בבוקר ה-18 בינואר 2017 התחילו הטלפונים לצלצל כבר בשש. עוד ועוד תושבים מאום אל חיראן התקשרו אל יואל הרצברג, כתב המקום הכי חם, וסיפרו על פשיטה משטרתית אלימה על הכפר. ידענו שתהיה פשיטה באותו בוקר, אחת מרבות לפניה, אבל הם אמרו שיש הרוגים.
התעוררנו כולנו מיד (כלומר כל שלושת חברי המערכת, בראשות העורכת דאז, אירית דולב), התחלנו לאסוף עדויות, כשתוך כדי אנחנו מנסים לקבל תשובות מהמשטרה לשאלה מה מתרחש בכפר הלא מוכר בשעות האחרונות.
בשמונה בבוקר, כשכבר היינו מוכנים לעלות עם כתבה ראשונה, שמענו חדשות. בכל הערוצים, בכל תחנות הרדיו ובתקשורת הכתובה ברשת, הובא הסיפור דרך דבריה של דוברת המשטרה, מרב לפידות: שוטר נהרג במהלך הפינוי בפיגוע דריסה של אחד התושבים. המחבל נהרג. הוא היה פעיל הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית, ויש אינדיקציות לפיהן היה מזוהה עם ארגון הטרור דאעש. לגבי ח"כ איימן עודה, שנפגע באירוע מירי כדור גומי, אמרה: "לצערי הוא בחר להשתתף בהפרות סדר".
האם המשטרה משקרת?
לא ידענו מה לעשות. מצד אחד זורמות אלינו עדויות מהשטח, מספרים שההרוג היה מורה בכפר ואיש רחוק מכל פעילות פוליטית או מחבלית, שהשוטרים ירו בו כשניסה לפנות את חפציו מהכפר כפי שנדרש לעשות. ומהצד השני כל כלי התקשורת, גם כאלה שאנחנו נוטים לסמוך עליהם, חוזרים על הפזמון: פיגוע דריסה. מחבל. דעא"ש. איך נדע שאנחנו לא טועים בענק? האם יכול להיות שהמשטרה משקרת?
רגע של חשיבה מאומצת, והבנו שמשהו לא בסדר. שאין שום אפשרות הגיונית שבעוד האירוע בשטח מתרחש, מוציאה הדוברת מסקנות מתקדמות כל כך, ברמה של ועדת חקירה (שעד היום לא קמה). מולה עומדות עדויות רבות מהשטח, של אנשים שאנחנו מכירים וכותבים עליהם כבר חודשים, כולם מספרים דברים דומים, ואין סיבה להניח שכל אלה משקרים. למרות התחושות הקשות שמרנו על זהירות, ועלינו עם כותרת שהיא כנראה הכי נייטראלית שידע המקום מימיו: "שני הרוגים בפינוי אלים של הכפר אום אלחיראן בנגב".
השוטר ארז עמדי הלוי נקבר באותו יום בצהרים. על קברו אמר רוני אלשייך, אז מפכ"ל המשטרה, שהוא נהרג בפיגוע דריסה על ידי מחבל של דעא"ש, ובערב השר לביטחון פנים גלעד ארדן התראיין וחזר על אותם דברים, ולמחרת גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
רגע של חשיבה מאומצת, והבנו שמשהו לא בסדר. שאין שום אפשרות שבעוד האירוע בשטח מתרחש, מוציאה הדוברת מסקנות מתקדמות כל כך, ברמה של ועדת חקירה (שעד היום לא קמה)
במקביל, התחילו להתפרסם ברשתות חומרים מהבוקר ההוא, סרטונים, צילומים ובהמשך ניתוח מעולה של אקטיבסטילס (רשת צילום עצמאית) עם עמיתינו משיחה מקומית. התברר שהטענה של המשטרה שהנהג, יעקוב אבו אלקיעאן, התגנב באורות כבויים, מופרכת – כי רואים שהם דולקים – ואז מתברר מעל לכל ספק שהירי לעבר רכבו התחיל לפני שהוא דרס את השוטר, או אף התקרב אליו. המשטרה הגיעה לכפר בכוחות מופרזים, חמושה, עם התראות בלתי מבוססות להתנגדות אלימה וכנראה גם ל"פיגוע".
יחד שמרנו את הסיפור הזה באוויר כל הזמן ולא הנחנו למשטרה או לכותרות המתלהמות להכתיב אותו. לא הסתפקנו בשיחות עם המשטרה: ורד לוי ברזילי הביאה ראיון ראשון עם אשתו של אבו אלקיעאן; ראיינו את שאר בני המשפחה, שסיפרו כבר אז את הדברים שנחשפים טיפין טיפין במהדורות החדשות, למשל איך הופקר למוות; המשכנו לפקוד את הכפר ולתאר את המהלך של העברת תושביו לחורה. כיסינו את זה כמעט מדי יום, עקבנו אחרי התפתחויות ולא נתנו לסיפור לגווע.
היום, בדיעבד אני יכולה להגיד זאת באופן חד משמעי: אם לא היו מתבצעים במקביל לפרסומים הראשונים חקירה ומעקב של עיתונות עצמאית – עד היום היה הציבור בישראל מאמין שדעא"ש אירגן בדרום פיגוע ראווה נגד שוטרים יהודים, ושאבו אלקיעאן הוא רוצח. ספק אם בכלל היתה נפתחת חקירת משטרה, אלמלא הממצאים שנחשפו בתקשורת הלא ממוסדת.
