כשח'ליל א-רשק קיבל בחזרה את שמו גם המוות שלו הפסיק להיות מובן מאליו

בשבוע שעבר נשלחה באחת מקבוצות העדכונים בוואטסאפ תמונה של גבר זרוק על בטונדה במחסום שועפט. הגוף שלו היה מקופל עליה, כמו דף שמקפלים לשניים. התמונה הזו לא הניחה לי.

רגע אחרי – כמקובל במציאות היומיומית שלנו – כבר קרה אירוע אחר, שהעסיק כמעט את כולם. האירוע בכפר תל, שבו נהרגו ארבעה פלסטינים ושני ישראלים – כולם מאש חיילים או מתנחלים – התרחש אחרי שקבוצת מתנחלים חמושים יצאה ל"טיול" בכפר. העובדה שנהרגו גם יהודים הפכה אותו לאירוע חדשותי וציבורי גדול בארץ ובחו״ל. הוא דווח, נותח, צולם, פורש ונידון כמעט בכל פלטפורמה אפשרית.

מול האירוע בתל שכל המערכת התקשורתית, בארץ ובעולם, עסקה בו, עמדה תמונה אחת משועפאט. איש, שאפילו את שמו עוד לא ידעתי, מוטל על הבטונדה אחרי שנורה. כמה התראות פוש קטנות כבר הספיקו לכנות אותו "מחבל"

גרסאות התחלפו, נרטיבים התנגשו בדיון על מה קרה שם, מי ירה במי, ומה ימנע או יצדיק את הפוגרום הבא. בנתיים גורמים בצבא מסרו שכל הנפגעים באירוע נורו מנשק ישראלי, וההערכה הצבאית היא שכל הנפגעים באירוע נורו על ידי יהודים. אבל בהתחלה לפחות, זה היה אירוע על מחבלים שחטפו נשק.

באותו הזמן, מול האירוע בתל שכל המערכת התקשורתית, בארץ ובעולם, עסקה בו, עמדה תמונה אחת משועפט. איש, שאפילו את שמו עוד לא ידעתי, מוטל על הבטונדה אחרי שנורה. כמה התראות פוש קטנות כבר הספיקו לכנות אותו "מחבל", אף שהמשטרה עצמה לא טענה שהיה חמוש או שניסה לפגוע באיש. אבל זהו.

עוד פרט ועוד פרט

לא ידעתי שקוראים לו ח'ליל א-רשק, שהוא בן 47, אב לחמישה, תושב דאחיית א-סלאם. לא ידעתי שעבד בניקיון רחובות עבור עיריית ירושלים, שבחודש דצמבר הותקף באורח קשה על ידי חבורת נערים יהודים, ששברו לו את הצלעות, השיניים וגרמו לחבלות קשות בגופו. לא ידעתי שהוא חולה אפילפסיה, ושלאחר התקיפה התפרצה אצלו סכיזופרניה, הוא הפסיק לעבוד ולא הצליח להתאושש.

דיברתי עם אחיו, עם אנשים שהכירו אותו, עם גורמים שהיו במקום. שאלתי את המשטרה, את זק"א, את מד"א ואת מח"ש. התברר עוד פרט ועוד פרט, וכל פרט הרחיק אותו מעט מהדמות המטושטשת של "חשוד שנורה במהלך נוהל מעצר" – והחזיר אותו להיות ח'ליל א-רשק

דיברתי עם אחיו, עם אנשים שהכירו אותו, עם גורמים שהיו במקום. שאלתי את המשטרה, את זק"א, את מד"א ואת מח"ש. התברר עוד פרט ועוד פרט, וכל פרט הרחיק אותו מעט מהדמות המטושטשת של "חשוד שנורה במהלך נוהל מעצר" – והחזיר אותו להיות ח'ליל א-רשק. פרסמתי שתי כתבות שחשפו את מה שקרה לו.

