כאשר יורד גשם בתל אביב, התסריט ידוע: הכבישים הופכים לנהרות והמים עולים על גדות המדרכות. לכן מגיע צל"ש לאמיצים שהצליחו להגיע לאי הבודד הקרוי "מתחם שרונה בואכה קרית הממשלה". כ-30 אוהדים של קבוצתו של אלאור אזריה, בית"ר ירושלים, הסתובבו הלוך ושוב בין הצמתים השונים לאורך רחוב קפלן. הקריאה המובילה, "אם לא תשחררו את הילד, נהפוך את המדינה", הדהדה בין המסעדות לבית הדין הצבאי, שם התכוננו להכרעת הדין.

עוד באותו נושא:

• זהו רצח אחד מיני רבים שכולנו לחצנו על ההדק וביצענו
• באיזה מובן המדינה באמת בגדה באזריה ובחבריו? 
• לאלאור אזריה ואו ג'יי סימפסון יש יותר במשותף ממה שאתם חושבים

בכניסה למתחם אני רואה את שלושת האבות של הימין: ברוך מרזל, איתמר בן גביר ובנצי גופשטיין, מסתובבים סביב הפעילים, שקטים יחסית ובעיקר מסתכלים על ההצגה מהצד. אני שואל את משה, פעיל להב"ה, מה לארגון שמנסה למנוע התבוללות למשפטו של אזריה. "המשותף הוא שאנחנו מנסים למנוע הפקרות של העם היהודי, למול האויב הערבי. אלאור אזריה הוא גיבור חשוב, שעשה עבודת קודש, אף יותר מפעילי להב"ה, והלוואי וכן ירבו כמוהו, שאנחנו נעשה כמוהו".

אחד משלושת האבות של הימין נראה קצת משועמם, ברוך מרזל (מימין) וחבר. צילום: דגן ואלד

המפגינים יודעים מי האוייב הכי גדול שלהם: התקשורת. הקורבנות העיקריים, שזוכים למטר קללות, הם רינו צרור ואוהד חמו, שמסקרים את ההפגנה עבור גלי צה"ל וחדשות 2. לאורך ההפגנה נשמעות קריאות כמו "התקשורת מזדיינת", "התקשורת שמאלנית" ו-"התקשורת זונה". אני מלווה בהמהום את הקריאות הללו (כי מי שלא צועק – מת), ופה ושם תורם מחיאות כפיים.

השנאה לתקשורת מתבטאת גם בשנאה לחשיפה ולסמארטפונים; רוב אוהדי לה-פמיליה – רעולי פנים בצעיפי בית"ר ובדגלי ישראל – מנסים להשתיק אוהדים אחרים, בעיקר נוער, שיורידו את הטלפונים שלהם ויפסיקו עם ה"פייסבוק לייב", כי "התקשורת עלולה לעלות עלינו".

גם הגיע להביע תמיכה, אריאל זילבר. צילום: דגן ואלד

מוטי, בן כ-60, מתעד את ההפגנה עד שאוהד בלתי מזוהה מסתיר לו את הטלפון ומאיים שישבור אותו. "אני לא מבין למה הם עושים את זה", מוטי אומר, "אתם רוצים תמיכה, אתם רוצים שכל עם ישראל יהיה מאחוריכם, אז תנו להראות את האחדות שפה, לא את הפילוג".

בזמן שהשופטים נכנסים לבית הדין בקריה, השמיים מתבהרים והגשם נפסק. נהרות המים הופכים לנהרות של אנשים, ומעשרות נהיים כמה מאות תומכים. רעש אחד מצליח להשתלט על הצעקות של אוהדי לה פמיליה: חיים, אופנוען שמגיע רכוב על אופנוע עם אגזוז מרעיש למדי, שכולו מפגן צעקני של כחול לבן. הוא לבוש בצבעי הדגל ועוטה שרשרת כבדה של מגן דוד, ונראה כמו הגרסה הציונית ל"מיסטר טי". הוא הופך להיות עמדת סלפי לכל המפגינים שמבקשים להצטלם עם הדגל האנושי.

כמובן שגם הצל לא מפספס את הזדמנות להתחכך עם המפגינים מול שער הקריה. הוא מצטלם לכל סלפי, לוחץ כל יד, ומתראיין לכל כלי תקשורת, שבינתיים עוברים לשדר מהמתרחש בבית הדין. לאט לאט מתברר שכמו באירווזיון, גם כאן השופטים אנטישמים, והכרעת הדין מתגבשת לכיוון הרשעה. עופר גולן, ממובילי המאבק למען שחרור אזריה כמעט פורץ בדמעות. "אז הוא שינה עדות, מה הבעיה עם זה?!", שואל יהודה, נער דתי בן 17 מפתח תקווה, שהחליט לקחת יום חופש כדי לבוא לתמוך. "מותר לבן אדם לשנות דעה, מדי פעם, לראות מציאות אחרת. מה לא ככה?".

