אני לא אוהבת שמאיימים עלי

בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט

משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך

מותה של לוחמת

ענת היימן, מלבישה ותיקה בקאמרי, היתה אישה אמיצה. מעידים על כך כל מי שהכירו אותה. לפני שנתיים יצאה למאבק על הקמת ארגון עובדים שאינם שחקנים בתיאטרון. היא ספגה כל מה שעוברים ראשי התארגוניות צעירות, ולא הפסיקה להיאבק, עד שהקימה ועד עובדים והובילה אותו.

היא כתבה אז למקום את הטור הבא.

אתמול בלילה היא הלכה לעולמה, בגיל 51, לאחר שחלתה בסרטן ומצבה התדרדר במהירות.

כך כתבה עליה אפרת אברהם-ליבנה, דוברת הקאמרי: "הלילה הלכה לעולמה חברתנו לעבודה ענת היימן. ענת היתה לוחמת למען זכויות העובדים של התיאטרון הקאמרי. לפני כשנתיים כאשר הייתי בחופשת לידה ענת יצאה למאבק עיקש מול הנהלת התיאטרון במטרה לשפר את תנאי העסקת המלבישות – והצליחה להזיז הרים. התגאתי בה מאוד! לימים הפכה לנציגת ועד העובדים החדש של הקאמרי והשתתפה השתתפות פעילה ומוערכת בישיבות.

לימים אף חלקתי איתה את ספסל הלימודים, ושמחתי שהיא יושבת לידי – ואז התגלתה מחלת הסרטן, stage 4. מדכא. ענת המשיכה לשמור על אופטימיות וקיוותה לנצח את המחלה הארורה. הבטחתי לה שאבוא לבקר אבל לא עשיתי זאת, ועל כך אני מתחרטת.

חיוך, עודדי אותנו והתפללי בשבילנו לימים טובים יותר כאן על פני האדמה".

הטור המקורי:

פנינו לכוח לעובדים ושם התחיל התהליך המרגש והמרתק של הקמת איגוד עובדים. שלב ראשון: כאבי גב, בחילות ובטן מתהפכת; שלב שני: החתמת עובדים בתיאטרון מה שדורש התמדה ויכולת הכלה גדולה: לגשת לכל עובדת ועובד ולהסביר את חשיבות ההתאגדות, לשמוע על הפחדים ועל הספקות וכמובן לשמוע את קולם של אלה שמיד פוסקים – "אין סיכוי לשינוי הם יותר חזקים מאתנו"; להמשיך להפיץ את הבשורה ולראות את תודעת הקולקטיב מתחילה להשתנות. תענוג.

ואז מתחיל המשחק. עובד בכיר חובר אלינו כשהוא נשבע שאינו גַיִס חמישי ומתקבל בברכה לישיבות שלנו, מה שבהמשך התברר כטעות. שיעור מס' 1: תמיד להקשיב לאינסטיקטים. איך, איך איפשרנו לו להשתמש בנו למרות שבפנים ידעתי שאנחנו עושים טעות? על טעויות משלמים.

בינתיים בעבודה צמח לי זנב – משגיח או מפקח או מרגל: באשר אלך הוא מאחורי, בודק עם מי אני מדברת ואת מי אני מחתימה ואחר כך ממהר להעביר דיווחים להנהלה. אבל ההתאגדות צוברת תאוצה. החיים נהיים מעניינים מאוד. כאבי הגב חולפים ואני מפסיקה לישון בלילות, מעולם לא הרגשתי כה ערנית וחיה. הדיבור על ההתאגדות בתיאטרון נהפך לגלוי, אני בסוג של אופוריה.

ואז מגיע טלפון ממנהלת המחלקה. היא מבקשת שאבוא לפגישה אתה ועם הממונה עליה "לשיחה על החוזה החדש, ויש לו גם מסר אליך מההנהלה". באותו ערב כשאני באה להצגה ניגשים אלי שבעה עובדים שונים ומשתתפים בצערי כי שמעו שעומדים לפטר אותי. האמת? זה מחזק את המוטיבציה שלי להחתים עוד ועוד עובדים.

ב-2 באוקטובר נשלח מכתב באמצעות דרך כוח לעובדים אל מנהל התיאטרון הקאמרי נעם סמל. על המכתב חתומים שלושה מראשי ההתאגדות וכתוב בו שישנה התארגנות להתאגדות עובדי הקאמרי.

למחרת, 3 באוקטובר, אני מקבלת טלפון ממנהלת מחלקת ההלבשה שאומרת שקיבלה הוראה מההנהלה לשבץ אותי עד 3 בנובמבר, כי "צריך להודיע חודש מראש, ואחר כך שיהיה לך בהצלחה" המלים נאמרות, קשה לי להאמין שזה מה שקורה.

יום לאחר מכן, 4 באוקטובר, מתפרסמים ראיונות ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" , "הארץ", רשת ב', ערוץ 10. סוף סוף יש מקום לקול שלי. זה גם היום שבו מתקיים טקס פתיחת העונה ה-70 של התיאטרון, אני בחוץ עם קבוצת תומכים שמפגינים נגד התנהלות ההנהלה.

אנשי הביטחון מותחים עוד ועוד גדרות, אנחנו מחלקים פלאיירים והשומרים אוסרים על הקהל להיכנס אתם, הם חוטפים להם את הדפים מהידיים. גם בהפגנה שמתקיימת שבוע לאחר מכן אנשי הביטחון הציקו לקהל, השיא היה כשאשה יצאה מהתיאטרון החוצה בבכי וסיפרה שהשומרים דחפו אותה והוציאו לה את הפלאייר מהתיק, מה שזרק אותה מיד לתקופה שבה גדלה במחנה ריכוז סובייטי ומעולם לא חשבה שבארץ שלה ינהגו בה בכזו אלימות.

אז מה נעם סמל, אתה מפחד מטקסט שמדבר על זכויות עובדים?

ענת היימן היא מראשי התארגנות העובדים שאינם שחקנים בתיאטרון הקאמרי

עוד על ההתנכלות להתארגנות העובדים בקאמרי – בשני הטורים האחרונים של דני גוטווין