ננה ואני לא יכולנו אף פעם לדבר. לא כי לא רצינו, חלילה. פשוט היא דיברה רק עיראקית, ואני, זאטוט קטן בן שש, דיברתי רק עברית.
אבל זה לא אומר שלא תקשרנו. לילדים ולקשישים יש דרכים מסתוריות שלהם לתקשר, בין שמדובר בחוש שנולדנו אתו כילדים או בניסיון של חיים שלמים לקשישים. אני זוכר סופי שבוע למכביר שישנתי אצל ננה. היינו משחקים קלפים, דומינו, מטיילים, מכינים אוכל, רואים טלוויזיה וכל זה – בלי להחליף מלה אחת, ומעולם לא היתה לנו בעיה להבין אחד את השנייה.
ננה אהבה אותי, ואני אותה. מעולם לא היה ספק בכך, ומה שלא היתה יכולה להביע במלים, הביעה בחיבוקים, בנשיקות ובאוכל, הרבה אוכל. אוכל של סבתא מלא באהבה וחום וניחוחות של פעם.
עד היום אני זוכר איך עמדתי לצדה בכל תחילת קיץ, כשהכינה ריבת משמשים זהובה-כתומה, איך היא חותכת את המשמשים, משרה בסוכר, מוסיפה קצת לימון ומבשלת. מדי פעם היתה בוחשת ונותנת לי לטעום, ואני הייתי נעמד על קצות האצבעות וטועם בזהירות, שלא אקבל כוויה.
ומתמוגג.
והיום, כמעט 22 שנה מאז הפעם האחרונה שראיתי את ננה שלי, בכל פעם שאני מכין ריבת משמש, פעם בקיץ, אני נזכר בה, באהבה שלה, אהבה זהובה-כתומה, מתוקה, חמה, עשירה ומלטפת.
אהבה בלי מלים.

***

את הטקסט הזה כתבתי לפני כמה שנים ואני נזכר בו מחדש בכל קיץ, כשמגיעה העונה של המשמשים. עונה קצרצרה שתמיד עוברת מהר מדי בדיוק כמו פרק הזמן שהיה לי עם ננה. וזה לא משנה שהיא היתה סבתא שלי מעל עשור וחצי, אף פעם זה לא מספיק והגעגועים אף פעם לא באמת חולפים.

במבט לאחור אני כל כך שמח על כל שנייה שבילינו ביחד. אני לא יכול לשים את האצבע על נקודות ספציפיות, אבל אין לי ספק שהקשר שהיה לנו עיצב את מי שאני היום בצורה משמעותית, כיוון אותי וטיפח בי תכונות אופי שבסיטואציה אחרת אולי היו נשארות רדומות.

אולי בזכותה יש בי חולשה לקשישים, כזו שמתבטאת לפעמים בכך שאני מתנהל מולם כמו סבתא זקנה ודאגנית שמשתדלת קצת יותר ממה שצריך, העיקר שיהיה להם טוב. אולי בזכותה נהייתי עובד סוציאלי שבחר באופן טבעי לעסוק בתחום הזקנה (תחום בלתי סקסי בעליל שמבריח אנשים רבים).

שבע שנים שאני חלק מצוותים שמטפלים בהורים שלכם, בסבא וסבתא שלכם. נכנס לחייהם לפרקים ושומע את הסיפורים, החוויות והזיכרונות שלהם.

למען האמת, אנחנו מדברים עליכם המון. תרצו או לא תרצו, אתם הדבר האהוב עליהם בעולם. ההצלחות שלכם הן שלהם. האכזבות שלכם הן שלהם. אני כל כך אוהב לראות את המבט הזה בעיניים כשהם מדברים עליכם, את קמטי הצחוק שבזווית העין, את הניצוץ והחיות שממלאים אותם. אתם כמו אוויר לנשימה, לנפש.

ובאותה המידה אני נעצב לפגוש אותם כשהם כבויים, כשהם מלאים געגועים אך מסרבים להראות זאת (למרות ששפת הגוף לעולם לא תשקר, גם אם המלים יאמרו אחרת). "הוא נורא עסוק בחיים שלו, אתה מבין" – זה אחד המשפטים שאני שומע הכי הרבה, כל כך הרבה שאני מתחיל לחשוב שהם באמת מאמינים בזה.

צילום: Jessica Merz

אלפי ביקורי בית ומאות קשישים שטיפלתי בהם לאורך השנים לימדו אותי שיעור אחד פשוט – אין זמן כמו הרגע. אם יש מוטיב שחוזר על עצמו בין כל אותם קשישים שביקרתי והכרתי הוא חרטה, חרטה על דברים שלא אמרו ולא עשו, חרטה על כך שלא אפשר להחזיר את הזמן לאחור, אפילו ליום אחד ו…

להגיד עוד פעם אחת "אני אוהב אותך".

אז אם תרשו לי לתת לכם עצה קטנה (אחרי הכל, יש לי כרגע חמישים סבתות ועשרה סבים) – תהיו שם בשבילם. נתקו טלפונים, קחו אותם לבית קפה או לטיול בפארק, תתקשרו לשאול מה שלומם ותקשיבו, באמת-באמת תקשיבו למה שיש להם לומר. אני מבטיח לכם שתגלו עולם עצום של סיפורים שיגרום לכם לגלות אותם מחדש ולאהוב אותם אפילו יותר.

***

לפני שבוע מצאתי משמשים מעולים אצל הירקן וקניתי מיד שני קילו במחיר מופקע. כשחזרתי הביתה לא המתנתי אפילו שנייה ומיד התחלתי להכין את הזיכרונות שאני כל כך אוהב.

וכשהריבה המוכנה התקררה ויכולתי לטעום אותה סוף סוף, היה לה בדיוק, אבל בדיוק, הטעם של שבת בבוקר אצל ננה, כשהכל היה פשוט וברור בחיים ולא היה דבר טוב יותר מהחיבוק של סבתא.

אוהד חורי הוא כותב, אופה, חולם בהקיץ ועובד סוציאלי