"העם דורש צדק משפטי!", קראו התומכים שהגיעו השבוע לכנס החירום של נתניהו בגני התערוכה. הסתכלתי על השלטים ועל המוחים הנחושים שזעקו מדם לבם, וניסיתי להיזכר מה זה מזכיר לי ומהיכן ההשראה. המוח שלי קפץ בזמן שמונה שנים אחורה, למחאה של קיץ 2011.
המחאה ההיא סימנה את תחילתו של דיון ודרישה לבדוק את שורשי המשולש הקטלני של הון-שלטון-עיתון. בראשית סומן ההון, כיאה למחאת שהתחילה מקוטג', כאויב העיקרי. מהר מאוד הצטרף העיתון, כשהבינו את האינטרסים הכלכליים של המפרסמים והחברות ואת המארג הכולל בתוכו בין היתר את נוני מוזס, אליעזר פישמן ונוחי דנקנר, הטייקון שהחזיק במעריב באותו זמן, תחת עריכתו של אחד, ניר חפץ שמו. אותו עיתון או עיתונים שכמו שהעלו את המחאה על נס ("אחיי העבדים" של לפיד, שהיה אז עוד בעל טור ופוליטיקאי בפוטנציה כדוגמה) – הביאו להשתקתה וכיבויה חודשיים אחר כך, כשהבינו שהאש לוחכת בשמלתם ופוגעת בתקציבי הפרסום שלהם.
העם דורש! 2011-2019 | צילום: מרים אלסטר ויונתן זינדל:
הגורם השלישי, שספג יחסית פחות ביקורת, היה השלטון. ב-2011 היה נתניהו רק שנתיים אחרי חזרתו לזירה הפוליטית כראש ממשלה, עם ממשלה מתפקדת ומוצלחת. זה לא נתניהו של היום. הוא הדף את קולות המחאה עם הפלסטרים של ועדת טרכטנברג, שחרורו של גלעד שליט והצהרות לוחמניות כמו "תהיו כחלונים". שמונה שנים מאוחר יותר, זה התחלף ב"תהיו אוחנה", שר המשפטים שבועט ומקלל עבורו את הפרקליטות, או "לחקור את החוקרים", ההאשטג החדש של בלפור.
כתבי האישום שהוגשו אתמול, שניים מתוכם עוסקים ביחסים הרגישים בין הפוליטיקה לתקשורת ובאותו משולש שהתסיס, גם אם לא באופן מודע עד הסוף, את מחאת 2011 – הם אקורד סיום מוצלח לאותה מחאה. לא מופרך להגיד שלולא אותה מחאה ושינוי השיח מאותו קיץ, שלא לומר יציאה מהמערה של אפלטון, ספק אם היינו מגיעים לתחקירים ולכתבי האישום שחשפו את תיקי האלפים.
אם נתניהו היה באמת קשוב לקולות העמוקים של מחאת 2011 וממשיכיה – המאבק נגד שוד הגז, המאבק האתיופי, מחאת הנשים, המאבק הלהט"בי, הקמת כלי תקשורת עצמאיים וכמעט כל מאבק חברתי שהיה בשנים האלה – הוא היה עסוק בלפרק את המונופול של בזק יס (כפי שעשו קודמיו במשרד התקשורת) ולא להעצימו, הוא היה חושף את ניסיון הסחיטה של נוני מוזס ואת כוחו המשחית בעיתונות ובכלכלה הישראלית – ולא שומר את התמלילים לעצמו. אבל כשאובססיית המשפחה והסיקור עולה על גדותיה – האינטרס הציבורי הוא האחרון שעניין אותו.
העם דורש! 2011-2019 | צילום: תומר נאוברג ויונתן זינדל:
מה שמדהים במיוחד, הוא שנתניהו, שבימי מחאת 2011 נראה היה שמבין לאן הסנטימנט הישראלי נושב וחמק באופן מוצלח מחיצי המחאה – הסיק ממנה את המסקנות ההפוכות לגמרי. במקום להיות בעצמו כחלון, לפרק את המונופולים ולצאת נגד אותם גורמי כוח, כמי שדוגל בשוק חופשי ומבוזר – הלך להקליט אותם וכרת איתם ברית מושחתת, לכאורה.
הניסיון לגמד הכל ל"סיקור חיובי" (ממש כמו גימוד ארוחות ב-300 אלף שקל ל"חמגשיות") הוא חצוף ומוצלח במיוחד. האזרח הפשוט לא מבין אולי מה כל כך נורא. אבל הקלות ברגולציה שהביאו לרווח של יותר ממיליארד שקל לבזק ולפגיעה בצרכן הישראלי, שלא לדבר על כך ששליטה בכלי תקשורת ברמת מינוי כתבים ועורכים זה הרבה יותר מסיקור חיובי פה ושם, שלא לדבר על מתווה הגז שעוד עשוי להיבדק (הרי לפי הבן יאיר נתניהו, אביו נתן לקובי מימון מתנה של 20 מילארד דולר), וגם שם נדפק הצרכן הישראלי במחירי החשמל הגבוהים.
