כאשר התפרסמה בראשונה הידיעה ששר החינוך מר נפתלי בנט מינה את פרופ' אסא כשר להתקין קוד אתי למרצים באקדמיה, סברתי שאמות הסיפים ינועו. סברתי שאלפי המורים המלמדים באקדמיה יחתמו על עצומות, יפרסמו מאמרי דעה ויתראיינו בכל כלי תקשורת אפשרי, כי כל בר דעת מבין את משמעותם האמיתית של הדברים. אבל לא כך קורה. לבד מכמה מאמרי דעה, וכמה מאות אנשים שחתמו על "עצומת הצפצוף", המחאה נשארה מבעבעת מתחת לפני השטח.

הצעירים חרדים למטה לחמם, המבוגרים מקווים אולי לפרס, או כבוד מממשלת אי הכבוד הזאת. אינני יודעת אם הקוד האתי שאליו מתכוון מר בנט והקוד האתי שעליו חושב פרופ' כשר זהים. ייתכן שיש מקום לקבוע שחור על גבי לבן מה מותר לחבר סגל ביחסיו עם תלמידיו ועם עמיתיו ומה אסור, אבל עצם העובדה שאנו נזקקים לקוד כזה מורה על פיחות שחל באתיקה של היחסים הללו, שהוא כשלעצמו מהווה קריאת אזעקה.

ואולם, אין ספק שלא בזה המדובר.  מר בנט עצמו הצהיר, כי הוא וחבריו "מחויבים לשמור על זכות הסטודנט ללמוד מבלי שיחויב להאזין להטפה פוליטית". זוהי מטרת הקוד המדובר. זהו רעיון מסוכן ביותר שבעת החדשה נשמע רק ברוסיה הסובייטית, ובגרמניה הנאצית.

כל מי שאי פעם חבש ספסלי בית מדרש, מכל סוג שהוא, יודע שכל לימוד הוא פוליטי, וכל הוראה הינה פוליטית. תכלית החינוך היא פוליטית. תכליתה לפסל את דמות הדור הבא בצלמו של המחנך, על כן יש למדינה משרד חינוך, וחוק חינוך חובה. כאשר המדינה מסכימה שילדי מגזרים שונים לא יהיו כפופים להנחיות חוקי החינוך שלה, היא אומרת למעשה, שהחזון המקופל בחוקיה איננו תקף עוד, ויש חוקים אחרים שלאורם תלך. כל זה פוליטי.

להחליט על הגברת החינוך ליהדות על חשבון החינוך לאזרחות או למדעים, זוהי החלטה פוליטית. להחליט שבתי ספר של הזרם החרדי פטורים מלימודי ליבה, זוהי החלטה פוליטית. לתקצב בתי ספר באיזור מסויים בסכומים גבוהים פי כמה מבתי ספר באיזור אחר, זוהי החלטה פוליטית. לאפשר לבית ספר שלא לקבל תלמידים בעלי צבע עור שונה משל השאר, או בשל אורח חייהם של הוריהם, זוהי החלטה פוליטית. לאסור על בתי ספר לאפשר לתלמידיהם להיחשף בפני דעות שאינן עולות בקנה אחד עם דעת שר החינוך, זו החלטה פוליטית.

כל לימוד הוא פוליטי, וכל הוראה הינה פוליטית. פרופ' אסא כשר צילום: זאב גלילי, CC BY 3.0

גם האקדמיה היא מקום פוליטי. אבל היא הייתה והינה מקום אחר מעולם הכפופים לחוק חינוך חובה. מי שבא בשעריה, בא בהם מרצונו הטוב, ולא מכוח חוק כלשהו. המלמדים בה אינם רק בוגרי אוניברסיטאות או סמינרים למורים. הם הטובים ביותר בארץ בתחום הדעת שבו הם עוסקים, והם עוברים עשרה מדורי גיהנום עד שהם רוכשים את הזכות להורות באקדמיה. כך היה מימי הביניים, עת נוסדו האוניברסיטאות הראשונות, וכך הדבר כיום.

לכל נושא הנלמד באוניברסיטה יש משמעות פוליטית שאי אפשר להימלט ממנה, שאחרת אין מה ללמוד ואין מה ללמד. הדבר שריר במדעי הרוח והחברה, ואף במדעי הטבע והמדעים המדויקים. אם לימדתי סמינר בפילוסופיה של ההיסטוריה לדוקטורנטים בהיסטוריה , קראנו יחד את עבודותיהם של הגל, של מרקס, של ולטר בנימין ושל מרק בלוך, ואיך שלא תהפכו זאת- אלה עבודות שמכריחות את הלומד אותן למחשבה פוליטית. כאשר הגל קובע כי המדינה היא תכלית הכול, זוהי משנה פוליטית. כאשר מרק בלוך, היסטוריון ומרטיר, קרא לתלמידיו: "אל תצייתו", גם זו הייתה אמירה פוליטית. אם היה נגזר עלי שלא ללמד טקסטים כאלה, כי הם פוליטיים, גם זו הייתה אמירה פוליטית.

גם מדעי הטבע ומדעי החיים הם פוליטיים. כך היו מאז ומעולם: כאשר גלילאו גלילאי הפיץ את הרעיון ההליוצנטרי, זו לא הייתה רק אמירה במדע האסטרופיסיקה, זו הייתה אמירה פוליטית, שכן היא קראה תיגר על קביעת הכנסייה הקתולית. כי השמש היא הסובבת את הארץ, והאחרונה קבועה על מקומה, שהרי נאמר במקרא: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", ואם הכנסייה טועה בעניין זה, ייתכן שהיא טועה גם בעניינים אחרים. מי שמלמד את מדעי כדור הארץ , בהכרח קובע קביעה פוליטית; הוא איננו מאמין שהעולם נברא לפני חמשת אלפים שנה במשך שבעה ימים. מי שמלמד מדעי החיים בהכרח קובע קביעה פוליטית, שכן הוא איננו מאמין שעולם החי עלי אדמות נברא ביום אחד.

האוניברסיטה הייתה מאז ומתמיד מקום שבו אנשי רוח חלקו על אמיתות מקובלות, והתווכחו עם אנשי רוח אחרים על קביעותיהם. היו מהם ששילמו בחירותם ובחייהם על דבקותם בדעותיהם, שלא נשאו חן בעיני השלטון. הם האנשים שהובילו את האנושות למקום שבו היא נמצאת היום. תאמרו שהיא איננה נמצאת במקום טוב יותר מן המקום שבו הייתה נמצאת, לו המשכנו להאמין בכתוב בספר בראשית, אומר לכם שזכותכם לומר זאת, ואפשר להתווכח על כך. אבל לקבוע כללים על פיהם תיאסר או תותר אמירה או לימוד כלשהו באוניברסיטה? זה רעיון שהיה והינו מקובל במשטרים החשכים ביותר שניתן להעלותם על הדעת. התעוררו רבותי המלומדים, לפני שיהיה מאוחר מדי.

הכותבת היא פרופ' אמריטה של החוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה