חמש שיחות בעקבות 350 אלף ש"ח - המקום הכי חם בגיהנום

חמש שיחות בעקבות 350 אלף ש”ח

"לא כל אחד רוצה לחשוף את השכר שלו. צריך להשאיר משהו מהפרטיות"

בניסיון לגלות בחשבון בנק של איזה מרצה בכיר נחתו 350 אלף השקלים של איגוד הבנקים, וכדי לבדוק האם המומחים מהאקדמיה לא רואים בעייתיות בכך שהם מלמדים ומייעצים בכסף באותם נושאים, פנינו לחמישה מחובשי הכובעים הכפולים. זה מה שהיה להם להגיד לנו:

פרופסור צבי וינר, דיקן הפקולטה לניהול באוניברסיטה העברית ובעל חברת הייעוץ אסכולה

“אני מבין על מה את מדברת, אבל אני לא רואה שום בעייתיות”

אני רואה באתר של אסכולה שאתה עובד עם כל הבנקים כמעט, ורציתי לדעת אם אתה עובד גם עם האיגוד, כי אני מחפשת את המומחה האקדמי שקיבל מהם 350 אלף שקל?

וינר: “זה לא אני. הלוואי. עם כל הבנקים, וגם עם הפיקוח על הבנקים ועם עוד הרבה גופים פרטיים וציבוריים אני עובד כבר עשרים שנה. עבדתי עם איגוד הבנקים לפני כמה שנים. הגשתי חוות דעת, וגם הופעתי בכנסת בוועדת הכלכלה בנושא הצעת החוק שהייתה לדעתי מאוד לא הגיונית ופופוליסטית, לבטל את עמלת הפרעון המוקדם כשמחזירים משכנתא. במילים פשוטות-לאפשר לאנשים להחזיר משכנתא מתי שהם רוצים. לא כל שינוי שנראה טוב הוא באמת טוב. בעיני התקשורת יש בנק שהוא חזק וגנב, ויש אדם קטן ומסכן. אבל יש כללים בכלכלה, וכשמשנים משהו אחד, יש לזה השלכות רבות. אני חשבתי שזה יגרום נזק לא רק לבנקים, אלא גם לנוטלי המשכנתאות באופן כללי, כי הבנקים יגבו את מה שהפסידו במקומות אחרים. אז שמחתי לבוא ולהגיד את זה. אני לא חושב שזה בכלל השפיע על מישהו כי כולם בכנסת היו עסוקים בלנסות ולהבין מה יגידו העיתונאים. הבנקים הם לא השטן. הם נותנים שירות לאוכלוסייה. גם בבניה יש ליקויי בניה, ואף אחד לא אומר להפסיק עם הבניה בכלל”.

גם לא אומרים להפסיק עם הבנקים בכלל.

“יש עליהום על בנקים בתקשורת. לא רק פה, בכל העולם. זה חלק מהאנטישמיות העולמית. כל השירותים הפיננסים נתפסים כמשהו רע. ברוב הדתות הלוואה בריבית זה דבר פסול. את יכולה לדמיין היום עולם בלי הלוואות בריבית? לא היה לנו שום דבר בלי זה”.

אנשים מרגישים שהבנקים עושקים אותם. בישראל אין תחרות מספיקה על משקי הבית. כולם מודים בכך היום. גם בפיקוח על הבנקים.

“נכון. אני מסכים שיש להם כח בלי פרופורציות. הבנקים ריכוזיים מידי ואין מספיק תחרות”.

ומה דעתך על ההחלטה לחייב את הבנקים למכור את חברות כרטיסי האשראי בשביל להגביר התחרות במשק?

“אני חושב שזה מצוין. אני חושב ככה כבר שנים”.

אז למה לא הלכת לדבר בוועדת שטרום?

“כי אף אחד לא ביקש ממני. אם היו מבקשים ממני, בשמחה הייתי מגיע”.

זה די מדהים מה שאתה אומר כאן. אתה נותן חוות דעת כשהבנקים שוכרים אות שירותיך, אבל כשיש רפורמה ציבורית חשובה אז אתה לא מדבר. יכולת לפנות לוועדה ביוזמתך.מי ייצג אותי או את הציבור?

“אני לא מייצג אף אחד. לא אותך ולא את הציבור. אני מייצג את עצמי”.

אתה מייצג את הבנקים כשהם משלמים לך. ומה שקורה זה שבפועל מומחים מהאקדמיה כמעט ולא מייצגים את הציבור מול המומחים שלהם בכל ועדה

“במשך שנים ייעצתי לפיקוח על הבנקים, ואמרתי שהבנקים מנצלים את הכח שלהם. לצערי הם לא עשו עם זה כלום”.

