אלאור אזריה ועובדי הקבלן

דני גוטוויין

נולד, גדל וחי בחיפה. מלמד בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. ממקימי תנועת יסו"ד, לוחם במדיניות ההפרטה, הוגה דעות מרכזי של השמאל החברתי והסוציאל דמוקרטיה הישראלית. מתחיל לחבר את הנקודות כדי לפענח מהי התכנית הכלכלית האמיתית של ממשלת נתניהו – לפיד.

אלאור אזריה ועובדי הקבלן

דני גוטוויין
המקרה של אזריה הפך לסמל משום שבכל המקרים האחרים המדינה הסוותה והפריטה את בגידתה בחלשיה: את ניצול העובדים היא מסרה לחברות הקבלן, ביטוחי הרפואה הפרטיים מצדיקים בעזרת הגיון השוק את הפקרת חסרי היכולת, ובתי הספר הפרטיים המכסים על הדרת הילדים להורים חסרי יכולת בנימוקים של העדר כישורים. מנגד, בפרשת אזריה תחושת בגידתה של המדינה קיבלה לראשונה פנים שאינן מוסוות באמצעות מיקור חוץ כלשהו: צה"ל הוא סמלה של המדינה, ולכן הוא הכתובת לזעם של הנבגדים.

משפטו של אלאור אזריה הופך לקו פרשת מים במלחמת האזרחים הישראלית. "משפט אזריה" שהפך זה מכבר ל"פרשת אזריה" יצא מאולם בית הדין ומתנהל בדעת הקהל. בהדרגה דוחק הצד הציבורי את הצד הפלילי, כשהמשפט מלבה את התבערה הפוליטית. עוצמתה של "פרשת אזריה" מוצאת ביטוי בכך שאחד מנפגעיה העיקריים הוא צה"ל, שבקרב קהלים רחבים הפך מטרה לביקורת חריפה המכרסמת בהסכמה הציבורית הבלתי מעורערת ממנה הוא נהנה עד כה.

צה"ל פעל כפי שראוי היה שיפעל כשגינה את הרג המחבל, כשהעמיד את אזריה לדין, וכשהעביר לבית הדין את ההחלטה בשאלה האם התנהלותו של אזריה הייתה פלילית או לא. הדברים שלהלן, לעומת זאת, עוסקים ב"פרשת אזריה"; לא בירי בחברון, לא במשפט ביפו, אלא בגורמים לרעידת האדמה הציבורית שהם מחוללים בישראל.

מהו היסוד הנפיץ בפרשת אזריה? מהו הדבר שהפך אותה לאתר הזדהות של ישראלים רבים כל כך? למרות הדיון הציבורי הער נותר יסוד נפיץ זה בלתי מפוענח. ואולם, פיצוחו של יסוד זה הוא תנאי הכרחי להתמודדות עם השבר שהיא חוללה בחברה הישראלית.

ההסבר הרווח – אך השגוי – לגל ההדף הציבורי שיצר משפט אזריה הוא כי המשפט הפך לסמל לשסעים המדממים המפלגים את החברה הישראלית והגדיר זירה חדשה לניהולם. פרשת אזריה הפכה אכן במהירות להתכתשות רעילה בין הימין לשמאל. השמאל גינה את "החייל היורה", תוך שהוא מציג אותו כקורבן נוסף של הכיבוש; הימין, ברובו, התייצב לצידו, והציג את משפט אזריה כרדיפה פוליטית, כניעה לטרור, הפקרת חיילי צה"ל ושאר הטיעונים שמעלה הימין כרגיל כנגד הסמול. עוד נטען מימין כי השמאל העלה את אזריה על מזבח התקינות הפוליטית, וכי המשפט לא היה מתקיים אילולא היה אזריה מזרחי, ימני מן הפריפריה.

ואולם, ספק אם החברה הישראלית נזקקה לסמלים חדשים לשסעים הוותיקים, בפרט לאחר מופעיו של נתניהו במערכת הבחירות של 2015. ואכן נראה שבשסעים אלו לכשעצמם אין כדי להסביר את השבר שעוררה פרשת אזריה, ולא עוד, אלא שבפועל הסבר זה חושף את כשליה של פרשנות השסעים כמפתח לניתוח החברה הישראלית.

