האישה השנייה

אמאל אבו סעד, דוקטור ברפואה והוראת מדעים, הייתה אשתו השנייה של יעקוב אלקיעאן, שנהרג בפינוי אום אלחיראן. מפגש איתה בבית המשפחה מגלה סיפור חיים מורכב של אשת קריירה שהתאלמנה מאהבת חייה, ונישאה לאחיו. "הטענה שהוא מחבל זו בדיחה רעה"

 

"קר לך, קר לך" אומרת לי רינא בת השבע, ומעבירה את ידה הקטנה על צווארה מצד לצד. "קר לך, קר לך". אני מנסה לשווא להבין מה היא רוצה.

יום שישי, 14.00, בישוב הבדואי חורה. אני מראיינת את אמא שלה, אמאל אבו סעד, אחת משתי אלמנותיו של יעקוּב אלקיעאן, המורה הבדואי שנהרג לפני כשבועיים באירוע האלים באום אלחיראן. מי שכונה על ידי מפכ"ל המשטרה "מחבל מתועב", "תומך דעאש", האיש שכינוייו משתנים לבקרים, מאז, בהתאם לעובדות שנחשפות ועולות אט אט על מה שבאמת קרה שם.

"קר לה, קר לה" רינא לא מרפה, מושכת בכוח בשולי המעיל של אמאל, ומסמנת משהו, הפעם לעבר הצוואר שלי. אמאל מפרשת עבורי מה טורד כל כך את שלוותה של הילדה: אני לובשת חולצת סריג ועליה סוודר, אבל רינא מרגישה שזה לא צנוע. לדעתה, היה עלי לכרוך סביב הצוואר והעורף משהו שיחמם-יכסה כל מילימטר של עור חשוף.

אמאל משלחת אותה: "לא קר לה, חלאס!" והיא חוברת אל חמשת אחיה ואחיותיה, היתומים מאב: מאיס (בת 14), רובא (בת 13), דואא (בן 12) - ילדיה של אמאל מבעלה הראשון, מוחמד. אריג' (בת 8) וחלא בת ה- 7 (אחותה התאומה של רינא) - ילדותיה של אמאל מיעקוב.

"הילדים שייכים למשפחה של האבא. ככה זה". אמאל וארבעה מתוך ששת ילדיה

"שוטר נורה!"

הבית הוא ביתה של אמו של יעקוב, שרה (במלרע). בית אבן בנוי, מרווח, יפה, בן שתי קומות. משפחה בעלת אמצעים. בחדר המבואה הגדול יושבים הגברים, אחיו וחבריו של יעקוב. המשפחה הזו היא אסיפה אחת גדולה של אנשי חינוך. כל מי שיושב בחדר הוא מורה, או מנהל בית ספר, או סטודנט או דוקטורנט לחינוך, או מפקח מטעם משרד החינוך. ויש גם עורך דין וגם נוירוכירורג.

יושבים פה גם ילדים ונערים, בנים בלבד, בשלל גילאים. כל אחד מהם מצהיר בתורו שברור שילמד באוניברסיטה. הם יהיו רופאים, או עורכי דין או אנשי חינוך, כמו ההורים שלהם.

האם יושבת על ספה קטנה בצד, עטופת שכבות למכביר, מכונסת לתוך כאבה. הם מסמנים לי באדיבות תקיפה להתיישב על ידה, לבל אטעה ואתיישב ליד גבר. היא נוטלת את ידי בידה. ידה יבשה וחרוצת חריצים כמו המדבר, מקוננת ובוכה על בנה. כבר שכלה שלושה בנים – אחד מת בילדותו, מוחמד מת מסרטן, ועכשיו רצחו לה את יעקוב.

יעקוב אבו אלקיעאן הותיר אחריו עוד עשרה ילדים, מהאשה הראשונה שלו, ראבעה. סה"כ, 13 יתומים. ראבעה לא נמצאת כאן. היא מדירה רגליה באופן קבוע מהמשפחה הזו. מעולם לא סלחה ליעקוב על שנשא לאישה שניה את אמאל. היא בחרה לחיות בתוך משפחתה המקורית, לצד הוריה אחיה ואחיותיה.