אתה לא חושב שהעובדה שאתה עובד עם חברות רבות במגזר העסקי יכולה להטות את העבודה שלך או להשפיע על האופן שבו אתה מלמד סטודנטים?

“בעבודת המחקר שלי אין לי שום יכולת להטות שום דבר. הכל מבוסס על בדיקות אמפיריות. אגב, יש לי גם עבודת מחקר ביקורתית על הבנקים, שלפיה הבנקים מנצלים אי הבנה של אנשים כדי לדחוף להם משכנתאות יקרות”.

ומה עם הסטודנטים שאתה מלמד?

“אני מלמד אותם מה זה שוק הון ואיך לתמחר אגחים. מה אני יכול להטות שם?”.

אם אשב בשיעור שלך לא אשמע דבר מלבד נוסחאות?

“להיפך. את לא תמצאי אף אחד בארץ שיגיד כל כך הרבה דברי ביקורת”.

מה דעתך על קוד אתי שיחייב את המומחים באקדמיה לתת גילוי באתר האקדמיה או באתר שלהם לגבי הלקוחות שעמם הם עובדים באופן פרטי?

“הסטודנטים יודעים עלי הכל. את רואה שיש רשימה של לקוחות שלי באתר של החברה שלי. וגם ככה אני מספר לסטודנטים הכל. תשאלי כל סטודנט שלי”.

אז בעצם, מכל השיחה שלנו עולה שאתה לא מבין בכלל על מה אני מדברת מבחינת בעייתיות.

“אני מבין על מה את מדברת, אבל אני לא רואה שום בעייתיות”.

אז אני רוצה לשאול אותך עוד משהו. אם אני עיתונאית שמסקרת את שוק אגרות החוב מנקודת מבט מאוד מקצועית, ובמקביל אני מקבלת שכר מבנק הפועלים, זה סביר בעיניך?

“זו יכולה להיות בעיה בעולם שבו הבנקים מעורבים בשוק אגרות החוב”.

אז למה זו לא בעיה כשמדברים על האקדמיה? איפה השוני?

“בואי אתן דוגמא: אם את מתקנת מחשבים, ובין היתר מתקנת מחשבים של הבנקים, ובזמנך החופשי את מצטלמת לפרסומת של בנק, ומקבלת תשלום על זה. האם יש בעיה בזה?”

לא יודעת. אני לא רואה בעיה.

אוק אז אין בעיה..אבל בעיתונות יש בעיה. בכנסת ברור שיש בעיה. השאלה איפה עובר הגבול. אני לא רואה בעייתיות. ואגב קיבלתי מכל מיני גופים 300 או 350 אלף שקל ואולי אפילו יותר אבל לא במקרה הזה של איגוד הבנקים ששאלת עליו. אבל גם אם כן, אז מה. בטח שלא הייתי אומר לזה לא. אם יש לי מומחיות מסוימת ואני יכול לעזור למישהו לשפר מערכת. ולהקטין סיכון. למה שלא אעשה את זה. תחום המומחיות שלי הוא פיתוח מודלים ומערכות שמיועדים בדרך כלל להקטנת סיכון. גם את לא רוצה שהבנק שבו את מפקידה כסף יהיה מסוכן וגם הבנק לא רוצה את זה. זה הפוך מניגוד עניינים. אני עובד עם הרבה גופים ולא רק עם הבנקים אלא גם עם משרד האוצר והפיקוח על הבנקים ורשות ני”ע ואני נותן גם חוות דעת לבתי משפט לטובת בנקים. ונתתי גם נגד הבנקים.

איפה נתת חוות דעת נגד הבנקים?

אני לא רוצה לפרט. נתתי.


משה צבירן, דיקן בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב

“אם תדעי מי זה שקיבל את ה-350 אלף ספרי לי, כדי שבפעם הבאה אקח כאלו סכומים גם”

אני מסתכלת בדוחות של איגוד הבנקים ב-2015, ואני רואה שיש שני מומחים מהאקדמיה שקיבלו מהם בערך 350 אלף שקל כל אחד – רציתי לדעת האם זה אתה?

צבירן: “זה לא אני. לא הגעתי לזה אפילו לא קרוב. לצערי כי רב, דרך אגב”.

אבל עבדת עבורם?

“עשיתי עבורם עבודה חד פעמית, לא בסדר הגודל הזה. כתבתי חוות דעת לבית המשפט העליון שנגעה ליוזמת החקיקה של כחלון. לא הייתי נגד החקיקה, רק הסברתי שלא נכון להכיל אותה על מגזר מסוים. חשבתי שצריך להכיל אותה רוחבית ולא על מגזר ספציפי”.

