מדינת ישראל מענה עצורים כדבר שבשגרה. עשרות רבות של עצורים בכל שנה.
"מענָה" – במשמעות של גרימת סבל חמור (פיזי או נפשי), בכוונה, בידי נציגים של המשטר, במטרה להשיג מידע או וידוי, להעניש את המעונה, לאיים עליו, או כחלק ממדיניות של אפליה.
הגדרה זו, הלקוחה מאמנת האו"ם נגד עינויים שישראל חתומה עליה, מתאימה ליותר מ-950 תלונות על התעללות בשב"כ שהגישו עצורים פלסטינים מאז 2001.
ולמה "מדינת ישראל מענה", ולא השב"כ? ובכן, לא רק שהשב"כ מענה בשם המדינה, אלא שלמדיניות העינויים מצטרפות באופן פעיל גם שאר זרועות המדינה:
המשטרה והשב"כ מעכבים את המפגש של עצורים עם עורכי דין ואת הבאתם בפני שופט לימים ארוכים, וכך מבודדים אותם מתמיכה, מעצה ומבקרה חיצונית; חקירות העצורים ב"עבירות ביטחון" אינן מוקלטות, מה שהופך את המתרחש בהן לעניין של פרשנות, מלה כנגד מלה, חוקר כנגד עצור.
הכנסת ובתי המשפט (ובכלל זה בג"צ) מאפשרים ומאשרים שלילת הזכויות בחקיקה ובפסיקה. אמנם ב-1999 פסק בג"צ כי העינויים בישראל אסורים, ומאז חל שיפור במצב. אך במקביל, החריגים שקבעה אותה פסיקה הלכו והורחבו, והעינויים המשיכו להיות כלי זמין ושגרתי למדי בפעולת מערכת הביטחון נגד פלסטינים.
היועץ המשפטי לממשלה מחליט תמיד שלא לפתוח בחקירה פלילית של תלונות על עינויים, ובכך מספק חסינות מעונש למענים, ומבצר את המדיניות. ב-950 התלונות על עינויים שהוגשו מ-2001 נפתחו 0 חקירות פליליות. בג"צ מגבה את מדיניות החסינות.
הציבור הישראלי היהודי, או לפחות רובו, רגיל לגבות את ההתנהלות הנ"ל בעצימת עיניים, בשתיקה, ולעתים קרובות בתמיכה של ממש. וכך, כבר 67 שנה שאנחנו – חוקרי השב"כ, מדינת ישראל והחברה הישראלית – מענים עצורים כשגרה.
הגנה מעינויים: כולם או אף אחד
בעקבות החשש המתעורר כעת כי כמה עצורים יהודים נחקרו בעינויים, מתחדש הדיון הציבורי בשאלה. יש הגורסים (למשל) כי לישראל אסור לענות יהודים, והמסר שלהם ברור: עזבו את "בחורינו" לנפשם, אבל לענות ערבים זה בסדר.
מולם ניצבת העמדה העקרונית והערכית ולפיה העינויים פסולים מכל וכל – בלי הבדל דת, צבע, מגדר או עמדה פוליטית. עמדה זו נישאת בראש חוצות כבר שנים ארוכות על ידי ארגוני זכויות האדם והאזרח בישראל.
שר החינוך, נפתלי בנט, הביע אתמול תמיכה במדיניות העינויים, הן כלפי יהודים והן כלפי פלסטינים: "מה שנעשה להם [העצורים ברצח משפחת דוואבשה] זה בוודאי לא יותר וכנראה פחות ממה שנעשה דרך קבע כלפי חשודים בטרור פלסטיני. ומי שכמונו מאמין בהתנהלות השב"כ כלפי טרור פלסטיני כדי להציל חיי יהודים, לא יכול להתנגד לזה כשהדברים נעשים כלפי טרור יהודי", אמר בנט.
דימויים: שיטות עינויים נהוגות בסין
מדברים אלה עולה אמת פשוטה: זכויות האדם אינן ניתנות לחלוקה. מערכת המענה פלסטינים עשויה לענות גם יהודים. היום זה הוא – ומחר אני ואתם. כשלא לכולם יש זכויות, אין זכויות לאף אחד.