מוסא אלקיעאן, אבא של כולם, ראש החמולה, בן יותר מ-100 שנים, היה פה בשלושת הימים הראשונים, אחר כך ביקש לחזור לביתו באום אל חיראן. למוסא יש שלוש נשים, תשעה בנים והרבה מאוד בנות. לא יודעים לומר לי כמה, "אולי 16, אולי 18".

יעקוב נרצח בדם קר על ידי משטרת ישראל, על לא עוול בכפו, אומרים לי אחיו של יעקוב, ג'אבר, חמאד ואחמד. הוא לא היה מחבל ולא תומך דעאש ולא אדם שדוגל באלימות. הוא היה מורה ואיש חינוך, אדם מתון, עדין ושקט. השוטר ארז לוי נורה מאש חבריו השוטרים. יש עדי ראייה שסיפרו את זה. השוטר מת מהירי ולא מהרכב של יעקוב, שעלה עליו, לאחר שיעקוב נורה ואיבד את ההכרה. הם דורשים כעת את הוצאת הגופה של השוטר ובדיקה יסודית של הנושא. הם דורשים שנתניהו, ארדן ואלשייך ייצאו בהודעת התנצלות על העלילה הנוראה שהעלילו על אחיהם. אחיין של יעקוב, אוסמה (בן 33) היה עם יעקוב, כשזה מיהר להציל את חפציו האחרונים מתוך הבית לפני ההריסה. לידו, הכניס יעקוב את כל חסכונותיו – 580 אלף ₪ במזומן לתיק בד, ונשא את כספו לרכב. אחרי שנהרגו יעקוב והשוטר, והוציאו מהרכב את מחשבו וחפציו, מצאה המשפחה תיק בד ריק. הכסף נעלם. הם דורשים חקירה מיידית של העניין הזה. מתייחסים אליהם לא כמו אל אזרחים יהודים, ולא כמו אל ערבים ישראלים, הם אומרים. מתייחסים אליהם כמו אל כלבים.

זעם, כאב ותסכול מתפרצים כמו לבה רותחת אל חלל החדר הקפוא.

שרה, אמו של יעקב אלקיעאן

האמת, רינא הקטנה צדקה; קר לי. קר פה מאוד. בחוץ, פחות מ-6 מעלות. גשם זלעפות ליווה אותנו לכל אורך הנסיעה בדרום. התשתיות של חורה, איך לא, גרועות ביותר. הרחובות והשבילים מוצפים נהרות חומים שכמעט שאינם מאפשרים לנוע ברכב לעבר הבית. בכניסה חולצים נעליים ונשארים רק עם גרביים, והן דקות, ודורכים קצת במים שנקוו על שטיח הכניסה, וככל שהסיפורים נפתחים וקולחים, רק הולך ונהיה עוד יותר קר.

פלישה מהסרטים

12 ימים חלפו מאז האירוע האלים.

שלושת ימי האבל הראשונים הרשמיים חלפו. בני המשפחה המורחבת יושבים עדיין בבית האם, מלקקים את הפצעים. מנחמים מגיעים לאורך כל שעות היום, מרחבי הארץ. באים עמיתים של המורה יעקוב מהמוסדות בהם לימד כל השנים, באים ממוסדות חינוך מקבילים, מהצפון, מורים, מחנכים, ומפקחים ממשרד החינוך, חברים ומכרים, וכמובן בני המשפחה וחברים קרובים.

את אמאל אני מוצאת בחדר הסמוך, ב"עזרת הנשים". ילדיה סביבה, מתרוצצים ומשחקים עם עשרות בני ובנות דודיהם. פניה חתומות. אין בדל חיוך על שפתיה. כולה אסופה ומצונפת בתוך שכבות של בגדים, וצעיפי צמר. עיניה כבויות.

"היה מוקדם בבוקר, הייתי כאן, בחורה, בבית של חמותי", היא משחזרת את אירועי ה-18 בינואר. "בשעה שש בבוקר התחלנו לקבל ידיעות על מה שקורה. יצאתי עם הרכב שלי, עם חמותי והגיסות שלי, לאום אלחיראן. זה משהו כמו עשר דקות נסיעה. נעצרתי על הגבעה ביציאה מחורה, וראיתי על הגבעה ממול ממרחק את הכוחות נכנסים. זה היה נראה כמו פלישה בסרט. הרבה רכבים יורדים בבת אחת מהגבעה, למטה. המשכנו לנסוע. אחרי חצי ק"מ היה מחסום ולא נתנו לנו לעבור. חזרתי עם האוטו לחורה וחיכיתי שם, עד ששמעתי מה קרה".

