אתמול התעוררתי לשבת שחורה. עדיין לא עודכנתי באירועי הטרור שהתרחשו בצרפת בלילה. נכנסתי לפייסבוק וראיתי כי שישה מבני משפחתי הודיעו שלא נפגעו במתקפת הטרור. הדלקתי טלוויזיה להתעדכן בממדי הזוועה.
אמנם אני ילידת הארץ, אך גדלתי וחונכתי בצרפת עד גיל 24. ישראל היא מולדתי, אבל פריז תהיה חלק ממני לעד. שם למדתי קרוא וכתוב, שם למדתי ועבדתי, שם ילדתי את בני הבכור. בני משפחתי וחברי הילדות שלי מתגוררים בה. אני כואבת את כאבה.
מכיוון שהפיגועים התרחשו בליל שבת, לא דאגתי לרוב הקרובים שלי. הם שומרי שבת וידעתי שהם בבית הכנסת או בבית. את האחרים לא הצלחתי לאתר, אבל ניסיון החיים לימד אותי כי חדשות רעות מגיעות מהר – ושום בשורה רעה לא הגיעה.
הראשונה שאתה שוחחתי היתה חברתי לתיכון אורור בונל. היא התבצרה בביתה עם בנה הפעוט, לפי הוראותיו של הנשיא פרנסואה הולנד. היא לא היתה מופתעת מהאירועים. לדעתה, הצרפתים ידעו שזה רק עניין של זמן עד שתתבצע מתקפת טרור גדולה. אולי הם בהלם, אבל לא מופתעים. לדבריה, הטרוריסטים שיבצעו את הפיגוע הבא, מוסלמים קיצוניים, כבר חיים בלב צרפת. "התפוח רקוב מבפנים", אמרה.
איור: Jean Jullien
"אי אפשר להבדיל בין הטובים לרעים", הוסיפה. "והמוסלמים שוחרי השלום בצרפת ישלמו את המחיר. כל ערבי שעולה לאוטובוס עם זקן או לבוש מסורתי, חשוד". מתברר שתחת טרור דפוסי ההתנהגות שלנו דומים מאוד, לא משנה היכן גדלנו ועם מי, לא משנה אם אנחנו שוחרי שלום או לא. בעתות טרור כולם מרגישים את הפחד. הקושי במאבק בטרור גדול כמו הקושי במאבק בשנאה שהטרור יוצר. זהו מעגל קסמים: טרור יוצר שנאה, שנאה יוצרת טרור.
אורור, שאינה יהודייה, הוסיפה כי בעיניה המתקפה היא רק תחילתה של תקופה שחורה לצרפת. למוסלמים עצמם נמאס מהשפעת הטרור על חייהם וכמה ממקורביה, מוסלמים ויהודים, מתכוונים להצביע בבחירות הבאות למפלגת החזית הלאומית, מפלגה ימנית קיצונית נגד הגירה, נגד האיחוד האירופי ונגד מתן סיוע לפליטים או מהגרים לא חוקיים. הטרור מחזק את הימין הקיצוני – בצרפת כמו בישראל.
לפני כמה שנים כל צרפתי שדגל בסוציאל דמוקרטיה הצביע לשמאל. היום אזרחים מוכנים לסכן את רווחתם החברתית כדי שמישהו יבטיח להם ביטחון. כמו בישראל, עולה השאלה, האם למפלגה יש כלל אינטרס לשפר את ביטחונם של האזרחים אם האיום הביטחוני הוא המחזיק אותה בשלטון.
אם אחד הסממנים המסמלים את השנאה היא הכללה שמגדירה אוכלוסייה שלמה כאויבת מפאת השתייכותה לאסלאם, הסממן השני הוא שמחה לאיד. לאחר הדיווחים על המתקפה לא איחרו להגיע תגובות ברשתות החברתיות בסגנון "מגיע לצרפת" או "עכשיו אתם עדיין רוצים להחרים מוצרים מההתנחלויות?" ואפילו "זה היה צריך לקרות כדי שהם יבינו אותנו". מי ששמח לאיד, תומך בטרור.
היהודים הצרפתים ששוחחתי אתם אתמול מרגישים כי לא נותרה להם ברירה אלא לעזוב את אירופה ולעלות לישראל. המצב הביטחוני הרעוע בישראל אינו מטריד אותם כמו המצב בצרפת. הם חשים שהסכנה המרחפת מעל ראשיהם גדולה בהרבה מהסכנה המרחפת על כלל החברה הצרפתית.
הפחד הזה הוא עוד מנגנון להפעלת השנאה כאינסטינקט הישרדותי כמעט. תחת איום קיומי כל כך קל להוביל אותנו לשנוא, להכליל ולפגוע לשווא. קשה למצוא כוחות לראות שיכולה להיות מציאות אחרת ושהמון אנשים בצד השני רוצים לחיות בשלווה בדיוק כמונו.
המאבק בטרור הוא מאבק בקיצוניות למען הדמוקרטיה שבה כולנו שווים. אם ניפול להכללות, נהפוך קיצוניים בעצמנו, נאבד את הערכים שלמענם נלחמנו. מובן שישנם רגעי פחד, חשש, חשד, כעס ואפילו רצון לנקום. ארגונים כמו דאעש נועדו לערער על קיומו של המערב. לנו, כלוחמים בטרור, צריך להיות שיקול דעת להבחין בין האסלאם הקיצוני התומך בטרור לבין המוסלמים החפים מפשע שמגנים אותו.
