"לאאאאאא רררררוווצצצצה לחחחזווורר הבייייתתתתה!!!", צרח בני בן ה-9 בעודי מנסה לגרור אותו לעבר האוטו. הערב כבר ירד על הלונה פארק, אך הילד לא הסכים לצאת משם. אחותו, הקטנה ממנו ב-11 חודשים, החרתה אחריו "בית זה משעממממם!!!".
אני הראשון להודות: בית זה משעמם. כמה מהמקומות הכי לא מעניינים שראיתי בחיי היו בתים. מצד שני, עשר שעות רצופות בלונה פארק בשיא הקיץ היו גרועות משעמום. הן מוטטו אותי נפשית.
"אבל היה לנו כיף, נכון?", ניסיתי.
"לאאא!!", צרחו שניהם.
מתברר שיום שלם הם סבלו בלונה פארק, וכמו גיבורים לא אמרו מילה.
"אז למה אתם רוצים להישאר עוד?", שאלתי. הייתי מיואש. אין מתקן שהם לא חרשו, אין תור שלא עמדנו בו, אין מפעיל מתקנים מחוצ'קן ולועס מסטיק שלא פגשנו.
אין תגובה.
"תקשיבו", לקחתי פיקוד, "עוד חצי שעה סוגרים את הלונה פארק. אנחנו הולכים עכשיו".
"אז נלך עוד חצי שעה", הם אמרו.
בשלב זה עמדו בפניי שתי אפשרויות: ליצור תקדים מסוכן שבו אני נכנע להם בפעם ה-10,000 ברציפות ובסוף היום הם נועלים את המתקנים ומכבים את האורות יחד עם מנכ"ל הלונה פארק, או שאני משאיר אותם בפארק וחוזר הביתה עייף, בודד ועם תירוצים לאישתי.
האפשרות השלישית והטבעית, לתפוס אותם בכוח ולעשות להם סחיבת פצוע עד לחנייה, לא עלתה על דעתי כלל וכלל מאחר שצרחות "הצילו, אבי החוקי חוטף אותי" שלהם היו מסבות את תשומת לב המבלים לאיזה אבא גרוע אני. זה טור חדש, ולא רציתי שהאמת תתגלה כבר במערכה הראשונה.
האפשרות הרביעית הייתה לדווח עליהם למועצה לשלום ההורה, רק שגוף כל כך חיוני עדיין לא קם בישראל, ואף לא אצל הנאורים באומות המאוחדות.
"עכשיו אתם עושים מה שאני אומר!", נשברתי, מדגיש את ה"אני" באינטונציה על הסקאלה שבין צרחה ליבבה. "למה?", התחצפה הקטנה, "אתה לא הבוס שלנו. אמא היא הבוס שלנו".
"את מתבלבלת חמודה", עניתי בדידקטיות, "אמא היא הבוס שלי, ואני הבוס שלך. לכן את עושה מה שאני אומר". "אני עושה רק מה שאמא אומרת", הצטרף אליה הילד. הם ממזרים קטנים וערמומיים, הבני זונות. אמא בעבודה ולא זמינה, והם יודעים את זה. למה עשיתי אותם כל כך חכמים למה? ילדים טיפשים כבר מזמן היו בבית ישנים בשלווה סטואית אחרי מקלחת, שנכנסו אליה מרצונם.
הרגשתי שאני הולך ומפסיד בקרב. יש לי תואר ראשון מהטכניון, למען השם. אני קצין בכיר בפיקוד העורף. איך זה שבשום שלב בחיים לא הכינו אותנו למקרים כאלה?
למה ילדים הם כל כך כפויי טובה? לא סבלתי כמו חמור במשך תשעה חודשים בזמן שאישתי סחבה אותם? לא האכלתי, חיתלתי, ניגבתי את התחת, הרגעתי, שיעשעתי, דיגדגתי אותם אינספור פעמים בלי לצפות לתמורה? מה בסך-הכל ביקשתי? שאחרי עשר שעות בשיא הקיץ נלך סופסוף הביתה? למה כל בילוי איתם מסתיים בבכי? למה אי אפשר להגיד "ביליתי. היה לי כיף. אני מפנים את החוויה, מתייק אותה במוח, ועובר הלאה מאחר שאני בנאדם הגיוני שיודע שכל דבר טוב בחיים חייב להסתיים מתישהו, ומחר או מחרתיים או עוד שבוע יהיו לי עוד חוויות כיפיות וטובות שגם הן יסתיימו"?
