ככה זה גברים מאמא, הם לא מקשיבים

ככה זה גברים מאמא, הם לא מקשיבים

לנשים מבוגרות ממזרח ירושלים וגברים צעירים ממרכז תל אביב יש לא מעט בעיות משותפות

 

איור: דניאלה שניצר

אני: היי מאמא.
אמא [מתנשפת]: היי חביבי.
אני: מה יש לך מאמא? למה את מתנשפת כל כך?
אמא: יצאתי מהעבודה ואני רצה, אבא שלך שכח לעדכן אותי שיש לו טיפול בבית חולים שהוא לא אוסף אותי, ועד שגיליתי את זה כל החבר’ה בעבודה כבר יצאו במכוניות שלהם, ועוד מעט הנכדים מגיעים הביתה ואני מחפשת מונית כמו משוגעת.
אני: אוי מסכנה שלי, את רוצה שאני אזמין לך מונית באפליקציה?
אמא: לא, לא, לפעמים מגיעים נהגים יהודים והם לא מסכימים לנסוע למזרח ירושלים, ואז יוצא שאני צריכה להזמין עשר פעמים עד שיוצא לי נהג ערבי שייקח אותי, אין לי כוח לזה.
אני: מאמא חייאתי, אז אולי תעצרי ותחכי למונית במקום לרוץ, לא חבל? בטח אחרי שעבדת כל היום.
אמא: לא כי לפעמים עד שאני מגיעה לשער שכם [מבית מלון דן בוטיק בדרך חברון בדרך לתלפיות] אני לא מוצאת שום מונית אז אני מנסה לחסוך זמן.
אני: טוב מאמא, בהצלחה, את יודעת מה את עושה.
אמא: ומה אתה עושה?
אני: במספרה, מחכה לתור שלי פה עם חברה.
אמא: נעימן (“תתחדש על התספורת”).
אני: אללה ינעם עליכי (ש”אללה יברך אותך”). נו? אז מתי את באה כבר? כל שבוע את אומרת שתתקשרי כשתקבלי את הסידור שלך, אבל את לא מתקשרת.
אמא: אתה צודק, אני מצטערת מאמא. אני בחופש בחמישי שישי הקרובים, אבל מתברר שהילדים אצלי בחמישי ושישי, אז אני לא יכולה לבוא.
אני: נו אז מה עשינו עם זה? מתי כן יהיה לך חופש הילדים לא אצלך? יש לי יום מהמם מתוכנן רק לשנינו, פשוט תבואי כבר.
אמא: אתה צודק, אני מבטיחה לך בסידור הבא שאקבל אני אעדכן אותך בהכל.
אני: טוב, אני מחכה בנרות כבר, לא ראיתי אותך מאוקטובר ואני מתגעגע המון.
אמא: גם אני זיאד, תאמין לי שגם אני.
אני: יאללה, אני אשב פה בחושך ואבכה עד שתבואי.
אמא: בסדר, תגיד, למה אתה עושה לנו את זה כל הזמן?
אני: מה עשיתי הפעם?
אמא: התמונה שהעלאת לפייסבוק?
אני (עושה את עצמי לא יודע על מה היא מדברת): על איזה תמונה את מדברת?
אמא: התמונה הזאת נו, שאתה עם מגן דוד על המצח.
אני: נו? מה איתה?
אמא: מה איתה? סומייה ראתה אותה ואז היא סיפרה לפארחה, ופארחה סיפרה להודא, והודא סיפרה לפאטמה ואז סלימה אמרה לי שכולן מדברות על זה.
אני: על מה יש לדבר אבל אמא? זה היה בציניות.
אמא: אבל הן לא יודעות את זה!
אני: בסדר בגלל זה יש טקסט שכתוב יחד עם התמונה!
אמא: אבל זה כתוב בעברית ואף אחד לא יודע לקרות או מבין עברית!
אני: אבל זה לא אשמתי, אני עשיתי את זה בהומור, ואם הייתן מבינות הייתן מעריכות את זה.

“אולי פשוט תפסיק לשים דברים כאלה בפייסבוק ותחסוך מאיתנו כאבי ראש?”. תמונה המחלוקת

