יתום? מגיעה לך קביעות

"כשישראל נאבקת להיחלץ ממיתון והפערים בין עשירים לעניים הולכים וגדלים, רבים חשים כי המנהלים מאבדים קשר עם מה שמתרחש באמת בחברות שלהם. אבל כמה מנהלים מוכנים לנקוט צעדים קיצוניים כדי לשפר אצלם בחברה את המצב" (מתוך הפתיח לסדרה "בוס בהסוואה", ערוץ 2, רשת)

התוכנית "בוס בהסוואה", שיובאה לארץ מאנגליה, היא סיפור סינדרלה קלאסי. הדינמיקה ידועה מראש: מנהל בכיר "יורד" אל העובדים בשטח ("צעד קיצוני") תחת זהות בדויה של מתלמד המשתתף בתוכנית ריאליטי דמיונית. הוא מבלה כמה ימים עם העובדים הפשוטים ובאופן "מפתיע" נחשף לסיפורים אנושיים קורעי לב. בהמשך, העובדים שאליהם התלווה, נחשפים לכך שאותו מתלמד הוא לא רק בכיר בחברה, אלא גם מי שיושיע אותם מגורלם המר באמצעות מתנות והכשרות. הם והצופים אסירי תודה, מתרגשים ובוכים. סוף טוב, הכל טוב.

במנגנון המשומן הזה, כולם סטטיסטים: עובדים, צופים וגם לקוחות הנקלעים למצלמות. המנהלים עוברים מסע לתוך עצמם ובתוכו נועדנו כולנו לרגש אותם, לאתגר אותם, להזכיר להם ובעיקר לגרום להם להרגיש את עצמם חברתיים. אם זאת העובדת שעזבה את הדת, הלקוחה שניצחה את הסרטן, המלצר היתום או הגננת שאיבדה את בנה בפיגוע. הכל כשר כדי לגרום לנו לחשוב שהמיתון והפערים הכלכליים בארץ נגמרו בהכשרה מיוחדת שניתנה חינם למוכרת האתיופית ובכרטיסים למשחק כדורגל שהוענקו למחסנאי.

גם העובד מחברת החשמל, מקום עבודה מאורגן שעובדיו "ידועים לשמצה", קיבל פרס נכסף בזכות התוכנית – קביעוּת. מדובר בפרס מרהיב לעובד מצטיין וחרוץ שמועסק באופן זמני בחברה כבר עשרים שנה. יו"ר החברה, יפתח רון-טל, הגדיל לעשות וציין שהסיבה לעיוות שנגרם לאותו עובד היא ההסכמים הקיבוציים בחברה. בגללם החברה "נאלצת" לעבוד עם עובדים זמניים. יש לתהות עוד כמה עובדים זמניים מועסקים בחברת החשמל עשרות שנים, תוך עיוות של רוח הפסיקה והחוק, ולא זוכים לקביעות. 

הידיעה שהכל מבוים, רווי אינטרסים מסחריים, מלא תעלולי עריכה והפקה ומלווה במוזיקה נוגה – לא הצליחה לחסוך ממני את הגוש בגרון. שק הדמעות מגיב לחומר הטוב והממכר הזה. נתוני הרייטינג מדברים בעד עצמם. הקהל מבקש לראות עוד ועוד מהעולם הזה, שבו יש רק טובים מול טובים. אין ציניות, אין שרירות לב ואין ניצול.

על הכסף כמעט שלא מדברים שם בממלכת "הכל טוב". הצופה לא יכול לדעת כמה מרוויח המלצר שנמצא בפנימייה מכיתה א', כי אבא שלו לא בתמונה ואמא שלו מתמודדת עם מחלת נפש. לעולם ללא נדע אם משלמים שם שעות נוספות או אם העובדים האלה פוטרו דקה אחרי שנגמרו הצילומים. באותה נשימה, גם לא נדע כמה מרוויחים אותם מנהלים בכירים. בהתחשב בפתיח הפומפוזי של הסדרה, שחוזר על עצמו בכל פרק, זה גם קצת מגוחך.

התהייה האמיתית היא דווקא לגבי יתר העובדים, אלה שיש להם סיפור חיים רגיל של אנשים עובדים – רובם לא מאורגנים – שלא בהכרח מצליחים לגמור את החודש, סתם כי השכר שלהם נשחק ויוקר המחיה מאמיר. להם אין סיפור חיים מספיק קורע לב ולכן לא נבחרו על ידי ההפקה והרשת להצטלם. הם סתם לא מתאמצים מספיק.

תמהיל מדויק של מסרים מגה-קפיטליסטיים עם פטריוטיות וציונות מעוורים את הצופה לחשוב שגם לו זה יכול לקרות. הנה, אפילו העובדת שחיה בגפה אחרי שעזבה את הדת אומרת: "הכל תלוי בי. אם אתה רוצה משהו ומסמן אותו, אתה תשיג אותו. השאלה כמה אתה רוצה".

בתוכנית הזאת, כולם פייטרים שניצחו את נסיבות החיים הקשות שלהם. הניצחון מגיע בדמות חופשה ביורודיסני והכשרה מקצועית לעובד. Win-win. העובד קיבל נזיד עדשים ביחס לכוחות הכלכליים שניצלו אותו ואת נסיבות חייו, הרשת (ו"רשת") קיבלו פרסום שקשה להפריז באפקטיביות שלו והצופים קיבלו את ליטרת הבשר שלהם. עכשיו כולנו קצת יותר מטומטמים לחשוב שאם רק נעבוד קשה יותר, נצליח.