אנחנו יושבות בדייט. היא כל כך יפה, אינטליגנטית, חריפה וכל מה שרציתי לעצמי בתכלס. "אז תגידי", היא אומרת לי, "בתור דוברת האגודה, למה בכלל צריך מצעד?". "עכשיו זה זמן כיף. לא זמן תפקיד", אני עונה, ומרגישה איך הבטן מתחילה להתכווץ לי. הרי תשובתי כ"דוברת האגודה" מוכנה מראש. לא חסרות סיבות.
אפשר לספר שרק לפני חודש רופא משפחה ידוע וחבר הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית התבטא בצורה הומופובית להחריד. אפשר לספר שתקיפות של טרנסג'נדרים, ובעיקר טרנסג'נדריות, הפכו לדבר שבשגרה. לא חסרים מקרי להט"בופוביה במקומות העבודה ובמוסדות הממשלתיים, וזה עוד לפני שנגעתי בנושאים ה"נוצצים" כמו התחום החוקתי שעדיין לא מאפשר לנו להתחתן, או חס וחלילה לפתוח בהליך פונדקאות. והרשימה – הרשימה עוד ארוכה.
אבל אנחנו בכלל בדייט. אז אני שותקת ונותנת לבטן שלי להמשיך להתכווץ. כשאני חוזרת הביתה אני נעמדת מול המראה, ולרגע קצת שונאת את עצמי. "איך לא אמרת לה? איך הרשית לעצמך לשתוק?", אני אומרת. זו שבמראה מביטה בי חסרת אונים. לרגע, נעלמת שיר נחמיאס החזקה, העצמאית, השאפתנית, ואני חוזרת להיות הילדה האבודה הזו. זו שיום אחד הבינה שנגמרו הימים הטובים שבהם חשבה שנולדה למשפחה הכי נכונה. זו שהכל הגיע לה בקלות. עוד ילדה מפונקת מסביון. אני חוזרת ליום שבו הבנתי שכדי לקנות תפוח וכרטיס אוטובוס כדי לנסוע לביה"ס, אני צריכה לקבץ נדבות. ואם יהיה לי מזל, היום זה לא יימשך יותר מחצי שעה.
והילדה שבמראה מזכירה לי איך הייתי מתחבאת בקומה השנייה של דיזנגוף סנטר. משקיפה על סניף מקדונלדס, מחכה שכל הילדים האלה יסיימו לאכול ושישאירו לי קצת צ'יפס. ואם יהיה לי ממש מזל, אז אולי גם קולה או חתיכת בשר. היא מזכירה לי איך הייתי מעיזה ללכת לישון בגן מאיר רק מול סניף am:pm, כי לפחות שם יש אור ואנשים 24 שעות ביממה, שיעזרו לי אם יקרה משהו – במקומות אחרים זה מסוכן. ואיך כל הזמן חלמתי על ריחות של כביסה, כי את הבגדים שלי אף אחד כבר לא היה מסוגל להריח.
והיא בעיקר מזכירה לי איך גם אז, ככל שהמצב שלי היה גרוע יותר, ככה פחות רציתי שידעו עליו. איך שנאתי להיות המסכנה ההיא שישנה ליד הגן של הכלבים, והעדפתי להיות הגיבורה, לוחמת הצדק שאף אחד לא באמת יכול עליה. איך נכנסתי בפעם ראשונה למשרדי האגודה ברחוב נחמני גוועת ברעב. ואיך הביאו לי קודם כל בורקס וקולה, ואז ישבו אתי במרפסת, ובעדינות ניסו לברר אם אני צריכה עזרה. איך היה לי קשה להגיד שכן, אני צריכה עזרה. איך חודש שלם ניסו להבין מה קרה לי ואיך. ואיך אחרי חודש, לקח אותי מתנדב האגודה יד ביד ל"בית דרור" לראשונה.
היא מזכירה לי את הדפיקות שהרעידו לי את הלב עם הכניסה לרחוב בוסתנאי, ואיך עמדתי שם מול הבית האדום הזה, מפוחדת, רעבה, מסריחה וחלשה. היא מזכירה לי כמה הייתי מאושרת כשהבנתי שהגעתי למקום הנכון. שיש לי איפה לישון, לאכול אוכל אמיתי ולא שאריות, להתקלח ולעשות כביסה. איך בלילה הראשון היה לי קשה להירדם מרוב התרגשות כי הבנתי שאני כבר לא לבד, ושגם בחושך הנורא הזה, יש מאחורי מישהו שיחזיק לי את היד, שיש לי גב. גב של קהילה שהוא אולי לא תחליף להורים, אבל לאף אוכלוסייה מוחלשת אין עוד גב כזה.
אבל יותר מהכל, הילדה הזו מזכירה לי שגם היום, 12 שנים אחר כך, לא הרבה השתנה. אני עדיין ילדה. אמנם בת 27, אבל עדיין ילדה בלי הורים. שאני עדיין צריכה לגור בחדר שקיבלתי במלגה, שבארוחות חג אני עדיין מתארחת אצל חברים. ושבית דרור עבר לבית גדול יותר – פשוט כי יותר ילדים עדיין צריכים אותו. ושאולי, הקהילה שלי, בתל אביב היא גב, היא "Love all genders". אבל האם גם באר שבע, וירוחם, והקריות וסביון? האם גם סביון היא כבר"Love all genders"?
ובא לי רק לצרוח. לצרוח לילדה הזו, שהיא לא לומדת מטעויות. שאם היא רק היתה יכולה להפסיק עם הפוזה של החזקה, היה לה קל יותר. היה נמנע ממנה כל כך הרבה סבל. ובא לי לצרוח לה שהבטן שלה לא אמורה להתכווץ כששואלים אותה למה צריך מצעד. כי עדיין חשוך פה. חשוך פה מאוד. ובא לי. בא לי לחזור רק לרגע לדייט. להסתכל לה בעיניים ולהגיד לה שכן. שעדיין צריך מצעד. ושמחר, מחר אני אצעד עם הקהילה שלי. והילדה מהמראה תטייל לי בתוך המחשבות. אנחנו נצעד היא ואני בגאווה, ותהיה לנו רק תקווה אחת בלב. שאולי, רק אולי, המצעד הזה יגרום למישהו להדליק כבר את האור.
הכותבת היא דוברת אגודת הלהט"ב וכתבת מאקו גאווה