אמא: זה לא משנה איך עשית את זה, כולם רואים רק את התמונה ובזה מתמקדים, אף אחד לא חושב אם זה בהומור או לא, בדור שלנו אין דבר כזה בציניות, לא לימדו אותנו.
אני: אבל אני לא מבין, מה חשבת? שהתגיירתי? שבאמת קעקעתי את מגן דוד על המצח? שפתאום נהייתי ציוני ואני מתחיל לנופף את הדגל של ישראל ויאללה כפיים?
אמא: אני לא יודעת מה התכוונת אני לא הבנתי מה שכתבת.
אני: אבל את מכירה אותי, את אמורה לבוא מנקודת הנחה שאת יודעת שאני כלבה צינית ושזה היה בהומור ובצחוק!!!
אמא: נכון, אני יודעת ואני תיארתי לעצמי שזה בצחוק, וסך הכל תמונה ממש חמודה, אבל אני לא ידעתי להגיד בוודאות כי לא הבנתי.
אני: אז פעם הבאה תדעי בוודאות!
אמא: אולי פשוט תפסיק לשים דברים כאלה בפייסבוק ותחסוך מאיתנו כאבי ראש?
אני: אמא, שוב אנחנו מתחילים עם זה?
אמא: אבל זיאד…
אני: די אמא, לא.
אמא: טוב…
אני: פעם הבאה פשוט תבואי מנקודת מוצא שאת מבינה פחות או יותר את הרעיון והקונספט גם אם את לא מבינה את הטקסט, טוב?
אמא: טוב…
אני: יופי, כך אני אוהב אותך.
אמא: סתום, רק בעיות.
אני: גם מה כזה נורא במגן דוד? זה סמל של היהדות ויהודים, זה לא בהכרח קשור לישראל.
אמא: זיאד, אל תתפלסף לי ותתחכם לי עכשיו.
אני: טוב, טוב, חכי כשתראי מה שאני הולך לעשות בשיער.
אמא: מה אתה עושה עכשיו עם השיער?
אני: כלום, כלום אמא, סתם אני מקניט אותך.
אמא: אהבל. מה חוץ מזה? איך עבר עליך השבוע?
אני: האמת שזה היה מרובה אירועים, לטוב ולרע.
אמא: מה קרה? רגע, אני מצליחה סוף סוף לעצור מונית!
אני: טוב אמא, נדבר אחר כך.
אמא: רגע אני עולה על מונית….
אני: זה קצת חפירות ארוכות, עזבי.
אמא: שניה אני אומרת לך, אלוהים, סבר איוב!!! (סבלנות של איוב)
אני: אבל אין לי כוח עכשיו לחזור על הכל.
אמא: זיאד, אתה יכול לדבר עכשיו, אני כבר במונית.
אני: סתם, בשבת הייתי ממש ממש עייף אחרי שיצאתי בשישי עד מאוחר, והייתי צריך להכין אוכל לכמעט 20 איש והייתי ממש גמור אמא, והשעה כבר 17:00 והארוחה הייתה ב-20:00, אז יוסי אמר שהוא יעזור לי, וכפרה עליו הוא באמת עזר לי המון אבל איבד סבלנות ממש מהר ולא היה לו כוח לכלום, והייתי צריך להגיד לו כל דבר, אפילו איך להרתיח פסטה ואני לא הרגשתי טוב ובכל זאת הייתי צריך לעשות את האוכל, והוא גם כך היה מצוברח כי הנייד שלו מתפגר לעיתים. אז סיימנו התארגנו והזמין מונית ואז בדיוק כשנהג אישר הגעה באפליקציה הנייד שלו שוב מת, וירדנו לכביש עם שני המגשים של הפסטה, אגב זאת הייתה הפסטה שלך הסורית שכולם כל כך אוהבים.
אמא: מאיפה הבאת גבינת העיזים?
אני: מהסופר אמא, אין לי פה את רבאח (איזה בדואית שמגיעה לבית שלנו עם גבינת עזים ביתית שהם מכינים), אז היא לא טעימה ומיוחדת כמו הגבינה שלה, אבל עדיין ממש טעים.
אמא: אוקיי
אני: טוב, אני ממשיך, בכל מקרה, ירדנו למטה, לא ידענו אם הנהג ממשיך להגיע או לא מגיע, פחדנו להזמין עוד אחד שפתאום יהיו שניים, ומצד שני אנחנו יכולים לחכות עכשיו מלא זמן ולא יהיה לנו בכלל, אז יוסי הניח את המגש על איזה חומה שיש מתחת לבית, לא הכי יציבה, והוא מנסה לגרום לטלפון לעבוד, ואני אומר לו, יוסי החומה לא יציבה היא לא ישירה והמגש ייפול, והוא אומר לי “רגע, אני בודק את הטלפון זיזו!” ואני אומר לו אבל זה לא יציב ותוך כדי שאני אומר לו את זה המגש נפל והתנפץ הפיירקס עם הכל על הרצפה והלך האוכל.
אמא: יא ווילי, מסכן שלי.
אני: כן, הייתי על סף ובכי והתמוטטות, לא היה לי כוח יותר, אני מרגיש שיוסי לא מקשיב לי לפעמים.
אמא: ככה זה גברים מאמא, הם אף פעם לא מקשיבים… אבל דווקא יוסי כן מקשיב.
אני: לפעמים, הוא יכול להיות מאוד עקשן גם, “ראש יאבס” (ראש קשה).
אמא: טוב הוא לא התכוון, בטוח הרגיש מאוד רע.
אני: כן, אבל זה לא נגמר פה, חצי דקה אחרי, ואחרי כל האירועים שקרו במהלך הסופ”ש, חלק שאני לא מספר לך גם, אנחנו עולים על המונית, ומשמיעים ברדיו בדיוק שטראמפ מתחיל עם החרם על מוסלמים והוא סוגר את הכניסה לשש מדינות מוסלמיות לארה”ב ואחת מהן היא איראן, ועקב זה הבמאי האירני שמועמד לאוסקר לא יוכל להגיע לטקס, ומה המשפט שיוצא לנהג של המונית? “בא לעבוד הטראמפ הזה, כל הכבוד לו, בא לעשות סדר!”… וואי יא מאמא, את לא מבינה. את פשוט לא מבינה, מצא לו את היום להגיד את המשפט הזה.
אמא: מה קרה?
אני: דבר ראשון, לקחתי את הטלפון, עשיתי הקלט, והתחלתי עם ויכוח שהגיע לטונים מאוד גבוהים ולא הפסקתי לצרוח עליו איזה רבע שעה.
אמא: לא חבל? בשביל מה? אתה לא תשנה את דעתו.
אני: לא אכפת לי, ממש לא אכפת לי, הרגשתי מהמם ובאיזשהו שלב הוא פשוט לא ידע מה להגיד וסתם את הפה, שזה מה שהוא היה צריך לעשות מלכתחילה.
אמא: טוב מאמא, אתה יותר טוב עכשיו?
אני: כן, כן אמא, תודה רבה.
אמא: טוב, שמור על עצמך ואל תשתגע יותר מדי, אתה לא יודע איזה משוגעים יש ברחובות.
אני: נכון אמא, אני אחד מהם.
אמא: נכון.

תגובות

Send this to a friend