כך למשל, לא רק שהשסע "ימין-שמאל" אינו מסביר את התגובה הציבורית, אלא ש"פרשת אזריה" דווקא מפרקת את השימוש השגור במושג "ימין": יעלון, שר הביטחון הימני המודח, גינה בחריפות את "החייל היורה", ואילו ליברמן, שר הביטחון הימני הנכנס, התייצב לצידו. הפרשנות הרווחת הסבירה ניגוד פנים-ימני זה כהבדל שבין "הימין הישן", הליברלי לבין "הימין החדש", הלאומני. ואולם, פרשת אזריה ערערה גם את ההבחנה הזו כשחשפה פיצול גם בתוך "הימין החדש".

ב-19 באפריל נערכה בכיכר רבין עצרת הזדהות עם אזריה. בהתייחסו לעצרת בתכניתו ברדיו "גלי ישראל" יצא קלמן ליבסקינד – מבכירי עיתונאי הימין – "במתקפה על הציבור הדתי-לאומי, שלטענתו לא הגיע לעצרת [...] מכיוון שהוא מתנשא על אנשי הפריפריה והמזרחים". ליבסקינד ביקר את הציבור הדתי-לאומי ואת המתנחלים באותה לשון שבה נוהג הימין לבקר את התנשאות השמאל האשכנזי. לדבריו:

"יש לנו סמלים ומודלים שלאורם אנחנו מחנכים בבני עקיבא והם תמיד, כמעט תמיד, משלנו. מההתנחלות, מהמכינה, מהישיבות התיכוניות המפוארות. יפי הבלורית והתואר. אבל אף אחד, אף פעם, לא העביר פעולה על החיילים שלהם מקריית גת או באר שבע שנפלו לידם. מאז ומתמיד לא ראינו ממטר את אלאור אזריה האלה מרמלה שסחבו איתו את האלונקה".

דברי התוכחה של ליבסקינד עומדים בניגוד חד למשאלת הלב של צ'רלי אזריה, אביו של אלאור, שביקש להעמיד את התמיכה בבנו כבסיס לאחדות העם הנשענת על צה"ל כסמל לשותפות הגורל הישראלית. אזריה-האב הדגיש:

"לכל אחד ואחד יש קרוב משפחה בצה"ל. אני רוצה שכולם ירגישו שהעם הנפלא הזה מאחוריו. אנחנו עם חזק, לא ניתן לאף אחד לפגוע בנו. העם השפוי – כולם פה, אני אוהב אתכם. אני אוהב את העם הזה, אנחנו חזקים, רק יחד ננצח ונגיע לאן שצריך".

מי שהיטיב למסגר את הסתירה שבין כמיהתו של צ'רלי אזריה אל "העם הנפלא" ש"כולם כאן" לבין קביעתו של ליבסקינד שמבחינת הציונות-הדתית "בין קדומים ורמלה אין כלום", היה מיכאל אסרף, אביו של חייל המשרת בגדוד של אזריה. חשוב לשמוע את אסרף: הוא מתייצב לצידו של אזריה אך לא פחות מכך הוא מגלה דאגה לעיוותיה של החברה הישראלית שנחשפו ב"פרשת אזריה"; למעשה, החברה הישראלית, יותר מאשר אזריה, עומדת במוקד ניתוחו. לדבריו,    

"לפני כמה זמן אמרתי לבן שלי, בוא הביתה. עזוב את הצבא. ולא קל לי לדבר ככה. אני צנחן. אבל זה לא הצבא שהכרנו. כי אם המפקדים לא נותנים גיבוי לחיילים שלהם, אז לא נשאר כלום. אני, לימדו אותי בצנחנים שלא מפקירים חייל בשטח. אני שומע את כל הגדולים מדברים על התבהמות. מה זה התבהמות? מי זה הבהמות האלה שהם מדברים עליהם? זה הילדים שלנו. [...] אלה טובי הילדים. הם התגייסו לאן שהם התגייסו כי הם אוהבים את הדגל ואת ההמנון ואת המדינה. ומה אנחנו רוצים בסך הכל? שהמדינה תאהב אותם כמו שהם אוהבים אותה".

