היום בו ביבי הכריז עליי מלחמה התחיל די טוב. קמתי בבוקר, אמרתי ברכות השחר בלב שלי אבל אז גיליתי שיש בי שנאה עיוורת ומעוורת ושאני אויב הימין. כן, מם שעשיתי, כבדיחה פרטית, בעמוד הפייסבוק הפרטי שלי קיבל שער מושמץ בישראל היום. אני שנים משווה פוליטיקאים ועכשיו שמים לב? איפה הייתם חמש שנים? המסיבה כבר התחילה והאיחור האופנתי שלכם כבר כאילו פאסה.
הכתב שפנה אליי מישראל היום ביקש את תגובתי, היה לי ברור שעכשיו אני גוף, לא רות אלבז מבת ים, אני "התקשורת". אחרי שהבנתי שהוא קרא לי שמנה התאפסתי וניסיתי לחשוב אם הסתתי אי פעם, נזכרתי בקרן מכיתה ד' שאמרתי לכל הילדים בכיתה שהיא מחייגת בגוביינא ועשו עליה חרם, בגללי.

אז אוקיי הייתי ילדה קטנה, זה היה ממזמן, ותירוץ כמו "ביבי משלם בגוביינא לספר שלו ב-1,600 דולר, על חשבוני" לא יתפוס עכשיו כשכולנו מבוגרים. זאת אומרת, כשאני מבוגרת. כי נדמה שהממשלה ו"ישראל היום" הם עדיין גנון שבמקום להתעסק בדברים רציניים כמו עוני, שחיתות, או שיחות גוביינא מתעסקים בדברים זניחים כמו מה איזה שמאלני כתב בפייסבוק, ועכשיו היה תורי. 
התגובות לא איחרו לבוא, המונים באוטובוסים של צוקרברג נזפו בי, ניאצו בי, קיללו אותי (אתם כבר יודעים מה זה מזכיר לי). גם גיליתי שקשה לאנשים לקבל שמרוקאית היא שמאלנית ואפילו התגובות הרגילות של "לכי יזונה לעזה" הפכו ל"איך את שמאלנית בכלל? את מזרחית יזונה", חשבתי להקים קבוצת פייסבוק להעלאת המודעות למזרחים שמאלנים אבל עזבי את זה רות, את מואשמת בבגידה, יש לך בעיות גדולות יותר.

אחרי הנזיפות ניגשתי למראה באמבטיה והטחתי בעצמי "רות תודי שהסתת כבר אוף, זה מה שעשית, פשוט תוציאי את זה" אבל רק יצא לי גיחוך כי נזכרתי במם שעשיתי וכמה אני טיפשונת לפעמים ואיך אנשים כתבו אותי בפייסבוק יותר טוב משאני יכולה לכתוב את עצמי. כתבו שהשוויתי יחס למנהיגים ולא את ביבי להיטלר, כתבו שבאתי רק להציג אבסורדיות בתדריכים של ביבי וכתבו גם שאני חמודה ולא מזיקה (הכי התחברתי) וחשבתי "הכל נכון אבל עדיין זה לא תירוץ, אני אויבת הציבור!"
אחרי כמה שעות של חיבוק חם מחברים ואהבה אינסופית של לייקים הבנתי, אני לא אבירת הומניזם או שדעתי נטרפה כי אני מאבדת את כוחי ואת השליטה בעם, אני רות אלבז מבת ים, סתם ילדה רגילה שעשתה מם על גבול הביקורת, שעשוע, אמירה לא מפוצחת, סאטירה, סתם כי שיעמם לה ורק רצתה שהפיד שלה יאהב אותה.

בסוף יום, אחרי המערכה הקשה, ואחרי כל הויכוחים, ההטחות, האשמות רק כשאבא שלי התקשר ואמר לי "זה לא יפה להגיד על אנשים שהם נאצים" אמרתי "נכון" והתקפלתי בתוך עצמי מכובד הנזיפה.