"זה היה נראה כמו פלישה בסרט". אום אלחיראן בבוקר התקרית, 18.1.17

בדרך כלל, היא אומרת, לפני הריסה של בית, היו נותנים להם התראה מראש חודש ימים. הפעם היתה רק התראה כללית, ורק לשני בתים, הם לא האמינו שזה עומד לקרות. "בגלל זה, מצדנו, הכל בא בהפתעה. לא הספקנו להוציא מהבתים את ספרי הלימוד, את  הבגדים. את כל הדברים של הילדים. מחשבים. תמונות. הכל הלך. כל הזיכרונות. איבדתי הכל. גם את תעודת הדוקטורט שלי מהאוניברסיטה".

אמאל אבו סעד, בת 42, ראש תוכנית "הכשרת מחנכי גן" למגזר הבדואי במכללת קיי בבאר שבע. אישה משכילה, פורצת דרך, האישה הבדואית השניה בישראל שקיבלה תואר דוקטור (יש סך הכל ארבע). את הדוקטורט שלה ברפואה והוראת מדעים קיבלה מאוניברסיטת בן גוריון. היא מלמדת סטודנטים לתואר ראשון.

אבל יש לה, לאמאל, עוד כמה תארים:

הבת של אבו סעד; אלמנה (פעמיים); אם לשישה יתומים; והתואר שדבק בה ומלווה אותה כבר שנים רבות מאז נישואיה הראשונים: האישה השניה.

החתונה עם מוחמד

איש לא כפה זאת עליה. ד"ר אמאל אבו סעד, בחרה בכך מרצונה החופשי. בגיל 27, היא נישאה למוחמד אבו אלקעיאן, אחיו של יעקוב. מוחמד היה כבר נשוי לאישה ואב לשישה ילדים, והיא הייתה לדבריה רווקה מבוקשת. "הרבה גברים רצו להתחתן איתי, הציעו הצעות. כבר הייתי מורה, וחוקרת בתחום התמחות שלי – מחלות גנטיות כתוצאה מנישואי קרובים. הדרכתי בפקולטה ללימודי רפואה, נתתי הדרכות גם בסורוקה ובטיפת חלב, ולימדתי. היו לי מחזרים משכילים, מורים, אנשי חינוך, רווקים. אף אחד לא הבין למה התחתנתי עם מוחמד".

אמאל באה ממשפחה מכובדת ובעלת אמצעים בלקייה. כמוה, כל אחיה ואחיותיה הם בעלי מקצועות חופשיים ואקדמאים. כילדה, היא מספרת, הייתה יוצאת דופן. חכמה. התלמידה הכי טובה בכיתה. אהבה מאוד ללמוד. בבית העתירו עליה פינוקים והיו מאד גאים בה. ובכל זאת, כשסיימה כיתה ז' בבית ספר יסודי, אביה חשש לשלוח אותה לתיכון המקיף בתל-שבע, כי הנערות היו צריכות לנסוע באוטובוס הסעות, וזה לא נראה לו מוגן ומכובד מספיק. הוא הודיע לה שהיא נשארת בבית. חודש ישבה בבית, רותחת מכעס ועלבון. אחר כך החליטה לצאת למערכה. הלכה ודיברה עם כל הדודים שלה, והדודות שלה, התחננה שידברו עם אביה, שימצאו דרך להסיע אותה ואת חברותיה לבית הספר. והיא ניצחה. היא סיימה תיכון בהצטיינות ואחר כך למדה באוניברסיטה.