אישית, אני בעמדתם של ארגוני זכויות האדם, המתנגדת לעינויים באופן מוחלט. אני יודע – אם חיי או חיי יקיריי יעמדו על הכף מול הוצאת מידע בעינויים, אולי אדבר אחרת. בכל מקרה, מדיניות העינויים הנוכחית של ישראל כל כך קיצונית ופרוצה, שלא חייבים להכריע בשאלה העקרונית הזו כדי להתקדם.
נדמה שפרשת המעונים היהודים חודרת את העור היהודי-ישראלי העבה בנושא שעד כה היה עניינם של פלסטינים בלבד; ואולי – גם בלי להסכים על "אפס עינויים" – אפשר להסכים על כמה עקרונות מעשיים:
ראשית, שאי אפשר להסתמך על הודאות שהוצאו בעינויים לצורך הרשעה בבית משפט. כי אדם שמתעללים בו מספיק, יודה בהכל. ומערכת שמתעללת, תעשה הכל כדי להצדיק את ההתעללות.
שנית, שעינויים מדרדרים את מערכות האכיפה: הסתמכות על הודאות שמוציאים במכות, מעצר בלי ראיות (מנהלי) או חקירות לא מתועדות, משמען – עצלנות וחוסר מקצועיות בחקירה, ויתור על משפט צדק, על חזקת החפות ועל שלטון החוק.
ושלישית, שבעינויים טמון נזק חמור לא רק למעונים, אלא גם לחברה, למדינה ולשלטון החוק; ולכן יש לישראל אינטרס להפעיל מערכות בקרה ואכיפה מרתיעות ואפקטיביות בכל מקום שבו עלולה המדינה לענות, ובכל תלונה על עינויים.
"הבית היהודי" ושגרת העינויים
בנאומו שהוזכר לעיל הוסיף השר בנט אמת פשוטה נוספת: "הבחירה שלנו בהנהגה דורשת מאתנו אחריות יתרה. איבדנו את הלוקסוס לעמוד ולצעוק על הממשלה. אנחנו הממשלה", הוא הצהיר.
האחריות האמורה נוגעת ישירות לשאלת העינויים, שכן בכוחה של מפלגת הבית היהודי להשפיע באופן דרמטי על שיקום מערכות החקירה, המשפט והחקיקה מוכות העינויים של ישראל. הנה ארבעה צעדים ברורים בכיוון, שהמפלגה יכולה לקדם מעמדתה הייחודית כמחזיקה בתיק המשפטים, וכשותפה בכירה בקואליציה:
* ביטול הפטור מתיעוד קולי וחזותי של חקירות ב"עבירות ביטחון", והחלת חובת תיעוד כוללת של חקירות, בלי קשר לסוג העבירה, לזהות החוקרים או לזהות החשודים. כאן נחוץ שינוי חקיקה.
* העברת כל התלונות על עינויים בשב"כ לחקירות פליליות. כאן נחוצה פעולה מנהיגותית של שרת המשפטים מול מדיניות היועמ"ש – מבחן שבו נכשלו שרי המשפטים שקדמו לה.
* הנחיית מערכת המשפט שלא להגיש כתבי אישום המבוססים על הודאות שנגבו בעינויים. מדובר בנורמה משפטית מוכרת, שנקראת בשפה המשפטית דוקטרינת "פירות העץ המורעל" – לא מבססים אישום על הודאה שנגבתה באופן לא חוקי.
* קידום הצעת חוק הקובעת את העינויים כעבירה נפרדת בחוק הפלילי, בהתאמה להגדרת העינויים שבאמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל. כך גם תחדל ישראל מלהפר את האמנות הללו, המחייבות את קיומה של חקיקה כאמור.
אמנם חלק מהצעדים הללו נוגדים את התנהלות הבית היהודי עד כה, ובוודאי לא יתקבלו בשמחה על ידי גורמים בימין, ובהם ראש הממשלה. אולם, הימנעות מפעולה תהיה משום בריחה מהאחריות הממשלית שעליה דיבר השר בנט, ותמיכה בשגרת העינויים ובחסינותם המוחלטת של המענים.
