במקרה הכינותי מראש

כל עיתונאי מכיר את זה. התחקיר הסתיים ונותרה רק השיחה האחרונה, המפחידה מכולן – בקשת תגובה ממושא התחקיר. סגנונות התגובה מגוונים כמספר המגיבים. בין המשפטן ("אתבע אותך דיבה"), המתחמק ("דבר עם הדובר"), החוזר בתשובה ("טעיתי") והמנתק, המעניין מכולם הוא הרגשן. קולו מתחיל לרעוד, הטון מגביה, ובשלם מסוים הוא נשבע בכל היקר לו שאתה טועה. הוא שולף בזה אחר זה טיעונים רגשיים, שמשכנעים לא פחות מטיעונים עובדתיים ("כל חיי לא לקחתי אגורה אחת").

אם הוא מדבר בכנות מרשימה ומשתף בסיפורים משיקים אחרים שכלל לא היית מודע אליהם, יש סיכוי לא רע שתאמין לו. בייחוד אם פרטי התחקיר מעורערים ולא מוצלבים.

השבוע יצא לי להיות בצד השני. זה לא שמוטי גילת צלצל אלי אחרי שחפר בקבלות של "מאה ימים של שקיפות". לא. משהו מוזר בהרבה קרה: יצא לי להתבונן באדם בוחר באסטרטגיית הרגשן. ישבתי במקום שבו ישבו אנשי ציבור ועסקים, וממש במקרה שמעתי אדם פותח את חלונות נפשו בפני העיתונאי בצד השני, ממטיר עליו הסברים ובקשות בנימה קורעת לב. קל היה לאבחן את הרגע. ביקשו ממנו תגובה. האדם התחנן על נפשו וניסה להדוף את העיתונאי בהסברים עקיפים. אבל אז קרה הדבר המדהים: אחרי שאמר "שמע, אוף דה רקורד, אני הולך לדבר אתך מהלב", הוא החל להקריא לעיתונאי בעבר השני של הקו תשובה מתוך דף כתוב.

במלים אחרות, הניסוח שבחר אמנם נשמע ספונטני ואמיתי, אבל היה מתוזמר ומתוזמן. זה היה מחזה נדיר. נדיר ונורא: הוא גרם לי לפקפק. לפקפק בכל הפעמים שבהם אדם ניסה לשכנע אותי בצדקתו דרך פנייה לצד האנושי שבי, לצד הרגשי, לצד שלא רוצה להרוס את שמו של אדם במחיר של סקופ שאין בו פרטים שהציבור מוכרח לדעת.

מובן שזו לא הפעם הראשונה שחזיתי בשקר. שיקרו לי בפנים, שיקרו לי בחצאי אמיתות, ושיקרו לי בהתחמקויות. אבל לעולם לא ראיתי את התמונה במלואה, כולל הצד שבו מככב המגיב.

הרי אם ערכת תחקיר טוב, אותו אדם כלל לא יידע עד לאותו רגע שבכלל שישבת לו על הזנב. מכאן המשקל הרב של השיחה. אם הוא מצליח לשלוף בה ללא הכנה מראש טיעונים שמערערים את בסיס התחקיר – הוא שיחק אותה. כלומר בנסיבות מסוימות, שיחת התגובה היא רגע קסם שבו הכל יכול לקרות – אלא אם יש לגורם שפנית אליו דף מוכן ביד.

אני חושב שזה היה הרגע המכונן בשבוע שלי. רגע שבעקבותיו התעדכנו כפות המאזניים שבי ונטו עוד טיפה לכיוון החשדנות הבסיסית על חשבון התמימות. השבוע התרחשו אין-סוף אירועים, התרחשויות ענק, שכל אחד מהם זעזע אותי בתורו. רובם המשיכו לפרום את האמונה שלי במדינה. אבל הרגעים שבאמת משפיעים לנצח נוצרים כשנפרם האמון שלנו זה בזה, אדם באדם.

תומר אביטל הוא עיתונאי עצמאי ומוביל מיזם מאה ימים של שקיפות.