היחיד שאמר שהוא עצמו מעוניין שאלמד ואסיים ושאשיג את הדוקטורט שלי, היה מוחמד. אמאל אבו סעד

אביה מעולם לא נשא אישה שניה ואף אחד מאחיה גם לא. אף אחות שלה לא נישאה לגבר שהיה כבר נשוי. היא היחידה מכל המשפחה, והמשפחה ראתה את זה בעין מאוד לא יפה. "אמא שלי, מרים, בכתה שנה שלמה. אבא כעס. האחים והאחיות שלי חשבו שאני עושה טעות, לא הבינו, אמרו לי – את יפה, צעירה, חכמה, מה פתאום שתעשי דבר כזה?".

אבל היא בחרה במוחמד.

למה, באמת?

"הוא אהב אותי. שלוש שנים חיזר אחריי, לא ויתר. דיבר איתי כל הזמן שאנחנו נתחתן. אמרתי לו – מה פתאום. אני לא צריכה להיות אישה שניה של אף אחד. זה בכלל לא מתאים לי. אני אישה עצמאית. מודרנית. משכילה. הוא אמר – נכון. בגלל זה אני רוצה אותך. את תמשיכי ללמוד. אני אתן לך את התנאים הכי טובים, יהיה לנו בית, ילדים, אני אפרנס. את תלמדי. אני אתמוך בך עד שתגמרי את הדוקטורט. את תהיי חופשיה. תעשי מה שתרצי".

והמוזיקה הזו ערבה לאוזניה.

הם עבדו יחד בתיכון המקיף ע"ש רבין. מוחמד היה דמות מרשימה במיליה החינוכי המקומי, שמו הלך לפניו כאיש חינוך מוביל. הוא היה המנהל הראשון של בית הספר. הוא שיגר אליה משלחות חיזור, לא הרפה. עם הזמן, וכוח ההתמדה שלו, הוא הצליח לכבוש אותה. היא בחנה היטב את המועמדים האחרים, אף אחד לא הרשים אותה כמוהו. אבל נראה שאת הסיבה העמוקה יותר, אולי האמיתית, היא חושפת רק כעבור זמן רב של שיחה.

"פחדתי להתחתן עם מישהו שאני לא באמת יודעת עליו כלום. אחרי החתונה, הוא יכול להגיד לי – עכשיו את אשתי. שבי בבית. את לא ממשיכה עם הלימודים. ואת לא נוסעת לבאר שבע ללמד. למה? ככה. כי לא מתאים לו. אולי כי הוא מורה, והוא לא יסבול שאני אהיה יותר ממנו. בתואר יותר בכיר. זה יכול לקרות. ואת לא יכולה להתווכח עם הבעל ולעשות בלאגן. היחיד שאמר שהוא עצמו מעוניין שאלמד ואסיים ושאשיג את הדוקטורט שלי, היה מוחמד. הוא הבטיח לי חופש. זה היה הכי חשוב. נכון שבהתחלה עוד לא אהבתי אותו, אבל עם הזמן אהבתי. אז החלטתי להגיד לו כן".

מוחמד בנה את ביתם באום אלחיראן, ממש מול הבית שלו ושל אשתו הראשונה וששת ילדיהם, והודיע חגיגית לשתי נשותיו שאת ארוחת הערב, בכל יום, כולם אוכלים יחד. וכך היה. שתי הנשים התקרבו והתיידדו, בתוך שלוש שנים נולדו ממנו לאמאל בן ושתי בנות, הן גידלו יחד את הילדים, והתנהלו כמשפחה מורחבת אחת לכל דבר.

ובלילות?

"לילה אצלה, לילה אצלי".

ואשתו לא קינאה ולא כעסה?

"אם קינאה, שמרה את זה בתוכה. לא ידוע לי על כך".

באמת נהייתן חברות?

"ממש חברות טובות. יחסים מעולים".

את יכולה לנסות ולדמיין כמה משונה זה נשמע לי, כשזה בא ממישהי כמוך, משכילה, עצמאית?

"האמת, לא. אני לא מבינה למה. מוחמד הבטיח שיהיו חיים טובים לכולם, והוא קיים. היה טוב לכולנו. זה לא כל כך שונה ממה שקורה אצלכם, רק שאצלנו זה גלוי, הכל ידוע וברור. לפחות אני יודעת אצל מי הוא נמצא כשהוא לא איתי, ויש רק אחת. אצלכם, האישה לא יודעת איפה הבעל מסתובב, הוא יכול להיות עם עוד עשר נשים בכל מני מקומות. זה כל ההבדל".

