בקיץ האחרון היתה לי אכזבה גדולה. בניסיון להתמודד אתה דיברתי עם כל מי שרק היה מוכן להאזין. להפתעתי, גיליתי שכאשר אני מתארת את המאורעות בצרפתית, משהו קורה; אני מצליחה לקחת מהם מרחק, לא להזדהות אתם לחלוטין. נוכחתי שהשפה הזרה אמנם אינה מפיגה את הכאב לחלוטין, אך לפחות היא מאפשרת לו להיטמע לאטו במארג הנפש, להיות רק כתם בתוכו, לא לצבוע את כולו. לשימוש במלים שהמטען שלהן עדיין לא ספוג בחוויות ובשכבות של משמעות, היה אפקט של יצירת מרחב מוגן בעבורי.
אתמול בערב הייתי עם חבר צרפתי בבר למרגלות המונמרטר. השווינו בין בירות בוטיק, שלי כללה תרכיז דובדבנים והיתה מתוקה מדי והוא היה אדיב והציע שנתחלף. יצאנו לרחוב ונשענו על אחת המכוניות, דיברנו על טיולים להודו ולאיסלנד, על פילוסופיה צרפתית ועל אחוז הבלונדינים באירופה והצצנו מדי פעם במשחק הכדורגל בין צרפת לגרמניה שריצד על המרקע, כאשר לפתע השתרר שקט חשוד. נכנסנו לבר והתחלנו לגלות את מה שהתברר בהמשך הלילה כספק חלום רע ספק מציאות מסויטת: עיר האורות תחת מתקפה.
למרבה הזוועה, גיליתי איך השגרה המוכרת לי מישראל מופיעה, אמנם במלבושים מקומיים, במרחב המוגן שלי. טלפונים מודאגים לבני משפחה וחברים. אין קליטה. המיה ברחובות (פחות רועשת, פחות היסטרית) ומקומות בילוי שמתנקים מאבק יושביהם כמו שטיח שזה עתה נשאב.
הלכנו לביתו כדי להודיע שאנחנו חיים ולברר אם גם האחרים. אישרנו, כמו כולם וכולן, את קיומנו ברשתות החברתיות. צפינו – כי מה עוד יכולנו לעשות? – בשידורי הטלוויזיה מראים שוב ושוב אותם הדימויים: נהג המונית שעבר ליד אצטדיון סטאד דה פרנס והקליט את יריות הקלצ'ניקוב; פינוי הגופות מהמסעדה הקמבודית ברובע העשירי, לא רחוק מהקאנאל שאני כל כך אוהבת; הצילום מהחלון בקומה הרביעית של אנשים עושים את הבלתי אפשרי ורצים בצליעה, העיקר להתרחק מהטבח באולם התיאטרון באטקלאן ברובע האחת עשרה; ופרנסואה הולנד טרוט העיניים מכריז על מצב חירום על פי חוק שנקבע בעת מלחמת אלג'יריה ועל סגירת הגבולות. רגע, סגירת הגבולות? זה מזכיר לי משהו.
איור: Maja Wronska
זו אולי השפה הזרה שמאפשרת לעשות קישורים אסוציאטיביים, לעורר שאלות היכן שנדמה שיש רק קביעות ופסיקות, לגזור את האירועים מהקשר אחד הממסגר אותם כדי למקם אותם ולו לרגע בהקשר אחר. לפני כשבוע שמעתי בטלוויזיה הצרפתית אזכור שולי לכאורה: לכבוד ועידת האקלים שעתידה להתרחש בסוף נובמבר בפריז, תוגבר האבטחה על הגבולות למשך חודש שלם. מה שמשך את תשומת לבי היה הדגש על כך שההחלטה אינה קשורה לזרם הפליטים המציף באחרונה את אירופה. האם נבעה אפוא מהתרעות מודיעיניות שכבר התקבלו בנוגע לאירועים הרצחניים? אולי.
על כל פנים, לא יכולתי להתעלם מהחיבור האסוציאטיבי שיצרו אצלי שני האזכורים ששמעתי לאחרונה בהקשרים שונים לחלוטין, שאולי אין באמת כל קשר ביניהם – הניסיון להסתגר. הכישלון לעשות זאת.
לא חזרתי הביתה באותו הלילה. לא העזתי להיכנס למחילות המטרו שנדמו לי מאיימות מתמיד וכמעט מזמנות אירועים רצחניים גם למחרת והזמנתי מונית. הסתגרתי בבית וביטלתי פגישת עבודה עם חברה, צפייה בהצגה. התרעתי בפני חברים שלא ילכו לעבוד, ביקשתי שלא ייצאו לאכול במסעדות, שיימנעו מישיבה במזג אוויר מפליא בנעימותו לעונה בבתי קפה באזורים אופנתיים. החרדה לא פסחה עלי, השפה הזרה שגוננה עלי בהקשרים רגשיים אחרים קרסה, המציאות פרצה פנימה.
ועדיין, הבנה חדשה אחת ניבטה. אי אפשר לנהל מלחמות נקיות בשלט רחוק. אירופה התרבותית, הנורמלית, השפויה, מקלטם ומפלטם של ישראלים וישראליות רבים, הוכתמה גם היא. הפליטים והפליטות המתדפקים על דלתות האיחוד זכו לקבלת פנים פושרת. ההתערבות במלחמות של אחרים נעשתה שנים רבות שלא לצורך ולאחר מכן בוששה להגיע דווקא כשנדרשה.
והנה, אתמול, צורפה פריז של המוזיאונים, המקרונים והקרואסונים, התאטראות והשדרות הרחבות, למעגל הדמים. פריז, בדיוק כמו תל אביב, המצויה מרחק שעה נסיעה מעזה, היא לא תוכל להישאר בועה לאורך זמן.
באחת הכתבות שקראתי היום ב-ynetצוטט ישראלי שסעד לא הרחק מהמסעדה הקמבודית. הוא אמר שבישראל הוא מרגיש בטוח יותר, מכיוון ששם אנשים הולכים חמושים. מהסיבה הזאת אני עדיין רוצה להאמין בפריז. נדמה לי שכאן נותרה עוד מידה של אמון במערכת, סולידריות וניסיון להימנע מאלימות או לפחות לצמצם אותה ככל האפשר.
אך האם תוכל פריז לפתוח את שעריה ולא לסגור אותם, להרחיב את גבולותיה במקום לצמצם אותם, לייצר שיח מכליל ולא מדיר ולהימנע דווקא בימים האלה מאיסלמופוביה, הסתה והקצנה? אני מקווה שגם מחר וגם אחריו פריז עדיין תישאר בעבורי מרחב מוגן, גם אם כבר לא מנותק.