דבריו של אסרף מתמצים במשפט "אני מרגיש נבגד בשביל אלאור ובשביל כל הלוחמים". את תחושת הנבגדות ממקד אסרף בהבדל בין הצבא שהוא הכיר בשירותו הסדיר כצנחן בראשית שנות השמונים אז "המפקדים ידעו הכל, אבל נתנו גיבוי מלא. לא השאירו אותנו לבד", לבין התחושה של התנערות הפיקוד מהחיילים היום. לדבריו, "גיבוי זה מה שחסר לי כאן. גם אם מישהו חושב שאלאור לא פעל לפי ההוראות". הפער שבין "גיבוי" ל"נבגדות" היא אפוא לשיטתו של אסרף המסגרת שבתוכה יש לנתח לא רק את צה"ל, אלא את החברה הישראלית.

לנבגדות שמתאר אסרף יש פן מעמדי בולט, גם אם כמקובל בישראל הוא מוהל מתאר אותו בכלים זהותים:

"זרקו אותו לכלבים. ואתה רוצה שאני אגיד לך למה זה היה קל? אני אגיד את זה הכי פשוט. בגלל שמדובר באלאור מרמלה. אם זה היה פישמן מתל אביב, זה היה עובר בשקט. אם זה היה מתנחל שלמד באחת המכינות האלה, הם כולם היו מתייצבים לתמוך בו. אבל זה העניין. זו חטיבת כפיר. כולם שם אלאור אזריה כאלה. רבע מהחבר'ה שם אתיופים. רוצה שאני אגיד לך את זה עוד יותר ברור? זו חטיבה של פועלים שחורים".

ומתוך הגיון הדומה לזה שמתוכו נכתב שירו של ברטולד ברכט "שאלות של פועל שקורא", אומר גם אסרף:

"לך לכל המבצעים המפוארים בהיסטוריה של צה"ל. אלה שמדברים עליהם עשרות שנים. אלה שכותבים עליהם ספרים. את מי מזכירים בהם תמיד? את מי מהללים? רק את מי שפיקד. אלה תמיד קוטפים את התהילה. אף אחד לא זוכר אף פעם את החיילים שלהם, הפועלים השחורים, שבלעדיהם הם לא שווים כלום. שבלעדיהם שום פעולה לא יכולה להצליח. אתה יודע מתי נזכרים בהם, בפועלים השחורים? כשיש בלגן. כשהצבא חושב שקרתה פאשלה. אז צה"ל מוצא את האלאור אזריה התורן ויוצא נגדו למלחמה. אז סגל הפיקוד לא נמצא. המפקדים נמצאים רק בהצלחות".

התחושה של "אני מרגיש נבגד", שמתאר אסרף מגדירה, כך נראה, את מקור התמיכה הציבורית באזריה. מדבריו עולה כי אזריה זוכה לתמיכה רחבה לא בשל ססמאות השטנה נגד ערבים ושמאלנים שמשמיעים מי שהפכו את משפטו לקרדום פוליטי לחפור בו. התמיכה באזריה, לפי אסרף היא צידה השני של תחושת הבגידה שחשים "הפועלים השחורים".

ואכן, אזריה הפך לסמל של המעמדות הנמוכים בישראל שהופקרו בידי המדינה בתהליך הפרטתה. תחושת "הנבגדות" היא חוויית חייו של המעמד הנמוך בישראל המבקש "גיבוי" מצד המדינה ההולכת ונסוגה מאחריותה לחייו ורווחתו ומפקירה אותם. זו תחושת עובדי הקבלן הנבגדים בידי המדינה כשהם נעשקים בידי מעסיקיהם; זו התחושה של מי שנדחקים לסוף התור של מערכת הבריאות משום שאינם יכולים לשלם עבור הרפואה הפרטית; זו התחושה של מי שלא מסוגלים לקנות לילדיהם חינוך הולם ודנים אותם בדלית ברירה לעתיד של "פועלים שחורים", זו תחושתו של מי שפוגש את המדינה בדמות מערכת החוק לאחר שכשל במרוץ המכשולים חסר הסיכוי שאליו השליך אותו משטר ההפרטה.