שנה של חסד

אמאל המשיכה בלימודיה, השלימה את הדוקטורט, רכשה לעצמה רכב חדש, הרצתה ולימדה במכללת קיי בבאר שבע. שתי המשפחות – אלקעיאן ואבו סעד הן משפחות מבוססות, בעלות אמצעים לשלוח עשרות ילדים ללימודים אקדמיים, לבנות בתים חדשים, לרכוש מכוניות חדשות. החיים היו טובים. היא הייתה מאושרת, "כבר היתה אהבה גדולה", סיפרה. ארבע שנות נישואים, שלושה ילדים, אבל האידיליה נגמרה באחת: מוחמד, שהיה מעשן כבד, לקה בסרטן הריאות ומת בתוך חמישה חודשים. בגיל 31, מצאה את עצמה אמאל אלמנה, עם שתי ילדות קטנות ותינוק בן שנה.

נתנו לה שנה של חסד. להתאבל, לעכל את האסון ואת מצבה החדש. ואז התחילו הלחצים מצד המשפחה, שתתחתן. אישה צריכה שיהיה לה בעל. זה פגע בה. "אני יודעת לשמור טוב מאוד על עצמי. תמיד ידעתי. וכולם ידעו את זה. אף פעם לא התפתיתי. לא כנערה, לא כתלמידה, לא כסטודנטית. בטח שלא כאישה ואמא. השם שלי תמיד היה שם מצוין. כולם מכבדים אותי. תמיד קיבלתי מחמאות על השכל שלי, ועל ההישגים שלי, ועל האישיות שלי. על הדרך שאני חיה. הכבוד שלי חשוב לי יותר מהכל, והכבוד שאני מקבלת כל השנים היה גדול מאוד. לא הבנתי איך יכולים בכלל לחשוב דברים כאלה. למה הם לא סומכים עלי? רציתי לחיות בשקט, לגדל את הילדים, לא רציתי עוד שינוי, עוד משבר. הילדים - לא מספיק שאיבדו את האבא? ואני את הבעל? עכשיו גם לעזוב את הבית עם כל הזיכרונות הטובים. אבל זה לא עזר".

"את הילדים שלי לא ייקחו ממני". אמאל עם רינא

לחצים הופעלו עליה מצד אביה. השם הטוב וכבוד משפחתו עמדו לנגד עיניו. וכמובן שגם מצד משפחת אלקעיאן, הוריו ואחיו של מוחמד. היא לא רצתה להתחתן. היא רצתה לגדל את הילדים, לפרנס אותם, להתגורר בבית שבו חיתה עם מוחמד, היא עדיין אהבה אותו והייתה שבורה ממותו. "בכיתי עליו בלי סוף. כבר לא היו לי דמעות". אבל הם לא הניחו לה.

אביה דרש שתחזור הביתה, ללקייה. היא אומרת שהוא יכול היה לבוא ולקחת אותה, גם בכוח. "הילדים שייכים למשפחה של האבא. ככה זה", היא מסבירה לי בשקט. "אם הייתי חוזרת ללקייה, למשפחה שלי, היו נותנים לי כמה שנים לגדל אותם, ואז כשהילדים היו מגיעים לגיל תשע או עשר, הייתה מגיעה משפחת אלקעאין ודורשת את הילדים, וגם לוקחת אותם ממני. הם היו הולכים לחיות עם הסבתא שלהם, או אולי עם האישה הראשונה, הייתי מאבדת אותם. לא הסכמתי בשום אופן שזה יקרה. אמרתי להורים שלי, את הילדים שלי לא ייקחו ממני. זה לא יקרה".

החתונה עם יעקוב

בוקר אחד, לאחר שביקש וקיבל את הסכמת אביה, התייצב על מפתן דלתה יעקוב אלקיעאן, אחיו של מוחמד. גם הוא מורה. גם הוא איש חינוך. מהנדס בעל תואר שני, מורה למתמטיקה, סגן מנהל בית הספר התיכון "סלאם" בישוב חורה. בן לאותה משפחה טובה מכובדת ומתקדמת של אנשי חינוך לדורותיהם. "החלטתי להתחתן איתך", אמר לה.

