מלוא הנזק האגבי של ז׳אבו ארליך לא יימדד לעולם

רבים הזדעזעו מהתחקיר של בר פלג ב״מוסף הארץ״ בשישי האחרון (16.10) אודות נסיבות מותו של סמל גור קהתי ז״ל וירידת המשפחה מהארץ. אבל בפועל לא מדובר בתחקיר כלל כי אינו חושף כמעט דבר שלא ידענו. הוא רק מאשר, בפירוט מכאיב, את מה שידוע כבר שנים ארוכות: זאב (ז׳אבו) ארליך הצליח, באמצעות השימוש בארכיאולוגיה, עתיקות ומורשת, לחדור לעומק צה״ל ולהכפיף אותו לצרכיו האישיים.

ז׳אבו לא היה ארכיאולוג ולא חוקר. הוא היה מדריך טיולים ואיש שטח, אבל בידיו הפכו ה״טיול״ וה״טיילנות״, אחד הטקסים האהובים של החברה הציונית והישראלית, למעשה צבאי של הפגנת עליונות ונוכחות בשטח. יש שיטענו שכבר מראשיתה מסורת זו של ״ידיעת הארץ״ לא הייתה תמימה כלל, שמעולם הסיירות הישראלית לא הייתה מסע של היכרות עם הנוף ועם יושביו, אלא מעשה של כיבוש, ניכוס וסימון שתכליתו להודיע לכל יושבי הארץ: כאן אנחנו, וכאן נישאר.

בכך, ז׳אבו אינו שונה הרבה מקודמיו או מיורשיו. העדויות על האופן שבו העמיד חיילים בסכנה עבור הפסאודו־מחקר שלו כבר ידועות, ומילים רבות נכתבו עליהן. גם העובדה שהאיש הצליח לגייס לרשותו קצינים בדרגות הגבוהות ביותר, שאישרו ושילחו ליווי לכל מיני פעולות בלב אוכלוסייה ושטח עוינים בכל רחבי הגדה המערבית, כבר אינה סוד. עכשיו, סביב מותו האכזרי של גור קהתי, אפילו המחיר של הסיורים האלה בחיי ישראלים אינו סוד.

אולם, שני היבטים שלא קיבלו ביטוי כלל הם מלוא היקף התופעה ומלוא היקף הנפגעים של פעולות אלה. כמו את התחקיר על מותו של קהתי, גם את ההיקף המלא, יש לכולם אינטרס להסתיר. שהרי ברור שאחרי שחיילים כבר העידו כי נשלחו לאבטח את ז׳אבו ב״מחקריו״ (״מחקר״ שביצע עבור עצמו ומטעם עצמו) היקף התופעה גדול בהרבה מאירועים ספורדיים. כמו כן לגבי היקף התופעה, אנו מקבלים תזכורת מדי כמה ימים או שבועות עת ״טיול״ כזה או אחר שמוביל לחיכוך, דוגמת ה״תקריות״ בכפר תל או בכפר סעיר, מסתיים במוות של מתנחלים ופלסטינים.

איש לא שאל

לעומת זאת, את מלוא הנזק האגבי של פעילותו של ז׳אבו, ואת אומדן הנפגעים הפלסטינים, אף אחד אפילו לא ימדוד. לא נדע על כמה תושבים הוטל עוצר למימוש גחמה מתנחלית זו, או כמה בתים וחצרות נפרצו? כמה משפחות עמדו בחצרן מול קני רובים וכמה חקלאים לא הגיעו לאדמתם כי מתנחל אחד ביקש לראות כתובת, משקוף, בור מים או שבר כלי? כמה מסגדים חוללו? את כל אלה איש לא שאל, ואיש גם לא ישאל.

כמה משפחות עמדו בחצרן מול קני רובים וכמה חקלאים לא הגיעו לאדמתם כי מתנחל אחד ביקש לראות כתובת, משקוף, בור מים או שבר כלי?

אלון ארד

בגדה המערבית יש אלפי אתרי עתיקות. כמעט כל כפר יושב על שכבות של התיישבות קדומה, והוא עצמו המשכה. ז׳אבו לא היה מיוחד. הוא היה אחד מני רבים, בקרב המתנחלים והאקדמיה, שפולשים בשם הארכיאולוגיה לשטח הפלסטיני בניסיון לייהד כל תל, שעל ורגב ברחבי הגדה, יהיה המחיר אשר יהיה. לצורך האובססיה למצוא או להמציא לכל אבן עבר יהודי, היסטורי או מיתולוגי, המתנחלים יעמידו בסכנה כל חייל, ובטח שכל פלסטיני או פלסטינית. כי באמצעות העבר הם מקווים לבסס הן את העליונות היהודית והן את האחיזה הצבאית והאזרחית בשטח.