התיישבתי באנחה על ספסל דביק והסתכלתי על האמהות והאבות שרצים כמו עבדים ושפחות אחרי הילדים המנוזלים שלהם, מנסים למלא כל גחמה ג'ופרי באראתיאונית. במקום ללמד אותם מגיל צעיר שהם נועדו לשרת אותנו, אנחנו מספרים להם שהם שמש העמים, דיקטטורים בגובה מטר וחצי, זונות של צומי, קיסרי האבא-תביא-לי, מלכי האמא-תקני-לי. מה אתם עשיתם בשבילנו אי פעם?
כשלא אוהבים אתכם מספיק אתם יוצאים רוצחים סדרתיים, כשכן אוהבים אתכם מספיק אתם גם יוצאים רוצחים סדרתיים. אז בשביל מה לאהוב אתכם?
עליתי על הספסל וצעקתי: "הורי כל העולם התאחדו! די לכיבוש! ילדים זה רצח!". אבל צעקתי בשקט, כן? שחס וחלילה לא אפריע לזמן האיכות של זאטוטי הרשע והמעריצים העיוורים שהם ההורים שלהם.
זה הכל בגלל רגשות האשם, אני אומר לכם. הילדים הם הפלסטינים שלנו. עשינו משהו רע לפני 65 שנים, ילדנו אתכם, ועכשיו אנחנו צריכים לדאוג לכם כל החיים. קום התנערה עם חלכה! לא עוד! לזכור ולא לשכוח! וי פור ונדטה! אטיקה! אטיקה!
מי אתם, הורים מאושרים שמסתובבים עם חיוך על הפנים, גאים בתפלצות הקטנות? האם אתם מדוכאים כמוני? האם אתם שונאים את עצם קיומכם? האם אתם זוכרים כמה חופשיים היינו לפני שהם נולדו? על כמה תרופות הרגעה אתם נמצאים כרגע? הורים, צאו מהארון! אבא דובוש לחופש נולד!
אנשים מעצבנים, כפויי טובה, חסרי גבולות, אגו-מניאקים, נצלנים, בכיינים, מכונמים, לא הגיוניים ולא היגייניים שכמותכם, לכו לאכול את הנזלת של עצמכם לכמה דקות ותנו לי לנשום!
נמאס לי. די להיות סמרטוט הרצפה שלהם! הורים, צאו מהמטריקס! שנים עשו לנו שטיפת מוח איך ילדים זה שמחה ואיך הם מעשירים את עולמנו, אז יש לי חדשות בשבילכם: ילדים מחרבנים את עולמנו. מה עם החופש האישי, מה עם ההגשמה העצמית, מה עם הקריירה שלי, מה עם היחסים שלי עם אישתי שהתדרדרו מאז שהם נולדו, מה עם עשרים וארבע שעות… לא, עשרים ארבע דקות, של שקט? אלוהים אתה שומע, זה אני, דובוש.
הילדים לא מקיימים את הדיבר החמישי והכי חשוב: לא תרצח את ההורים.
אם יש עצה אחת שאני יכול לתת לילדים שלי זה: אל תעשו ילדים. לא משנה מה קורה בחיים שלכם, אל תעשו ילדים. שימו קונדום, שימו שניים, שימו עשרה, קחו גלולה, שימו התקן תוך רחמי, גם לבנים, רק אל תביאו ילדים. הבנאדם שימציא את גלולת השנה שאחרי, יהיה המשיח החדש.
אבל הילדים שלי לא יקשיבו לי אף פעם, נכון? הם יחשבו שאני משקר להם כמו בפעם ההיא שלא רציתי לתת להם לטעום מהגלידה שלי ואמרתי שהיא חריפה. רגע, זה בעצם העונש הכי גדול שאני יכול לתת לילדים: לא לגלות להם כמה זה נורא, ושיעשו ילדים בעצמם.
"זהו!!!", צרחתי, "הולכים הביתה!!!"
"אבא", אמרה הקטנה ברחמים, "כבר מזמן סגרו את הלונה פארק".
צילום: קלי מיטשל
* גילוי נאות: אני אוהב את הילדים שלי.