אז היא התחתנה איתו.

מה?

"מה ששמעת".

אבל, למה?

"כי המצב הקיים לא היה יכול להימשך".

היה ביניכם משהו?

"לא".

הוא אהב אותך?

"לא".

את אהבת אותו?

"לא. אבל גם אני בעצמי כבר לא יכולתי לשמוע יותר את הדיבורים של כולם, שאני במעמד רגיש מדי, אישה צעירה אלמנה, לבד, וכל זה. וגם אני כבר בעצם רציתי שיגיע פתרון מכובד לכל המצב הזה. ואז הוא הגיע. הוא הבטיח שיגדל את הילדים שלי כמו שלו, ידאג להם, ישמור עלינו, ייתן לנו בית ופרנסה, ושהכל יהיה טוב".

אבל היה לך בית והייתה לך פרנסה.

"נכון".

יעקוב היה נשוי הרבה שנים לראבעה, והיו להם כבר עשרה ילדים.

"הכל נכון. ובאמת היא כעסה מאד, עד יום מותו היא לא סלחה לו על זה. היא לא מוכנה לראות אותי ולא את הילדים שלי. היא קיבלה את זה קשה מאד".

ואת? מה היה איתך?

"מה אני, מה יכולתי לעשות? נהייתי אשתו השנייה".

זה מאוד עצוב מה שאת מספרת. למרות הכל, אין לך שום שליטה על החיים שלך.

"זה נכון. אני לא אשקר לך".

לא משנה תואר הדוקטור שלך והמלחמות שעשית, והאוטו החדש שלך, ולא כלום.

"נכון. זה באמת מאוד עצוב. אני לא אשקר. אבל הוא התחתן איתי ונהיה שקט".

אם קיוותה שהחיים הטובים שהיו עם מוחמד ישחזרו את עצמם, זה לא קרה. יעקוב היה אמנם לדבריה איש חכם, שקט, עדין, ומופנם. "כשלא היה בבית ספר ולא לימד, הוא הכי אהב לרעות כבשים בשטח, לבד, להיות בשקט שלו". אבל אהבה לא ניצתה בין השניים. אט אט התחוור לה שיעקוב עשה את המוטל עליו מתוך תחושת מחויבות לשם של המשפחה, ותו לא. הנישואים היו על הנייר. הוא הרבה לשהות במחיצת אשתו הראשונה וילדיו, ורוב הזמן נפקד מחיי אשתו השנייה. גם ממנו נולדו לה שלושה ילדים: שלוש בנות. שתיים מהן תאומות.

דווקא בחודשים האחרונים משהו התחיל להשתנות. יעקוב אבו אלקיעאן

למה עשית איתו ילדים?

"רציתי עוד ילדים. הייתי צעירה, היה לי רק בן אחד ושתי בנות. חשבתי - אולי יהיה לי מזל ויהיה לי עוד בן. קיבלתי עוד שלוש בנות".

יעקוב אכזב אותה. הוא הבטיח הבטחות, שבפועל, היא אומרת, לא קוימו. היא בקושי ראתה אותו, קלטה שהיא מגדלת את כל הילדים בעצמה, לא זוכה לא לחברות, לא לתמיכה ולא לסיוע. בשלב מסוים נהיה קשה לה מדי. היא נשברה. לקחה את הילדים ועברה ללקייה, אל משפחתה המקורית. "המשפחה שלי, האחיות שלי, ההורים, החברות שלי, הן מקור התמיכה שלי בחיים, משם אני מקבלת את הכוחות להתמודד עם כל ההפתעות שהחיים כל הזמן מביאים לי".

חלפו כמה שנים, המשלחת התייצבה.

משפחת אלקיעאן הגיעה כצפוי לדרוש שהילדים ישובו למקורם – עם האם, או בלעדיה. שוב נאלצה אמאל לנוע ממקום למקום, מקבלת עליה את גזירת הגורל. ב- 2014, פעם נוספת, ארזה את המטלטלים, וחזרה לחורה, לגור בבית השייך לחמותה, שממוקם סמוך לבית בו אנו יושבות. הנדודים רק גברו והלכו, כעת בכל סוף שבוע היתה לוקחת את הילדים ושוהה איתם בבית באום אלחיראן. "כדי לשמור את הזכויות על הבית שלנו, לא לאבד אותו".

