שני דוחות עוני התפרסמו במשך החודש, שזכה כבר לכינוי "חודש פסטיבל העוני". דוח הביטוח הלאומי, המציג עוני סטטיסטי קשה לעיכול, נפתח במלים "שיעור המשפחות החיות בעוני עלה ב-2014 במעט לאחר ירידה ניכרת ב-2013". ההגדרה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לעוני מורכבת ממדד הכנסה בלבד:2461 ש"ח לנפש מעבירים את האדם מעבר לרף העוני.

דוח העוני האלטרנטיבי של ארגון "לתת" מציג מציאות קשה יותר באמצעות שימוש במדד הבוחן את המידה שבה אדם נמצא במחסור בחמישה ממדים: ביטחון תזונתי, בריאות, דיור, השכלה ויוקר המחיה. מדידת העוני של ארגון "לתת" עצמה מבוססת על מדד המצוקה החומרית של איחוד אירופה, הבוחן חוסר יכולת כפוי לשאת בשורה של הוצאות שאמורות להיות חלק מהסל של משפחה מהמעמד הבינוני. הוצאות אלה כוללות זו בצד זו הוצאות חירום, הוצאות שעד לפני שני עשורים היו נתפשות כמותרות כמו חופשה שנתית, טלוויזיה, מכונית וטלפון, והוצאות הישרדות קלאסיות כמו חימום, מנת בשר או דג אחת ליומיים וחימום הבית.

אף ששני הדוחות מעבירים מסר דומה מאוד, הם מציפים אל פני השטח בעיה שלא ניתן עוד להתעלם ממנה: הקושי להגדיר את העוני, במיוחד ביחס לאתוס חמש המ"מים שעדיין נתפס כמאפיין המרכזי של חברה הרווחה הישראלית. לא מדובר בוויכוח פילוסופי אלא בשאלה של פני המדינה, שאלה פוליטית שתחרוץ את גורלה של מדינת הרווחה הישראלית.

כולם במינוס, מה קרה?

בישראל מקובל להשתמש בשורה של מונחים מכובסים, שנועדו לייצר מצג לפיו הנורמה של משפחה שמסיימת את החודש בחוב היא משפחה נורמלית. מכולם, אני הכי אוהבת את "כולם במינוס". הנה, בשתי מלים בלבד הצלחנו להעביר כמה מסרים: זה בסדר להיות במינוס; המינוס הוא חלק מהחיים; אנחנו לא לבד. המינוס נתפס כדרך לממן הוצאות שהן "מותרות" מעבר לחמש המ"מים: תיקון גדול בבית, חופשה בחו"ל, מסיבת בר או בת מצווה. גם כששוב ושוב יועצים לכלכלת משפחה (ודמויות אחרות) יסבירו לנו שמינוס הוא לא רק רעיון רע אלא גם כסף יקר מאוד, לרוב התגובה תהיה מתגוננת ממש: מה זאת אומרת, לא לחיות? להתכלב? איך אפשר?

התגובה המתגוננת של הישראלי במינוס, בדיוק כמו דוחות העוני, משקפת מאבק איתנים בין שתי השקפות עולם: השקפת העולם שקוראת לחיים מתוך "מה שיש" ומולה השקפת עולם הקוראת לחיים "כמו שמגיע לנו". הפער בין השניים עצום. הוא מתחיל בגיל, ממשיך בגובה השכר, במחירי הדיור וביוקר המחיה, ומסתיים אי שם בליקויי התנהלות כלכליים. במלים אחרות, מעמד הביניים צריך לשאול את עצמו למה הוא מצפה מעצמו ויותר מזה – עם איזה סל כישורים הוא אמור להגיע כדי שיוכל להגשים את ציפיותיו.

דוח העוני של הביטוח הלאומי מחיל מדד אחיד ופורמלי על כלל האוכלוסייה, אך למעשה מודד את העוני בצורה יחסית. במדד היחסי אין הגדרה של כוח קנייה או של צרכים בסיסיים אלא רק נתונים השוואתיים. לא פחות משדוח העוני מודד את העניים, הוא מודד את מי שהצליחו לחמוק מההגדרה עני ומשמש את בני מעמד הביניים להגדיר את עצמם ביחס לקבוצות אחרות באוכלוסייה. מלבד קבוצות אוכלוסייה שהמדד משקף כעניים, הגם שיש להן הרבה יותר כלים להתמודד עם הקושי הקיומי שנוצר מהכנסה נמוכה (בעיקר הון שחור וקבוצות בעלות לכידות קהילתית גבוהה של עניים מרצון שנסמכים על גמ"חים ורשתות סיוע פנימיות), בסך הכל הוא מדד שיוצר תחושה טובה בקרב בני המעמד הבינוני והבינוני-נמוך שמתקשות אמנם לגמור את החודש וחיות על המינוס, אבל מתקשות או לא מעוניינות לחשוב על עצמן כעניות.

דוח העוני האלטרנטיבי, מצדו, מחיל מדד מרובה רבדים, ואמנם דורש יותר יכולות כדי לא להיות מוגדר כעני, אבל מוריד הרבה יותר אנשים מתחת לקו העוני. ככזה, הוא קובע מדד יחסית אבסולוטי לעוני, שבו הרכיב המוביל הוא היעדר הבחירה.

אם כך, מהי משמעותה של אותה בחירה? האם מי שיודע שחופשה תסבך אותו בחובות בגלל התנהגות לקויה בשנים קודמות, בחר שלא לצאת לחופשה או לא יכול לצאת אליה? האם מישהי שלא רכשה רכב מכיוון שבחישוב שערכה היא הגיעה למסקנה שיש לה שימושים טובים יותר לכסף, אכן בחרה באופן חופשי או שגם הבחירה הזו היתה מוטה? ושוב מרימות את ראשן שתי האסכולות. יש בחירה, יאמרו חסידי העוני היחסי. הבחירה היא באייפון במקום רכב, בחוגים לילדים במקום חופשה. כשיש בחירה מדובר בסדר עדיפויות אישי, אי אפשר להלאים אותו ולכן אין אפשרות לדרוש טיפול בקנה מידה מערכתי ולאומי. זו לא באמת בחירה, ישיבו חסידי העוני האובייקטיבי. כל ויתור הוא ויתור כואב על מה שבני מעמד הביניים הרוויחו בזיעת אפיהם, ואת הוויתורים האלה אפשר וראוי לצמצם. העניים החדשים, קוראים אנשי המדידה האובייקטיבית לאוכלוסייה שאינה מקוששת מזון בפחים ובאופן עקרוני יכולה להרשות לעצמה לשבת בבית קפה ולהגיע לעבודה ברכב.

מעמד הביניים בישראל מחזיק על כתפיו אחריות כבדה: אם יבחר להגדיר את עצמו כעני ולשפר את מצבו, הוא יפעל כסקטור להרחבת מדינת הרווחה; אם יבחר להמשיך ולהגדיר את עצמו כמעמד ביניים, יצטרך להתמודד בשלב מסוים עם ההשלכות של התנהלותו הכספית הלקויה היום ועם סל סיוע מצומצם ועשוי למצוא את עצמו נזקק לסיוע של גופי המגזר השלישי, תיוג שממנו הוא נרתע. השאלה הפתוחה, כרגע, היא אם יש דרך לקרב את המדדים בצורה שישקפו נכון יותר את רכיב הבחירה של החברה הישראלית.