אנשים מתעדכנים בנעשה בהקראה, ומאבדים את העשתונות. בטיימינג מאד גרוע מבחינתו נכנס דני קושמרו, חמוש במשקפי שמש, ללב ההמון, וזוכה למטח קריאות נאצה ובוז מהמפגינים. קושמרו שכנראה מכין עוד כתבה קיטשית-פטריוטית של "תראו-כמה-נחמדים-המדינה-שלנו-אה–אבל-אלה-קומץ" לאולפן שישי הקרוב, סופג קריאות "קושמרו המזדיין".

בינתיים אוהדי לה-פמיליה מגלים את המדרגות, ומחליטים לתקוף את הפועלים הפלסטינים באתר הבנייה באזור שרונה. "התקשורת זונה" הופכת ל-"מוחמד מת", "ערבי זבל", ו-"יא מחבלים כולכם". לא נראה שהפועלים מוטרדים מזה. המפגינים שמתבאסים מאדישות הפועלים מחליטים לתקוף את אחד הצלמים, ובדרך כמעט מפילים את ברוך מרזל.

חברת הכנסת נאווה בוקר, אחרי שהצטלמה ורכבה על משפחת אזריה, מנסה להראות את תמיכת מפלגת השלטון. את המפגינים זה לא משכנע. "מה זאתי באה, מה היא רוצה מאיתנו? אם זו מפלגת שלטון אמיתית, מפלגת ימין, אז שביבי יראה את הפרצוף שלו, יפטר את אייזנקוט וישחרר את אלאור", אומר חיים מחיפה, "נראה אם הוא כזה גבר". חיים משתתף קבוע בהפגנות לשחרורו של אזריה. "אני אוהב את המדינה שלי, ולא אוהב את הערבים. אלאור עשה מעשה חכם, וחבל שצה"ל לא עושה ככה. אייזנקוף, הקופיף הקובבה הזה, נראה אותו גיבור גדול שישלח את הילדים שלו לצבא. כולנו ילדים וחיילים וילדים של ישראל".

למשך דקות בודדות יורדים המפגינים לכבישים, ומיד חוזרים למתחם. אם להשוות להפגנות שמאל, נראה שהמפגינים מימין זכו לחסום את קפלן לפחות דקות, כנראה בגלל שהמשטרה סמולנית. מי שמסכימים עם קביעה הזו הם מאשה וסרגיי, שלא מבינים את החלטת בית הדין,  גם היום וגם לפני חודש, עם גזירת "עונשו" של אופק בוכריס. "זה בית דין של קוקסינלים. העולם צריך לנהוג ככה: מחבלים? להרוג. ערבים? להרוג. ומה זה יחסי המרות הזה, יש הרבה זוגות בצבא. אולי משהו טוב יכול לצאת מזה?".

בינתיים מצטרף אויב מפתיע חדש, לקריאות הנאצה של המפגינים, לצד הרמטכ"ל גדי "אייזנשמוק", משה "בוגי זה שם של כלב" יעלון, והנשיא רובי "המניאק" ריבלין (כנראה בגלל שקנה תיקים של "המקום הכי חם"). הכוכב החדש הוא שר הביטחון אביגדור ליברמן, שהתבטאותו, לפיה צריך לקבל הכרעה ההקשה של בית הדין, מתקבלת בכעס וצער רב על ידי המפגינים. אברהם, נהג מונית מחולון, מסיר את כובעו, דורך עליו בכעס וצועק: "זה שר הביטחון שלנו? בשביל האפס הזה זרקנו את הכלב? אם יש אלוהים בשמיים שייקח אותו ויזרוק אותו לאלף לעזאזל".

המפגינים קוראים לחסום את שערי הקריה, עד שאלאור ישוחרר. הפעם המשטרה והחיילים בהיכון ומצליחים להתעמת בזמן עם המפגינים, באלימות לא פשוטה. "תרביצו לערבים, לא ליהודים", צועקות מפגינות, "יש לי בנים חיילים, מצטיינים, וזה מה שאתם עושים? מרביצים לנו? בושה וחרפה, ארץ אוכלת יושביה".

לאט לאט המפגינים מתמעטים, מקפלים את הכרזות, והולכים. לצלילי האגזוז הרם של חיים, הדגל האנושי, נראה שהגברת השמנה סיימה לשיר ולצעוק מוות לערבים, לפחות עד לסיבוב הבא.