ההתנצלות שלא הגיעה
לקח למשטרה זמן רב לשנות את גרסתה. חמישה שבועות אחרי הפינוי האלים חשף קלמן ליבסקינד בערוץ 20 את תוצאת הנתיחה לפי אלקיעאן נורה בברך לפני שדרס את השוטר, ומכאן שלא היה זה פיגוע אלא תאונה, שהנהג היה הקורבן הראשון שלה. רק אז התחילו ארדן, אלשיך ונתניהו לחזור בהם, אם כי עדיין היה מרחק עצום מכאן ועד התנצלות, שהיא הדבר היחיד שבני משפחת אבו אל קיעאן באמת חיכו לו.
בהמשך התפרסמו תחקירים שחשפו עוד ועוד פרטים מהחקירות, בערוץ 10, בעיתון "הארץ", ועד העדויות הדרמטיות השבוע בכאן 11 שהביא רועי ינובסקי. היום כבר אין לאיש בישראל ספק שאבו אלקיעאן נורה על לא עוול בכפו בידי שוטרים, גסס זמן רב והופקר למותו על ידי הצוותים הרפואיים שהיו בשטח. לאיש גם לא אמור להיות ספק שהמשטרה ניסתה לטייח את המחדל הנוראי, שעלה בחיי שני בני אדם.
אבל הדבר הכי מעורר צמרמורת הוא השאלה כמה פעמים בעבר שיקרה המשטרה, טייחה, מסרה גירסה נינוחה משלה, וכלי התקשורת קיבלו ופרסמו את הדברים כמות שהם ואיש לא חשף את האמת. כמה אבו אל קיעאנים, גברים ונשים, ערבים או יהודים, מתו ככה, או נפצעו, ואיש לא הקשיב לסיפור שלהם, כי תמיד הגירסה של המשטרה מגיעה מהר יותר, והיא סגורה ובלי חורים, והיא מכוונת ללב של מה שהציבור רוצה לשמוע. ערבי עושה פיגוע זה משהו שיהודים מבינים. נער אתיופי עבריין – מתאים לפרופיילינג ה"טבעי" (אם אתה לבן) שהגדיר, כמה מפתיע, אותו רוני אלשיך.
עכשיו תשאלו, ובצדק, למה תקשורת עצמאית, שהיא קטנה, דלת אמצעים וכתבים, יכולה לעשות מה שלא עושים הגדולים?
הדבר הכי מעורר צמרמורת הוא השאלה כמה פעמים בעבר שיקרה המשטרה, טייחה, וכלי התקשורת קיבלו ופרסמו את הדברים כמות שהם ואיש לא חשף את האמת?
מה שקרה בבוקר ה-18 בינואר הוא שכלי התקשורת הגדולים והממוסדים קיבלו את גירסת המשטרה, ואנחנו קיבלנו את גרסת השטח. סיבה אחת היא נטיית הלב של התקשורת לקבל את הסיפור מהממלכה, מהממסד. קשה להאמין שמפכ"ל המשטרה ישקר לך. כשאתה כתב של תחום, במקרה הזה פלילים, אתה תלוי במשטרה לסיפורים, מקורות, תדרוכי רקע – וזה לא פשוט להתנתק ממקורות או לצאת נגדם.
בהפגנה הגדולה של המחאה האתיופית ב-2015 הכתב היחיד שהביא את סיפור האלימות המשטרתית ולא האתיופית היה חיים הר-זהב שהיה בין המפגינים וחטף רסיס רימון הלם וראה סיפור אחר לגמרי ממה שראו הכתבים שסיפרו על אתיופים מתפרעים. האם גם לנו יש נטיית לב לתעדף שטח על פני דוברים? כן, וגם היא עשויה להיות בעייתית, כי אנחנו מאמינים לפעמים יותר לאדם החלש ולא למימסד, לבעל הכוח.
מה שקרה בבוקר ה-18 בינואר הוא שכלי התקשורת הגדולים והממוסדים קיבלו את גירסת המשטרה, ואנחנו קיבלנו את גרסת השטח
אבל לפני הכל אנחנו עיתונאיות ועיתונאים, ובודקים את העובדות, שומרים על קשר עם השטח בנושאים ובמקומות שאנחנו מתמקדים בהם, ותמיד זוכרים שגם שר לביטחון פנים, כמו שעון מקולקל, יכול לדייק פעמיים ביום. או להטעות.
אנחנו כאן כי אנחנו מאמינים שהשמות של יוסף סלמסה ויעקוב אבו אלקיאן הם חלק מההיסטוריה של המקום הזה, והסיפור שלהם צריך להישמע מבעד למכונות הספינים והפוליטיקאים. לא שלוש שנים אחרי, כפי שכולם מכים על חטא עכשיו, אלא בזמן אמת. אנחנו יודעים שרק אם לא נוותר, נוכל לספר את הסיפור האמיתי.
אלימות משטרתית: זה יכול לקרות גם לך
תמכו עכשיו במקום הכי חם בגיהנום
באותו נושא: אלימות משטרתית
"כולם צעקו הוא חינוך מיוחד, תעזבו אותו. אבל הם היו אטומים"
עדי ראייה לתקרית שבה היכו שוטרים עד זוב דם צעיר חרדי עם אוטיזם מספרים מה ראו, וטוענים שבמציאות האלימות היתה עוד יותר קשה מזו שנחשפה לציבור. סבו של הצעיר: "זו בושה וחרפה למדינת ישראל". המשטרה: "נסיבות האירוע נבדקות"
יער של גזענות
הפגנת יוצאי אתיופיה בירושלים נתקלה באלימות משטרתית קשה, כולל שימוש באמצעים לפיזור הפגנות
מי אמר אלימות משטרתית ולא קיבל?
שוב מעצר אלים. שוב חשד סביר. ושוב – אנחנו מגלים מציאות אחרת