ההקלות ברגולציה והסיקור החיובי עוד ייבחנו בבית המשפט, אבל הנאום של נתניהו אמש היה מגוחך להפליא גם עבור תומכיו המתונים. הגם שיש פגמים ובעיות במערכת המשפט הישראלית, והדוגמאות של סגירת התיק נגד רות דוד או סיכול הכהונה של הילה גרסטל, אכן מטרידות – איפה הוא היה בעשור האחרון? מדוע לא דרש לסרוק אותן אז? כשהוקם גוף נציבות הביקורת על הפרקליטות וספג מטח של עלבונות והגבלות, מדוע לא גיבה אותו? מדוע לא דחף לרפורמות בזכויות החשודים, במערכת המשפט? מדוע לא מינה מפכ"ל בשנה האחרונה?
העם דורש! 2011-2019 | צילום: רוני שוצר ותומר נאוברג:
הגשת כתבי אישום איננה יום שמח, אבל בוודאי אינה יום עצוב. זהו בעיקר מבחן בגרות לציבוריות הישראלית, שתבין בסופו של דבר שאין אדם מעל החוק ויש מוסדות שאי אפשר לרמוס, גם אם יש מה לשפר בהם. שריפת המועדון שנתניהו ושליחיו מציעים או רומזים עליה, לא תצלח. חוסר האמון שנתניהו מצביע עליו ומלבה אותו בו זמנית בשנה האחרונה לא יוביל למלחמת האזרחים. אפילו בכנס החירום שלו השבוע, היתה נוכחות דלילה של ביביסטים מושבעים. צדק משפטי הוא חשוב וגם ייעשה, אבל אם יש משהו שהתגלה בשנים האחרונות, בין היצר בזכות המפגינים העקביים בכיכר גורן (חלקם יוצאי מחאת 2011), זה שהחברה האזרחית בישראל חזקה מספיק, לחקור, לחשוף, למחות ולא לעצום עין ולהרפות. על זה בהחלט כדאי להיות שמחים.
כרוניקה של כאוס פוליטי
בשנתיים האחרונות שמנו דגש משפטי, פוליטי וחברתי רב על תיקי נתניהו והשפעתם. ברק כהן תיאר בטוריו בתקופה האחרונה איך מרחב ההכחשה המפורסם של נתניהו – לא יעמוד במבחן המשפטי, איך ההון שלטון הפך לחלק מהנורמה – ומהי מלחמת האזרחים שהוא רואה בפתח. אור-לי ברלב סקרה את ההקלות שנתן מנדלבליט בתיקי נתניהו והבהירה מה המבחן שהוא עומד בפניו. מנגד, תומר נאור דווקא חשב שמנדלבליט עשה עבודה טובה. פרויקט מיוחד "ביום שאחרי נתניהו" ניסה לדמיין את ההשלכות של היעלמותו מהזירה הפוליטית (לא לפתח ציפיות) ורונית צח סקרה את כל מעללי שרה, המחוללת של תיקי נתניהו, וזיהתה דפוס מטריד של יחסי עבודה בעייתיים.
ובעיקר, עם כמה שתיקי נתניהו חשובים וצריכים להתברר – במערכת המקום זוכרים שהתיק המשמעותי באמת הוא תיק 6,000: התיק החברתי. פרויקט מיוחד שערכנו לקראת הבחירות באפריל, עוד כשהיינו תמימים, וטענו שמעבר לכל הממבו ג'מבו הפוליטי יש את החיים עצמם, ומוקדי בעירה אמיתיים, בבריאות, בחינוך, בפריפריה ובאפליה נגד קבוצות מוחלשות. הגיע הזמן לטפל בתיק הזה.
טור עורך: תומר מיכלזון
"כולנו ליצנים": כך התגלגל הג'וקר לרחובות של ביירות
האם המפגינים בביירות המחופשים לג'וקר מזדהים עם דמותו שנבעטה מהחברה או רואים סביבם את העולם המסואב שבו הוא פועל? תומר מיכלזון חושב שה"ג'וקר" הצליח לתפוס משהו מרוח התקופה הכאוטית, המלאה בייאוש וליצנים מסוכנים
השח-מט המפתיע: עודה וליברמן הצילו את שלטון החוק בלי שהתכוונו לכך
מפתה להכריז על סוף עידן נתניהו, אבל זה לא נגמר עד שלא נגמר – והשאלה עכשיו היא יותר משפטית מפוליטית. המנצחים הגדולים בינתיים הם עודה, ליברמן ושלטון החוק
שיטת מצליח: מקסימום רכילות, אפס מהות
"נכון, יחסים בין אנשים מאוד מעניינים אותי", אמרה אתמול רינה מצליח במרתון הראיונות שערכה. הבעיה שזה הדבר היחיד שמעניין אותה. הסגנון האישי והרכילותי שלה – הוא אחד הסיבות לשיח הציבורי והפוליטי הרדוד בישראל
and then
שיחה על זה post