הילדות של יעקוב, היא מספרת, כלל לא הכירו אותו. הגדולים ממילא לא היו שלו. צחוק הגורל, היא אומרת, דווקא בחודשים האחרונים משהו התחיל להשתנות, הוא השתפר, עשה מאמץ, התחיל לבוא לבקר, לראות את הבנות, הביא להן מתנות, ניסה להתחבב עליהן. פתאום היה לו אכפת שיידעו שהוא אבא שלהן. הוא ניסה להיות יותר נוכח בחיים שלהן וגם בחיים שלה. היא הייתה מותשת, למודת אכזבות, אבל חשבה, מי יודע, אולי משהו טוב יקרה.

ואז הגיע ה-18 בינואר.

"אני יודעת שזאת כתבה עליי ועל החיים שלי, ואני עושה אותה כדי שאנשים במדינה הזו יידעו איך נראים חיים של אישה בדואית, משכילה, כמוני. כמה קשה. מה היא עוברת. חשוב לי שיידעו מה קרה לנו. שישמעו את האמת. להגיד על יעקוב שהיה איש דעאש? זה בדיחה מאוד רעה. הוא היה איש הכי מתון, שקט, נגד אלימות. כשהיו יושבים כל האחים ומתווכחים על כל נושא, אף פעם לא היה נגרר. היו צועקים ומרימים טונים, כמו עכשיו, הוא תמיד יושב בצד, מחייך. גם איתי כמעט לא דיבר. תמיד בתוך השקט שלו. מה שהיה לו בראש זה חינוך. חינוך. ועוד פעם חינוך. היחיד מכל המורים פה שהיה עובד גם בשישי-שבת, נתן הרבה שעות בתגבור. רק תגידי לו ללמד, והוא רץ. זה אדם שידרוס מישהו? שיעשה פיגוע? אין לי מילים להגיב על זה בכלל".

מה לדעתך קרה לו ברגע ההוא?

"הוא נכנס לאוטו לנסוע בחזרה לכאן, לחורה, עם המחשב והכסף שלו שהיה בבית, שהוא חסך, ועוד כמה דברים מהבית. הוא נסע לאט. בזהירות. הוא היה זהיר. הוא היה קצת חרש, באוזן שמאל בכלל לא שמע. תמיד שהייתי מדברת אליו, היה מסובב את הראש כדי לשמוע. אם צעקו לו השוטרים לעצור, בטח לא שמע. והם, התחילו לירות. למה? על מה? מה עשה? והם הרגו אותו. זה מה שקרה. אין דבר אחר. עשו עוול גדול לאיש. לשם שלו. לשם שלנו. תכתבי - היה צנוע, ביישן. היה מורה מעולה. כולם תמיד באו להתייעץ, תלמידים, ומורים, קולגות. כל אחד רצה ממנו עצה, הנחייה, הדרכה. זה "מחבל"?, זה "איש דאעש"? שיתביישו להם".

ואת וילדייך, מה יהיה אתכם עכשיו?

"אין לי מושג. את הבית שלנו באום אלחיראן הרסו. אולי אני אקבל מהמדינה שטח אדמה בחורה, לבנות בית חדש. אבל אני לא יודעת מאיפה יהיה לי כסף לבנייה. זה ייקח שנים. מה לעשות. אני אעבוד קשה ואחסוך".

איפה תגורו עד שיהיה בית?

"לא יודעת. יש לי סידור זמני בבית השני של חמותי. אבל אני לא יודעת עד מתי, אני לא יודעת מה הלאה, אין לי מושג. אני דואגת מאד".

המשפחה הרחבה, החמולה, בטח תדאג לכם, לא?

"לא. מה פתאום. למה את חושבת ככה? כל אחד יש לו את הצרות שלו. יש הרבה שהרסו להם בתים. ועכשיו הם צריכים כסף לבנות מחדש. ואחים אחרים, הילדים שלהם צריכים להתחיל ללמוד באוניברסיטה. לכל אחד יש את הילדים שלו, את החובות שלו, את הנשים שלו, עניינים שלו. זה רק אני. אני יכולה לסמוך רק על עצמי. אני אפרנס את הילדים, לבדי. אני אשכור דירה, או משהו, אמצא סידור זמני עד שנבנה בית".