על הירי באדם לא חמוש, ועל עיכוב מסירת הגופה, ששוחררה רק שלושה ימים אחר כך. על העדויות לפיהן נמנעה ממנו עזרה רפואית לאחר שנורה, ועל כך שגם לאחר שמד"א הגיע והחל לבצע בו החייאה, המשטרה דרשה מהצוות להפסיק את הטיפול ולהתרחק כדי שחבלנים יוכלו לבדוק אותו. מח"ש, מצידה, כבר הספיקה לקבוע שהלוחמים "פעלו בהתאם לנהלים" ושהתיק צפוי להיסגר. מנגד, הנתיחה קבעה שמת מאיבוד דם, ממצא שמתיישב עם העדויות שנמנע ממנו טיפול.

השם ח'ליל א-רשק

בעקבות הפרסומים נוצר שיח. השם ח'ליל א-רשק התחיל להופיע בכל מקום – וויינט, הארץ, 13, וואלה, the wire ועוד. אנשים חזרו לראיון שנתן חודשים קודם לכן אחרי שהותקף. פתאום האיש שהיה מוטל על הבטונדה דיבר. היו לו פנים וקול והיסטוריה וגם זקן.

החובה של כולנו, אזרחים ועיתונאים, היא לסרב לקבל את נסיבות המוות כפי שהגדירו אותן כוחות הביטחון, ולסרב לקבל את המסגור הדוברותי – גם של זהותו

אבל זה מעט מדי. מול אדם שנורה ומת אחרי שנמנעה ממנו עזרה רפואית במתכוון, ברור שזה מעט מדי. אבל מאז אני חושבת על האפשרות הצנועה יותר, ואולי הבסיסית ביותר, שיש לנו כשאנחנו מספרים על אדם שנהרג: החובה של כולנו, אזרחים ועיתונאים, היא לסרב לקבל את נסיבות המוות כפי שהגדירו אותן כוחות הביטחון, ולסרב לקבל את המסגור הדוברותי – גם של זהותו. 

כל זה לא החזיר אותו לחיים ולא שינה את המערכת שהרגה אותו. אבל זה כן הזכיר לי משהו שקל לשכוח בתוך זרם בלתי פוסק של הרוגים, פצועים ו"חשודים": כשאדם מקבל בחזרה את שמו ואת זהותו, גם המוות שלו מפסיק להיות מובן מאליו. ואז אפשר להתחיל לשאול לא רק מי היה ח'ליל, אלא איזו מציאות אפשרה למה שקרה לו לעבור כאילו לא קרה דבר.

יש חיים ויש חיים 

ח'ליל היה אדם עם שם, משפחה, עבודה והיסטוריה, והוא חי תחת מערכת של דיכוי ושליטה שמופעלת, בין היתר, גם על השפה, שמייצרת שוב ושוב את האפשרות למחוק את כל הפרטים האלה ברגע אחד. 

מה שנדרש ב-2026 מעיתונאים הוא הטלת הספק, הבדיקה העיקשת, החשיפה של הסיפור המלא וההתעקשות על העיקרון הבסיסי שכל אדם, גם אם הוא פלסטיני, הוא קודם כל חף מפשע עד שיוכח אחרת

עיתונאים שחושבים שהעבודה מסתכמת בלדווח את הודעות דוברות המשטרה או הצבא לא מבולבלים, הם יודעים שלקוראים יש טלגרם. הם יודעים שב-2026 לצופים יש גישה להודעות המשטרה ולתיעודים מהזירה. כשהם בוחרים לעשות את זה הם בוחרים להשכיח. מה שנדרש מעיתונאים הם הטלת ספק, בדיקה עיקשת, חשיפה של הסיפור המלא והתעקשות על העיקרון הבסיסי שכל אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת. לסרב לחיות בשלום עם התפישה שיש חיים שדורשים מאיתנו הסבר כשהם נלקחים, ויש חיים שיכולים להיזרק על בטונדה.

ח'ליל לא הפך זכאי יותר שישאלו שאלות על זהותו רק אחרי שפורסמו הכתבות, מה שהשתנה הוא שהתחלנו לשאול אותן. קוראים לו ח'ליל א-רשק. הוא היה פלסטיני בן 47, תושב דאחיית א-סלאם ואב לחמישה. והוא הופקר למוות על ידי לוחם משמר הגבול ומאבטח מחסומים על בטונדה בשועפט.