מי גידל אותך?

הוא זז לאחור, נזוף, מנסה להסביר לאמא שלו שהמוכרת לא יכולה לדבר עכשיו. חשבתי שהשיחה תסתיים, הילד יבקש עזרה מאחד מאתנו, אלו שעמדו בתור, או שילך הביתה. הבטתי על האנשים שהמתינו לפני. ניכר כי כלל לא שמו לב אל הילד הצנום שעמד שם.

זה הרגע שבו אני חשה מעט בושה להודות, יכולתי לגשת מיוזמתי אל הילד ולהציע לו עזרה. מה זה דרש ממני? לגשת לצד השני של המכולת ולשלוף לו מרגרינה? אבל פתאום חשתי במין מלחמה פנימית המתפשטת בי:
"מה, בגלל שאמא שלו כזו חסרת אחריות, אני צריכה לטפל בו?" אמר צד א'.
"אפשר לחשוב, נו, מה זה לגשת לעזור לו רגע?" ענה צד ב'.
"אמא שלו צריכה ללמוד לקח ולא לשלוח לבד ילד חסר אונים למכולת".
"את צודקת, אבל מה הילד אשם?"
"לא, אבל אמא שלו מכריחה אותו להתמודד עם כזה מקרה, לא על חשבוני. היא יושבת לה בכיף שלה בבית ואני אערוך לה קניות?"
"זה כולה מרגרינה!"

זו היתה אולי סצינה קטנה ולא משמעותית, אם כי לא עבורי. חשבתי על הילד שבמצוות אמו צריך להתמודד עם דברים הגדולים ממנו. ניסיתי לדמיין את אמא שלו. הרי זו מכולת שכונתית, מן הסתם הם מתגוררים בקרבת מקום. למה לשלוח את הקטן הזה ולא לבוא בעצמך? מה היא מנסה, לחסוך זמן? אולי יש לה עוד ארבעה או חמשה קטנים בבית וקשה לה לצאת? אבל למה הילד הזה אשם? זו היא שילדה אותו, זו היא שצריכה לדאוג לו ולאחים שלו, שלא תעמיד אותו בכזה מצב. הוא באמת צריך להתמודד עם מטלות של מבוגרים, בגיל כל כך צעיר?

חשתי בזעם המציף אותי ואינו מרפה. אבל מה באמת הפריע לי? למה אני כועסת? האם העובדה שיש אמא שמכריחה את בנה לנהל לה את ענייני החוץ אמורה להפריע לי? הרי יש עוד כל כך הרבה עוולות שילדים סופגים מההורים שלהם, אפשר לחשוב, נסחפתי, בסך הכל הילד חווה חוויה לא נעימה במכולת. ניסיתי לחשוב לרגע, אולי זה הוא שביקש ללכת למכולת? אולי אמא שלו חולה? אולי היא הניקה תינוק בן חודש? אולי יש לה ילד עם חום? אולי היא נכה? על אף התשובות הכי הגיוניות שניסיתי לספק לעצמי, ריחמתי על הילד. הוא לא אמור לחוות את החוויה הזאת במכולת, שאמא שלו תמצא דרך להסתדר אם המרגרינה הזאת כל כך דחופה לה.

כעבור כמה ימים ניגש אל בני הבכור והנחית עלי את הבקשה שכלל לא ציפיתי לה. הוא רוצה לטייל עם אחותו הקטנה. לרגע בהיתי בו בהלם. מה, ממש לצאת לטייל אתה בחוץ? ברחוב? אין מצב. הוא השיב לי מבט תמה. לא הבין מה עובר על האמא השפויה שלו על פי רוב.

מה הבעיה בעצם? ניסיתי לחשוב עם עצמי. הוא בן שמונה וחצי, הוא אחראי, הוא בסך הכל כאן מתחת לחלון הבית שבקומת הכניסה, היא חגורה היטב בעגלה, מה כבר יכול לקרות? בכל זאת, היא בת עשרה חודשים בסך הכל. לא מוגזם לאפשר לו כזאת הטבה? ניסיתי להציע לו שנצא יחד, אבל זה לא היה שווה בעיניו. הוא רוצה לטייל אתה לבד. אני חושבת איך זה נראה, ילד חרדי בן שמונה-תשע, הולך ברחוב כשהוא דוחף עגלה בתוכה יושבת תינוקת בת עשרה חודשים. מדמיינת את צקצוקי הלשון, את המבטים, את המלים, הן בתוך עמי אני יושבת, מכירה היטב את הדיונים הסוערים על החרדים האלו שיולדים ילדים ללא הבחנה, שמטילים אחריות על ילדים קטנים וגורמים להם לגדל את כל השיירה שאחריהם, כי האמא שוב בשמירת הריון או אחרי לידה.

אולי מכיוון שאני נגד התופעה של לתת לילדים לגדל את אחיהם, אני חשה כזו רגישות? זה למעשה בדיוק מה שהכעיס אותי כשנתקלתי בילדון ההוא במכולת. אני תמיד מבטיחה לעצמי שלא אתן לילדי לשאת בעול שהם אינם חייבים בו. שיסדרו את החדר, שיעזרו איפה שמתאים, אבל שלא יגדלו את האחים שלהם. ועכשיו, הבן שלי, כל-כולו בן שמונה וחצי, רוצה לקחת אחריות על פעוטה כה רכה. אני יודעת שהוא אחראי, בוגר, מודע לעצמו, ובכל זאת, אני נרתעת. האם אני נרתעת משום שאני חוששת ממה שיגידו? אם כי בעצם, מה אכפת לי מה יגידו? אני סומכת על שיקול דעתי ועל בני? אז הכל בסדר. ואני גם יכולה להציץ עליהם כל רגע מהחלון. אז להרשות, או לא להרשות?

אני מאשרת לילד את היציאה עם הקטנה ומגבילה לרבע שעה, בנוסף לתנאי שהטיול בדיוק מסביב לבניין. מציצה כל שתי דקות מהחלון, הקטנה רגועה, מחייכת לעולם, האח הגדול שלה מאושר, כתפיו רחבות מרוב חשיבות, ואני, אני עוד מבולבלת. מסתובבת לאחור, לא, הוא לא שם, זה רק המבט שלי שרואה אותו, את הילד הקטן שבא לקנות מרגרינה. ואולי גם הילדה הזאת בת ה-12 נהנית לקחת אחריות ולצאת לגינה עם שלושה אחים? ואולי הילד ההוא במכולת, ביקש מאמא ללכת לקנות מרגרינה? אולי הוא רצה שהיא תצייד אותו בפלאפון והוא ילך כמו גדול? אולי שפטתי אותה לשווא? הבן שלי מגלה חושי אחריות נכבדים, כנראה אם היו לו עוד כמה אחים, זה היה מגיע אפילו מוקדם יותר. הרי לא אמרתי מלה, מעולם לא ביקשתי ממנו לטפל בה, אז מאיפה זה בא לו? פתאום הלחץ הזה משתחרר ממני בנשיפה קולנית, אני רואה את הילדה שם בגינה, מנדנדת את אחותה הקטנה ושולפת תפוח משקית לאח שלצדה. האנטגוניזם שבי נמס לשלולית כזו של רגשות מעורבים. עד שאני לא שם – אין לי באמת מושג מה נכון ומה לא.