תתחתני שוב?

לא. בשום אופן. עם זה גמרתי.

אבל הרי יכולים לכפות עלייך. מה השתנה? גם עכשיו את יחסית צעירה ועם שישה ילדים, אלמנה, חיה לבד. הרי זה יטריד אותם בדיוק כמו בעבר. לא?

"לא. המצב אחר עכשיו. יש לי ילדים גדולים. בני עשרה. יש מי שמגן עלי. ואני כבר לא נחשבת צעירה. במצב שלי עכשיו, אישה יכולה לחיות לבד ולגדל ילדים גדולים".

אבל את רק בת 42.

"אצלנו זה לא "רק 42", זה כבר גיל מכובד בפני עצמו".

מה זה משנה אצלנו אצלכם. את אישה. את בת 42. רוב החיים לפנייך.

"אז מה; היה לי כבר מספיק מהחיים. תאמיני לי. אין לי כוח לעוד הרפתקאות. גם ככה החיים שלי מביאים כל הזמן דברים לא צפויים. הפתעות. אני לא רוצה יותר הפתעות. מבקשת רק שקט ולגדל את הילדים שלי".

לא תדעי עוד אהבה, לא יהיה לך חבר לחיים, לא הנאה, לא שמחה.

"שמחה? הנאה? אהבה? תגידי, על מה את מדברת איתי?"

על מה שמגיע לכל אדם, על מה שמגיע לך.

"אני לא רואה דברים כאלה בחיים שלי בעתיד הקרוב. אני רואה עבודה קשה. ללמד. לכתוב פרסומים. כל יום לחזור מהמכללה בערב. להכין אוכל טוב. לגדל את הילדים. לשמור עליהם. לחנך אותם. לחסוך כסף לבית ולהשכלה שלהם. זה הדבר היחיד שאני רואה. חוץ מזה לא מעניין אותי כלום. הלוואי שאני אצליח בזה. אינשאללה".

תגובת משטרת ישראל
השאלות הבאות הועברו ביום ראשון בצהריים אל נאווה דיהי, דוברת מרחב נגב של משטרת ישראל, בבקשה לקבלת תגובה.
1. אחיו של יעקוב טוענים שעדי ראיה באירוע ראו ושמעו שוטרים צועקים כמה פעמים: "שוטר נורה!" עוד לפני אירוע הדריסה. הם משוכנעים שארז לוי נהרג מירי שוטרים ולא מהרכב.
2. הם דורשים הוצאת הגופה ובדיקה פתולוגית שתוכיח את סיבת המוות.
3. מדוע אכן התבצעה הלוויית השוטר בתוך שעות ספורות ממותו?
4. אחיינו של יעקוב אלקיעאן, אוסמה, היה איתו כשהלך להעביר חפצים לרכבו. הוא סיפר כי היה בידי יעקוב תיק בד ובתוכו 580 אלף ש"ח במזומן - חסכונותיו של יעקוב מעשרים שנות עבודה. כל בני המשפחה מגבים עובדה
זו. לטענת שני אחיו של יעקוב - ג'אבר ואחמד, הם מצאו לבסוף את תיק הבד כשהוא ריק. הכסף נעלם.
5. אחיו של יעקוב דורשים ממשטרת ישראל חקירת עומק של כל מה שקרה. הם טוענים שאחיהם נורה ונרצח על לא עוול בכפו. מעולם לא היה קשור בדאעש, בתנועה האסלאמית ובשום פעולה או מחשבה שנוגעת באלימות. הם דורשים התנצלות המפכ"ל על העלילה שהעלילו עליו וניקוי שמו לחלוטין.
משטרת ישראל העבירה את התגובה הבאה: "נסיבות האירוע נמצאות בתחקיר מבצעי ותחת חקירת מח״ש, לכן בשלב זה אנו מנועים מלהתייחס לפרטיו".

תגובות

|

Send this to a friend