי המסובך של אשתו וביקש דחיית גירוש לאחרי הלידה – שהאופציה היחידה שפתוחה בפניו היא להמיר את הטיסה בשלוש שנים בכלא. היה זה הרצון של מי שהציע לו את הדיל: הילד והאבא נוסעים מיד, לא מחכים אפילו ללידה הקרבה, האשה והתינוקת מצטרפות אליהם לאחר שימלאו לה שלושה חודשים. לא מתאים? אז לכלא.
זה היה רצונו הבלעדי של מישהו – שר הפנים אלי ישי או פקיד במינהל האוכלוסין – שהחליט שאשה אתיופית תלך אחרי בעלה הדרום-סודני למדינתו החדשה- הרי אלה שתי מדינות באפריקה- ולא עצר לחשוב מה יהיה מצבה של האתיופית בדרום סודן, בטח אם חלילה יקרה משהו לבעלה. אותו בעל הרצון בוודאי לא העלה על דעתו אפשרות משונה כמו שהבעל מת, לאשה אין שום זכויות (על אחת כמה וכמה אם נשארה מאחור), ובנה נעלם.
נעזוב לרגע את השר או פקיד, שספק אם דמיונו הרחיק עד לתחנה המרכזית הישנה, ובוודאי לא הגיע לפאתי ג'ובה, ונחזור אל הילד, נתנאל. נתנאל התגלה לאמו כמה ימים מאוחר יותר, בשיחת טלפון, ממנה עלה שקרובי המשפחה של אנואר מגיעים במיוחד מאזור וואו שנמצא צפונית-מערבית לבירה כדי לקחת אליהם את הבן שהשאיר אחריו, ואין להם שום כוונה להשיבו לידי אמו. בשיחות הבאות הם הודיעו לאם בצורה ברורה, לדבריה (שהוכחו כנכונים), שבנה נשאר אתם, ושאם ברצונה לבוא אז בשמחה. לה עצמה אמנם אין ולא יהיה מה לחפש שם, אבל הם ישמחו לקחת ממנה גם את בתה, ולגדלה כאילו היתה שלהם.
יותם גדרון, נציג של ארגון אס"ף שביקר בדרום סודן הגיע לבית המשפחה המורחבת בפרברי ג'ובה, ודיווח שבחצר הבית ראה את קברו של לנגנה: תלולית חול. את נתנאל, הוא מספר, לא נתנו לו לראות. לדבריו הודו לו גברי המשפחה על הביקור ובעזרת המתורגמן הבהירו שהילד "לא הולך לשום מקום", אלא רק עם סבו וסבתו – הוריו של אנואר – שעתידים לבוא לקחתו, כנראה לוואו.
בעדותו כתב: "התרשמותי מהשיחה היתה שהם מתנגדים לכך שהגעתי לבקר, הם חושדים בי ועל כן לא היה להם כל עניין למסור מידע לגבי נתנאל. כמו כן הרגשתי שהם חוששים מהתערבות שתביא לכך שנתנאל יועבר לאמו, ועל כן נמנעו מלשתף פעולה או לנדב מידע".
מאז שנולדה ג'סיקה, טאריקווה לנגנה כמעט שלא מפסיקה לבכות. היא עברה כבר שתי דירות, עם התינוקת בידיה, כי אינה יכולה עדיין לעבוד ולא לשלם שכר דירה. התינוקת נולדה עם בעיית שמיעה שדורשת מעקב ובעתיד טיפול. הכסף שלקח בעלה מחסכונותיהם, כדי להכין להם בית בג'ובה, נעלם ואין דרך לדעת אם הוחבא או נלקח, ואם מותו קשור לסכום שהיה בידיו או לא. הכאב על אובדן בעלה, והחרדה היומיומית מפני מה שעובר על בנה, כמעט משתקים אותה.
"נתנאל אמר לי בטלפון 'בואי לקחת אותי'", היא מספרת בבכי, מתקשה לנשום, "אני רוצה את הבן שלי. אחות של בעלי אמרה לי שהיא לא רוצה לתת לי אותו. הם לקחו את הילד שלי".
בתחילת מארס 2013 קיבל עו"ד תומר ורשה, שמייצג את לנגנה, תשובה ממשרד הפנים בנוגע לבקשתו להסדיר את המעמד שלה ושל בתה מטעמים הומניטריים: הבקשה נדחתה. בעדינות אופיינית הציעו לו הפקידים להפסיק לעכב את מה שצריך לקרות ולאפשר לאשה לפגוש את בנה אחרי הניתוק הארוך, אי שם בדרום סודן.
טוב, זה סיפור קטן. אשה שאף אחד אינו מכיר, ילידת אתיופיה שהתגלגלה לביירות ואז לתל אביב ומכאן תמשיך הלאה, לאיזו אפריקה, ואפילו העיתונאיות שראיינו אותה כנראה ישכחו ממנה תוך כמה חודשים. עוברת אורח, שעצרה בישראל להרף עין במסעה. משפחה אפריקאית הרוסה, אחת ממאות מילונים. הדבר היחידי שגורם לסיפור הזה להתפרסם כאן בכלל, הוא העובדה שחלק מסוים בפירוק התרחש כשהיתה בתל אביב, ואפשר היה למנוע אותו.
אור גדול לא היה יורד לעולם אם אנואר לנגנה היה נשאר בתל אביב. בעיות העוני, הרעב והמלחמות באפריקה היו שורדות. אבל הפירוק האלים של חיי משפחתו – צריך להיות לו הסבר, ושיהיה ההסבר מלחמה איומה או תאונה מצערת או פשוט כי ככה זה באפריקה. אבל ההסבר הוא אחר, והוא מכאן.
משפחת לנגנה נהרסה בשם מטרה ברורה מאוד – לא בשם אידיאל גדול כמו הצורך לקבוע את גבולותיה הריבוניים של מדינת ישראל, גם לא בשם השמירה על רוב יהודי. היא התפרקה עבור מסע יחסי הציבור של שר הפנים הקודם אלי ישי. אחרי כמה כשלונות בוטים – השריפה בכרמל, העלייה הדרמטית במספר מבקשי המקלט, העדר פתרונות לשאלת העובדים הזרים – ישי נזקק להצלחה. ההצלחה היחידה שלו היתה גירוש הדרום-סודנים.
גם הוא ידע שהדרום-סודנים הם מספר אפסי בים מבקשי המקלט – כמה מאות מתוך יותר מ-60 אלף, רובם המכריע מצפון סודן ואריתראה שאותם אי אפשר לגרש – אז מה עוד היה לו לעשות? הוא היה חייב להראות שחוץ מהסתה ואיומים, הוא באמת מסוגל לגרש מישהו. אז הוא רדף אותם, עם כוח אדם אדיר וחסר פרופורציה, מלווה בכלי תקשורת ובהד ציבורי חזק, עד שהצליח לגרש כ-700 איש.
בשביל להגיע להישג עלוב הזה, הוא נאלץ להילחם על כל אחד ואחת. גם על ילדים שהוצאו מידי הוריהם בשל הזנחה או התעללות והושבו אליהם כדי להיות מגורשים ביחד, גם על גבר וילד שהשאירו מאחור אשה הרה בסיכון.
אנואר לנגנה ובנו הם שניים מ-700 המגורשים עליהם גאוותו של ישי. יכול להיות שהם סגרו לו אוטובוס לנתב"ג. מבחינת יחסי הציבור של השר לשעבר, הדבר היחיד היותר טוב מהאפריקאי המת ובנו הנעדר – זה עוד שני מקומות מלאים בטיסה הבאה לסודן. אחד על שם אשתו של המת והשני עבור התינוקת שכל מה שאביה הספיק לתת לה בחייה היה רק שמה.