אלפי אנשים, אף אחד לא יכול לדעת כמה בדיוק, עמדו בדממה בגינת לוינסקי, על המדרכות סביב, בקבוצות או בודדים, רכוני ראש. פעם אחר פעם הופרה הדממה על ידי גלים של בכי, קולות רמים, קורעי לב, שיצאו מתוך המון האדם חסר התנועה. היחידים שזזו היו קבוצה של גברים ונשים, שבדי כותנה גדולים לבנים גולשים מראשיהן. הם הלכו כל השעות האלו במעגלים, הקיפו את האחרים במין צעדת אבל אינסופית.
בצד של הגינה, לא רחוק מהספרייה, עמדה קבוצת אנשים זקופים, מבטיהם מופנים קדימה, אל האופק. לקראת הצהריים התחילו מאות אנשים לעבור על פניהם, בשורה, וללחוץ את ידיהם בשקט. "אלה האנשים שאיבדו קרובים באונייה שטבעה", מסביר מולוגטה טומזגי, כמעט שש שנים בישראל, "האחרים מנחמים אותם".
אפשר לדבר עם מישהו מהם? "אצלנו זה לא כמו אצלכם", הוא מחייך, "הבן אדם לא יכול לדבר עכשיו, מלים לא ייצאו מהגוף שלו".
(עינת פישביין, מתוך הטור "ים המוות")
צילומים: אורן זיו ויותם רונן לאקטיבסטילס.
