כפיים. הנאשם הובל לאולם בית הדין למשמע מחיאות כפיים. בטרם הושלמה קריאת פסק הדין, מפגינים זועמים חסמו את הדרכים. זאת בשעה שחברת הכנסת נאווה בוקר נראתה מסדרת את מחלפותיה בפני המצלמות, שבאו לתווך את הסיפור האנושי המתעקש שוב ושוב להציב את הנאשם במרכז הבמה ולא את מעשיו.
עוד באותו נושא:
- באיזה מובן המדינה באמת בגדה באזריה ובחבריו?
- לאלאור אזריה ואו ג'יי סימפסון יש יותר במשותף ממה שאתם חושבים
ההזדהות העממית הרחבה עם הרצח שביצע אזריה, יוצרת באורח אירוני את הלקח הכי חשוב שיש ללמוד מן הפרשה. הקביעה שנזעקה במהלך הקראת הכרעת הדין, על פיה המשפט מכור וכן תגובות הזעם שהוכנו מראש, מהווים מעין כובע בוער על ראשו של הגנב, המעיד כי אין קו הגנה בעולם שיוכל לנקות מאשמה מעשה בוטה כל כך של עשיית שפטים.
נאווה בוקר מצטלמת עם מעריצים, הבוקר מחוץ לקריה. צילום: דגן ואלד
לכאורה, יש לשאול מה לנו כי נלין על נער שמממש את הציווי שנשמע מיש עתיד ועד הבית היהודי, לוודא כי מי שתוקף חיילי צה"ל לא יצא חי מן הזירה. גזר דינו של הנרצח ניתן מחוץ לכתלי בית המשפט על ידי נבחרי ציבור שהתלהמו אל מול מצלמות חודשים לפני שהוא בוצע. אין בכך להקל בכובד אחריותו של המוציא להורג, אלא להצביע מדוע לחברה בישראל, בין אם תומכים ברצח ובין אם לאו, קשה לקבל את הטלת האחריות על הלוחם הצעיר.
אולם האחריות שלנו איננה רק על המעשה היחיד הזה, אלא גם על כל אותם מקרים שלא צולמו, ועל תמונת מציאות בלתי נסבלת שנמשכת קרוב לחמישים שנה. יש לזכור כי אנו דנים במקרה אזריה משום שהמצלמה שתיעדה את מעשיו הנפשעים היתה של בצלם, ולא מצלמת אבטחה צה"לית. התרבות הישראלית שיכללה היטב מנגנון מחוכם שיודע להגיב במילה "אבל" לכל מראה מבעית של אובדן אמות מידה מוסריות, מנגנון שתמיד יודע להסביר מדוע לא ניתן לסיים את הכיבוש. הטיעון שלפיו אזריה “חש סכנה", תואם במדויק את הסיבה שאנו נכשלים שנה אחרי שנה לסיים את השליטה הצבאית על מליוני בני אדם משוללי כל זכויות. זהו היסוד להזדהות עם מעשה ההרג – הרצון להיטהר באמצעות בניית אשליה שמדובר בהכרח.
תומכיו של אזריה מחוץ לקריה, הבוקר. צילום: דגן ואלד
אלאור אזריה אינו הילד של כולנו, אבל מעשיו הם יוצאי חלצינו. זהו רצח אחד מיני רבים שכולנו, לרבות המתנגדים לו, לחצנו על ההדק וביצענו. אנו יכולים לבחור לנטוש את הנתיב שמבטיח המשך ההתדרדרות במדרון שהוביל אותנו למציאות בה קריאות תמיכה למעשים נפשעים הינן בבחינת עמדה לגיטימית. אי אפשר לעצור את מחיאות הכפיים מבלי לוותר על העליונות היהודית ולסיים את הכיבוש.