טרור המדינה נגד מתנגדי השלטון
שגרת העינויים לא מתקיימת בחלל ריק. השלטון הצבאי של ישראל על אזרחיה הפלסטינים עד שנת 1966, והשלטון הצבאי שאנו משליטים כבר 48 שנים על מיליוני הפלסטינים תושבי השטחים, מגיעים מתוך החברה הישראלית, ויש להם שלוחות מערכתיות, ערכיות, חוקיות, תקציביות, אישיות ומפלגתיות בתוך המדינה. בסופו של דבר, אי אפשר לקיים שליטה צבאית על מיליונים בלי להיות חלק מהשיטה.
ואמנם, גם שלטון החוק בתוך גבולות ישראל ניתן להפקעה על ידי סמכויות חירום ביטחוניות. למערכת הביטחון נתונה הסמכות לעקוף את הזכויות וההגנות הבסיסיות של כל אזרח בישראל, בכל רגע נתון. כל אדם יכול להיעצר בלי ראיות, להיחקר בלי ייצוג או תיעוד, ולעבור התעללות בדם קר מצד נציגי המדינה, וזאת – בלי סתירה לחוק, אלא באמצעות השעייתו לטובת "צורכי הביטחון".
ומתי מתקיימים "צורכי הביטחון"? כשמערכת הביטחון מחליטה.
בפועל 99 אחוזים מהעצורים המטופלים כ"סיכון בטחוני" הם פלסטינים. אבל, כמו שמראים המעצרים המנהליים האחדים של יהודים וחקירות החשודים ברצח משפחת דוואבשה, מערכת הביטחון יכולה להגדיר כ"סיכון בטחוני" פחות או יותר את מי שבא לה, ואז להפעיל כלפיו מגוון אמצעי אכיפה חמורים, כולל עינויים.
השר בנט, בנאומו האמור, הטעים כי "הגדרת הטרור היא שימוש באלימות נגד אזרחים על מנת לקדם יעדים פוליטיים". בנט התייחס לטרור היהודי, אך נראה שהגדרתו קולעת גם לתופעת העינויים: ההחלטה על מי להפעיל את הכוח שמעל לחוק – מעצרים מנהליים, עינויים וכד' – אכן נגזרת מעמדה פוליטית, ונועדה לקדם יעדים פוליטיים. גם תווית ה"סיכון הבטחוני", המצדיקה את הפעלת הכוח הזו, היא עניין של פוליטיקה:
הפוליטיקה המאשימה את המתנגדים לשלטון בישראל בבוגדנות ובסיכון הביטחון מגיעה מכיוונם של בנט ושל ראש הממשלה, ומארגונים בעלי זיקה ישירה אליהם. ההאשמות הללו מופנות לקהל הולך ומתרחב: לא רק הפלסטינים תושבי השטחים אלא גם הערבים אזרחי ישראל, ש"נעים בהמונים לקלפיות"; "שוברים שתיקה" והוועד הציבורי נגד עינויים; חברי כנסת; המתנגדים למתווה הגז; ועוד. כל אלה מואשמים בחתירה נגד המדינה, בסיכון הלאום, בפגיעה בביטחון, בקידום אינטרסים זרים ואנטי-ישראליים.
וכך, קו ישר מחבר בין עינויי פלסטינים המתרחשים כשגרה, הפוליטיקה של האשמות הבגידה, ועינויי החשודים היהודים ברצח משפחת דוואבשה.
כדי לחלץ את החברה הישראלית מהפוליטיקה של ההסתה ומהמשטר הצבאי שהזמינה על עצמה ומהרחבתו, הכרחי לבטל את סמכויות החירום, ולבסס את זכויות האדם והאזרח היסודיות כחלק מחוקה דמוקרטית – זכויות בסיסיות ובלתי ניתנות להשעיה, לכולם.
הדחיפה לשינויים המעשיים שנמנו כאן חייבת להגיע מהאופוזיציה ומהציבור. אך כפי שהבין לאחרונה גם השר בנט, הבחירה והאחריות בין מדינת משטרה וצבא לבין דמוקרטיה נמצאת בידי האוחזים בהגה השלטון.
נעם הופשטטר עוסק במחקר של פוליטיקה וזכויות אדם, וכתב כמה מחקרים במסגרת "הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל"