אין זה מקרה שלאורך כל השנה האחרונה, כשנת בחירות, שמענו וקראנו על סערות תרבותיות. שלל הפרשיות אינן חשובות כשלעצמן לציבור הרחב. מעט אנשים, בוודאי מהדור הצעיר, מבקרים בתיאטראות; מעט אנשים, בוודאי מהדור הצעיר, קוראים את הספרים שמועמדים לפרס ספיר; מעט אנשים, בוודאי מהדור הצעיר, מתעניינים בפרס ישראל.

ובכל זאת, הכותרות באשר לוויכוחים שהתנהלו ומתנהלים בקרב העושים במלאכת התרבות תפסו נפח. הקריטריונים החדשים לפרס ישראל ולפרס ספיר; האיומים שהשמיעה מירי רגב בנוגע לתקצוב הצגות שמבקרות את צה"ל; והצעתה למנוע מימון לתיאטרון הערבי-יהודי שמנהל נורמן עיסא משום שביקש להיעדר מהצגה בבקעת הירדן (במסגרת עבודתו האחרת, כשחקן בתיאטרון חיפה) – כל אלה חשובים לציבור לא בשל העניין התרבותי, אלא כי הוא מבין שהם מבטאים מאבק על זהותה של המדינה. אבל בניגוד לתיאור הפופולרי, זו טעות לבחון את המאבק כביטוי לקרב על זהות פוליטית שטחית, כלומר בין דעה ימנית לשמאלית. בישראל אלה זהויות נזילות ממילא. עובדה היא שבכל פעם שעל הפרק עומדת אפשרות ריאלית לשלום יש לה רוב בציבור, וכך גם באשר להחלטה לצאת למבצע צבאי.

על מירי רגב והחזון התרבותי – מחזה בהרבה מערכות שחנוך לוין מעולם לא כתב

שאלת הזהות אינה מפלגתית, אם כן, אלא מהותית: האם המדינה תהיה פתוחה, מכילה, מכבדת תרבות ואמנות, או שתהיה בעלת זהות אחידה ומסתגרת שמתייחסת לתרבות ולאמנות כביטוי מפלגתי. והרי גם בימין וגם בשמאל יש כאלה ויש כאלה. הביקורת של גרבוז, למשל, על מנשקי הקמעות, משייכת אותו דווקא למחנה המדיר שהוא ביקש לבקר לכאורה.

אולי צריך להזכיר את הידוע: ישראל התעצבה אחרי 67 שנים באופן שונה מכפי שביקשו מייסדיה. הציונות נועדה לחולל מהפכה באורחות הקיום של העם היהודי שהתגורר ברובו באירופה, והיתה אמורה להוביל לכינון מדינה יהודית אירופאית סוציאליסטית, בהתאם לחזון של תנועת הפועלים. או, לחילופין, אירופאית וליברלית וקפיטליסטית יותר, לו היה מאומץ החזון הרוויזיוניסטי. בשל השואה ובשל החזון האוטופי של הציונות – שחתר מבחינה עקרונית לקיבוץ גלויות מכל רחבי עולם – גלי העליות הגדולות שלאחר הקמת המדינה הביאו לכך שכיום מחצית העם, לפחות, בעל שורשים מזרחיים. גם ההמונים שהגיעו מאירופה בעליות הגדולות היו שונים מאנשי היישוב המקורי. כך בנוגע לזיקתם למסורת היהודית כערש הלאומיות המודרנית, וגם בהתנערותם מהחזון הסוציאליסטי. החל משנות התשעים הצטרפו גם מאות אלפי עולים מברית המועצות לשעבר, שהביאו תרבות וגישה משל עצמם; יהודי אתיופיה הוסיפו את צביונם, ובתוך גלי השינויים הדמוגרפיים-תרבותיים האלה התחזק גם מעמדה של הדת – תופעה שעד שנות השישים, בהתאם ל"תזת החילון", נדמה היה שהולכת וחולפת מהעולם המערבי. אבל ההיפך הוא שקרה. ולכך יש להוסיף כי למרות הניתוק היחסי בין החברה היהודית לערבית, בסופו של דבר גם רבים מהערבים מתערים בחברה ותורמים לה את צביונם.

על רקע התיאור המאוד כללי הזה, ישראל  2015 שונה לחלוטין, אם כן, מהחזון האירופאי- סוציאליסטי המקורי של השמאל הציוני הישן שאפיין אותה. זהו ההקשר הרחב שלתוכו נכנסים, אפוא, הוויכוחים האחרונים בדבר היחס בין המדינה למופעי התרבות שפועלים בה.

במובן הספציפי-קונקרטי אין תשובה אחת טובה לשאלה בדבר זכותה של המדינה לבחור את תכני התרבות שהיא מתקצבת. מובן שבמצב האידיאלי מוטב היה לשמור על קריטריונים מוגדרים, המנותקים מזהותם הפוליטית של השרים, לתקצוב אמנותי. אבל זה לא היה כך כשהמדינה נשלטה על ידי תנועת העבודה – ויש לזכור שגם עמדה שמאלית אינה בהכרח פלורליסטית יותר – וזה לא כך כאשר המחנה האלטרנטיבי בשלטון.

אין ספק שזה לא הוגן וראוי לאפשר לשרים להשפיע על תכנים תרבותיים. מה שרגב עשתה לעיסא הוא סחיטה ערכית. לא תופיע בבקעת הירדן – לא נממן לך את התיאטרון. ועם זאת, הזעקה שהימין משתלט על המדינה והורס בה כל חלקה טובה קלה ופשטנית מדי. ראשית, מי קובע מה טוב, מה נכון, ובכלל היכן עובר הגבול: אם רגב היתה מונעת תקציב ממשלתי מבמאי שקורא בהצגותיו לחרם על ישראל, גם אז דרישתה להימנע ממימונו היתה נתפסת כהתערבות בתכנים, או שיש גבול לעד כמה שהמדינה יכולה לחתור תחת עצמה?

אבל יותר חשוב לחזור ולהבין, וזהו לב טענתי,  שלא מדובר פה במאבק של ימין בשמאל, אף שיש לו גם מאפיינים כאלה. שהרי אין דין נפתלי בנט, שמחוייב לאידיאולוגיה של הציונות הדתית, כדין רגב, שידעה לתמוך בהתנתקות, ונראה שהיא פועלת יותר ממניעים של נקמה בשבטים שלועגים לה מאשר מאידיאולוגיה צרופה. יתרה מזאת: איש ימין שהתרבות קרובה לליבו אמור להבחין בין איכות אמנותית, גם כשהיא ביקורתית, לבין נקודת מבט פוליטית שטחית באשר לכל יצירה אמנותית. עובדה שגם גילה גמליאל הסתייגה מהקו של רגב. למעשה, רגב, כמו בנט, ולהבדיל כמו אורן חזן, אינם המייצגים האותנטיים של הימין הציוני, שהיה במקורו – חישבו למשל על ז'בוטינסקי, יונתן רטוש ואורי צבי גרינברג –  לא פחות, ואף יותר, קוסמופוליטי ותרבותי ממנהיגי השמאל.

הפוליטיקאים הימניים מייצגים כיום בעיקר זרמים חדשים בזהות הישראלית. הם קשורים לשטחיות, וולגריות, היעדר כבוד לאחר. אנחנו נתקלים בהם ביומיום בכל מקום. והם גם בכנסת, ובממשלה, ונאבקים משם על הקניית זהותם גם למדינה. בעוד שאנו מבקשים מדינה מכילה, שמכבדת תרבות ומקבלת גוונים שונים, הם שואפים לזהות מסתגרת, הנטועה בפרשנות צרה של היהדות ושל הלאומיות, ובוחנת תרבות כמסר פוליטי עכשווי בלבד.

כרגע ישראל נוטה לזהות מסתגרת, כי בשל שינויים חברתיים-תרבותיים שחלו במדינה יש לזהות הזו רוב בכנסת. ומשום שהחברה השתנתה, לא ניתן לצפות שבכל הנוגע לתרבות הממוסדת והמתוקצבת לא יחולו שינויים. אין זה טבעי שההצגות של "הבימה", טובות ככל שיהיו, ואינני בקיא בתיאטרון, ימשיכו לשקף, בעזרת מימון של המדינה, בעיקר את המגזרים שכבר אינם מייצגים אותה. מה גם שככל שהמדינה נעשית מופרטת יותר ויותר, ממילא משמעותם של הפרסים והתקציבים הממלכתיים משתנה.

אני לא מתאר את המצב מתוך השלמה. חמור ששרת התרבות מאיימת על אמנים. אבל כדי להיאבק בה אסור, כאמור, ליפול למלכודת של תיאור המאבק כבין ימין לשמאל. המאבק צריך להיות מוגדר כמאבק על זהותה העמוקה של המדינה: במאבק על הזהות הראויה על השמאל לתבוע שגם מנשקי קמעות ומזוזות וגם אנשי ימין יתוקצבו, אם אמנותם ראויה לכך. רק כך יישמט השטיח מתחת לטענות הפופוליסטיות של רגב.

ומה אם בכל זאת מחנה רגב וחזן ינצח בקרב על זהותה של המדינה? ממילא ייפחת הערך של הפרסים והתקציבים שהיא מעניקה.  

ד״ר אבי שילון הוא היסטוריון במכון בן-גוריון לחקר ישראל, מחבר הביוגרפיה של מנחם בגין (עם עובד) ומונוגרפיה של בן-גוריון, ״בן-גוריון, אפילוג״ (עם עובד)