המקרה של אזריה הפך לסמל משום שבכל המקרים האחרים המדינה הסוותה והפריטה את בגידתה בחלשיה: את ניצול העובדים היא מסרה לחברות הקבלן, ביטוחי הרפואה הפרטיים מצדיקים בעזרת הגיון השוק את הפקרת חסרי היכולת, ובתי הספר הפרטיים המכסים על הדרת הילדים להורים חסרי יכולת בנימוקים של העדר כישורים. מנגד, בפרשת אזריה תחושת בגידתה של המדינה קיבלה לראשונה פנים שאינן מוסוות באמצעות מיקור חוץ כלשהו: צה"ל הוא סמלה של המדינה, ולכן הוא הכתובת לזעם של הנבגדים.

ההתמודדות עם ההיבט הציבורי של "פרשת אזריה" היא אפוא ההתמודדות עם תחושת הנבגדות של המעמדות הנמוכים, התמודדות שפיתרונה הוא יצירתה של סולידריות ישראלית הממוסדת במדינת רווחה אוניברסאלית, הנותנת גיבוי לחלשיה. רק ביטולה של תחושת הנבגדות יאפשר לחברה הישראלית להתמודד עם הירייה של אזריה ולא עם המעמד הסמלי שרכש משפטו.

ניתוח זה עשוי להסביר מדוע נעדר הימין הדתי-לאומי, המתנחלי, מהפגנת ההזדהות עם אזריה. ליבסקינד טען כי הדבר נובע מכך ש"הציונות הדתית שוב הוכיחה [...] שמה שמעניין אותה בעיקר זה הציונות הדתית". אלא, שבכך הוא תיאר את התנהגותה, אך לא הסביר אותה. ההסבר מצוי בכך שהימין הדתי –לאומי – לא הסמול המדומיין – הוא בעשורים האחרונים חלק מרכזי בממסד המפריט הבוגד במעמדות הנמוכים, לפיכך ברור שאינו יכול להיות שותף להפגנה המכוונת נגדו. כך ניתוח מעמדי של הפוליטיקה הישראלית עשוי להתגבר על מראית העין שיוצרת פרשנות השסעים הממוקדת בזהות ובתרבות.

פרשת אזריה היא האתגר של השמאל הישראלי. לא להסתפק בגינוי של אזריה, אלא לייצר מציאות חברתית שלא תיזקק לו כסמל. זוהי גם הדרך לכינונו של השמאל כגורם פוליטי בעל משמעות. אלא שהשמאל מסרב לראות במעמדות הנמוכים בעלי ברית, וכחלופה לניתוח מעמדי של הפוליטיקה הישראלית – כמתבקש גם מתוצאות בחירות 2015 – הוא חוזר ומתבוסס באגדת הניגוד התרבותי-זהותי הבלתי עביר המפריד בין הימין לשמאל. כך מעדיף השמאל לעסוק בגילויי הלאומנות והחסך הדמוקרטי של המעמדות הנמוכים, ולא להתמודד עם אי-השוויון שמחולל משטר ההפרטה כדי שלא להכעיס את ליבת תומכיו המתרכזת בעשירונים העליונים. "פרשת אזריה" חוזרת אפוא וחושפת את הכשל המעמדי של השמאל, ולכן יותר משהיא הוכחה לטוהר צדקתו, כפי שהוא אוהב לנחם את עצמו, היא עדות לעומק עיוורונו. 

עוד באותו נושא: 

תגובות לאלאור אזריה ועובדי הקבלן

תגובות לאלאור אזריה ועובדי הקבלן

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

x