כך הופכת המורשת, שאמורה להיות נכס משותף לכל העמים והקהילות שחיו בארץ הזאת, לכלי נשק. היא מוחקת שכבות שלמות של היסטוריה, ובעיקר את העבר הקרוב וההווה הפלסטיני. במקום לתרום להרחבת הידע האנושי מקריבים קורבנות אדם על מזבח שנטען פעם כי ייתכן שקיים קשר כלשהו בינו לדמות מקראית.

ז׳אבו לא היה מיוחד. הוא היה אחד מני רבים, בקרב המתנחלים והאקדמיה, שפולשים בשם הארכיאולוגיה לשטח הפלסטיני בניסיון לייהד כל תל, שעל ורגב ברחבי הגדה, יהיה המחיר אשר יהיה.

אלון ארד

כלי אלים לשליטה

התחקיר הצבאי העלוב והשקרי על נסיבות מותו של גור קהתי אינו שונה, כפי שכתבתי בעבר, מההתחמקות מחקירת המקרה של מאיר רוטר, ראש מדור החברה החרדית במשטרה וחברו של ז׳אבו. רוטר נכנס בליווי כוח צבאי לכפר שבשטח A, ובאותו מקרה החרים אבן עתיקה בלי כל סמכות. מאז, לפי עדויות תושבים, הגיע עם חיילים גם למערת קבורה בכפר אלמורק שבדרום הר חברון.

המורשת אינה מושא לנוסטלגיה, הערכה, מחקר או שימור אלא כלי נשק לנישול, והעתיקות אינן מכלול עדויות לעבר אלא כלי אלים לשליטה בהווה.

אלון ארד

הוא גם אינו שונה משאר אלפי הפעולות הארכיאולוגיות שבוצעו לאורך השנים על ידי יחידת קמ״ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי ואקדמאים כדי להשתלט על מרחב החיים הפלסטיני בגדה ובירושלים, להגביל אותם או לפגוע בהם. טיולי ז׳אבו גם אינם שונים מעשרות, אם לא מאות, ההכרזות על אתרים חדשים וההרחבות של גבולות אתרים ידועים. אינם שונים מההיתר הרבני לגזול את הזיתים הפלסטיניים, ואינם שונים מחקירתו של עובד עמק שווה בחשד לפגיעה בגן לאומי, כשהגיע לתעד מסיק פלסטיני בגיא בן הינום. ואינם שונים מהפשיטות הדתיות לציוני קברים כאלו ואחרים. כאמור, בכל המקרים האלה המורשת אינה מושא לנוסטלגיה, הערכה, מחקר או שימור אלא כלי נשק לנישול, והעתיקות אינן מכלול עדויות לעבר אלא כלי אלים לשליטה בהווה.

״הארץ ירדה מאיתנו״

מעין, אמו של גור קהתי, אמרה לרמטכ״ל: ״אנחנו לא יורדים מהארץ, הארץ ירדה מאיתנו״. זהו לב העניין – ישראל לא באמת מתקפלת ומתכופפת בפני האלימות של ״יהודה״. מדינת ישראל לא נכבשה על ידי אלימות המתנחלים והיא גם לא נכנעה לה בלי קרב בכלל. כי אולי, רק אולי, ישראל ויהודה היו, מאז ראשיתן, שני צדדים של אותו מטבע. מי שמבקש להבין את שורשי התקרית של ז׳אבו בלבנון צריך להביט לא רק אל התלים, אל המערות ואל המשקופים בגדה המערבית, אלא גם אל ישראל. שם, לצורך טיהור ההווה, הושמד ועדיין מושמד העבר על דרך ההרס הפיזי, ההזנחה וההשכחה המכוונת. זה מתחיל בשפה והחלחלה מהמילה ״נכבה״, ממשיך בהעלמת שרידי העבר הקרוב ומסתיים בהאדרת השמדת עזה. עד שלא נחדול מהערצת העליונות היהודית ונשאף לקיים סדר חברתי־פוליטי המכונן על שוויון מוחלט – הנז״א הארכיאולוגי ימשיך בישראל, בגדה, בפלסטין, בלבנון ובסוריה.

הכותב הוא ארכיאולוג ומנכ״ל עמותת עמק שווה