בוא נדבר קצת על האקדמיה, שמוכרת שירותיה לתאגידים הגדולים

“חלק מהאנשים באקדמיה יש להם ידע ייחודי, שלא קיים במקומות אחרים, ולכן ארגונים ותאגידים קונים את הידע הזה ומשתמשים בו. זה יכול להיות אלגוריתמאי בפקולטה למדעי, המחשב או כלכלן בכיר. זה היתרון הגדול של האקדמיה, שאתה מביא את היכולות למקום אחר”.

יש מי שטוענים שהאקדמיה לא יכולה להוביל איזו רפורמה חשובה במשק או למען הציבור, אם היא מוכרת שירותים לחברות הגדולות..

“אני ממש חלוק על כך. אם את זוכרת את המחאה של 2011, אז עשרות אם לא מאות אנשי אקדמיה ישבו במאהלים וחלקם היו שותפים למאבק. אז לא רק שזה לא נכון, זה סותר את המציאות. תשאלי את יושבי המאהלים, חלקם הפכו אחר כך לחברי כנסת. היו שם המונים מהאקדמיה כולל עבדך הנאמן”.

התבטאת פעם בתקשורת נגד הבנקים או נגד איגוד הבנקים?

“אם תסתכלי בתקשורת הכתובה, תגלי כמה אמירות מעניינות שלי – חטפתי אש וצוטטתי לא פעם ולא פעמיים נגד. למעשה זה לא עניין של נגד. זו הדעה שלי. זה לא נגד ולא בעד. יש לי את האמת שלי ואני הולך איתה”.

ממי חטפת אש?

“תשמעי, אני בורח מהתקשורת ואני לא שש להתראיין. אני עושה עבודתי בשקט. התקשורת זה חלק מהחיים שלנו. יש לי תפקיד ציבורי אבל ואני צריך לשמור על זה, לא ללכת עם צד כזה או אחר”.

השאלה היא האם חוות הדעת של מומחים מהאקדמיה והעבודות שלהם לא יהיו מוטים, בגלל שאינם יכולים למתוח ביקורת על מי שמעסיק אותם או יכול להפוך בעתיד למעסיק שלהם..

“למה את לא מדברת על התקשורת?”

מדברים לא מעט על התקשורת. עכשיו אני כותבת על האקדמיה.

“אז אני לא מאמין בזה. אני מאמין שאם יש לך אמת שלך, אז תלך איתה.אני לא מייצג אף אחד. בסופו של יום אני הולך עם עצמי ויש לי ראי בבית ואני אוהב להסתכל בראי…. אגב, אם תדעי מי זה שקיבל את ה-350 אלף שקל ספרי לי, כדי שבפעם הבאה אקח כאלו סכומים גם כן”.


שלום לרנר, פרופסור מן המנין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן ולשעבר דיקן הפקולטה

“אם אני כותב מאמר על נושא שייעצתי בו, אכתוב גילוי נאות. זה עוד לא קרה”

האם קיבלת 350 אלף שקל על חוות דעת שכתבת לאיגוד הבנקים כנגד המלצות ועדת שטרום?

לרנר: “אני לא מתייחס לסכומים שאני מקבל”.

אוקי. רציתי לדעת האם אתה לא חושב שיש בעייתיות בכך שמומחים רבים מהאקדמיה עובדים במקביל עם התאגידים הגדולים במשק, כמו עם איגוד הבנקים למשל?  

“פונים אליי גם משרדי עורכי דין בעניינים קטנים. אם מישהו פונה אליי ואני לא מצוי בניגוד עניינים, אני נותן לו שירות. לא רק לגדולים שבהם”.

אבל מטבע הדברים לאנשים פשוטים אין יכולת לשכור את שירותיך, בגלל המחיר הגבוה.

“בסדר אבל אני לא מטפל ישירות בדברים. פונים אליי עורכי דין בתחום מומחיותי, ואני לא מסרב לאף אחד. אין כאן שום בעיה כל עוד הכתיבה אקדמית ואובייקטיבית. אני לא חותם על שום דבר שאני לא מאמין בו ואינו מדויק מבחינה משפטית. זה לא שאני מייעץ לגבי דברים שאני לא חושב שהם נכונים”.

ובכל זאת, אולי כדאי שאנשי האקדמיה יחויבו לתת גילוי לגבי הלקוחות להם הם מייעצים, לגבי השכר שהם מקבלים ולגבי היקף השעות שהם משקיעים בעבודות מחוץ לאקדמיה?

“למה אני צריך לתת גילוי? אם משהו ספציפי נגוע, אז אני מגלה. אם אני כותב מאמר בנושא שנתתי לגביו ייעוץ, אכתוב בהערת שוליים גילוי נאות”.

כבר נתת גילוי נאות במאמר שכתבת?

“לא, עוד לא יצא לי. באים אליי בדרך כלל אחרי הכתיבה של המאמרים, ואז שוכרים את שירותיי. לרוב הכתיבה קודמת לפניות אליי”.


ד”ר רועי שלם, בעלים משותף של חברת נומריקס ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז הבינתחומי בהרצליה

איך זה מסתדר ללמד באקדמיה, ולהחזיק בחברת ייעוץ ולתת חוות דעת בתשלום?

שלם: “חשוב לי לומר שאנחנו (שלם מתייחס אליו ולשותפו לנומריקס וגם לאקדמיה, ד”ר טל מופקדי – ש.ש) עוסקים בעיקר בייעוץ. באקדמיה אנחנו מורים מהחוץ. בכל מקרה מדובר בנושא שיש בו מורכבות. ואני רוצה לקחת אותך דווקא למקום אחר: בישראל יש בעיה מאוד חמורה בתחום הרגולציה. יש הרבה החלטות שמתקבלות בלי בדיקה מאוד מעמיקה של המשמעויות הכלכליות הישירות והעקיפות. בחו”ל, למשל, יש הרבה יותר בעלי תארים מתקדמים בממשלה ובפקידות וברשויות השונות, ואז יש להם יותר משאבים לבדוק דברים לעומק. אני חושב שבתהליכים השונים מאוד חשוב שהממשלה תקבל את התובנות שיש לאקדמיה לתת.אז אנחנו מייעצים גם למשרדים ממשלתיים – למשרד האוצר, למשרד הביטחון ולמשרדים נוספים. אבל לחברות יש לפעמים יותר משאבים וגמישות גדולה יותר, כדי לקחת מומחים מתוך האקדמיה. בעקבות זאת הקמנו באוניברסיטת תל אביב את פורום הגבלים עסקיים ורגולציה ועשינו כבר יותר מעשרה כנסים מקצועיים. לכנסים האלו אנחנו מביאים משולש של אקדמיה-רגולטור-מגזר פרטי, שידברו בצורה מעמיקה יותר על סוגיות, ולא כמו שקורה לפעמים כשפוליטיקאי חושבעל איזה רעיון בבוקר, ולפני שבדק מה המשמעות כבר יוצא עם רפורמה. כתבנו גם ניירות מדיניות במסגרת מכון אהרן של המרכז הבינתחומי שגם שם המטרה היא לבחון לעומק מנקודת מבט אובייקטיבית סוגיות של מדיניות כלכלית”.

לא חסר לך במשולש הזה מישהו? הציבור לא נראה לך רלוונטי לכזה דבר?

“כשאני מדבר על רגולטורים מבחינתי הם נציגיו של הציבור. היו כנסים שהבאנו גם תובעים ייצוגיים שונים והבאנו גם את המועצה הישראלית לצרכנות”.

אני מסתכלת על ועדת שטרום להגברת התחרותיות בין הבנקים. ואני רואה אותך ועוד הרבה מומחי אקדמיה שנתנו חוות דעת לבנקים, ואני לא רואה אפילו פרופסור אחד מהאקדמיה שדיבר אחרת. איך זה יכול להיות? כולם בצד אחד?

“בוועדת שטרום כן ישבו פרופ’ אבי בן בסט, ד”ר אסף אילת ופרופ’ נתן זוסמן. באופן כללי, אני חושב שמומחים מהאקדמיה כן מופיעים בשני הצדדים. אולי זה לא מאוזן, אני לא מכיר מספיק את הסטטיסטיקה. אבל יש גם נושאים ספציפיים שהממשלה שוכרת יועצים, ויש הרבה ועדות שיש מומחים. יש גם תביעות ייצוגיות שהציבור יוזם, שלשם לוקחים חוות דעת של מומחים מהאקדמיה. וגם רגולטורים שיושבים בוועדות”.

אתה מסכים שיכול להיות שיש מקרים, אפילו אם מדובר במיעוט, שפרופסורים כותבים את מה שמי ששוכר את שירותיהם מצפה מהם?

“אני לא חושב שיש הרבה מומחים טובים שיחתמו על דברים שהם לא מאמינים בהם באמת. יכול להיות שיש כאלו, אבל מהר מאוד הם יישרפו בשוק כי המוניטין שלהם ייהרס. אז גם אם יש, הם לא רבים זה בטוח. לעומת זאת אני חושב שיש אנשים עם תפיסות שונות, ואז כשבאה חברה וזקוקה לחוות דעת, יש לה אפשרות לעשות סלקציה והיא לוקחת את המומחה שחושב כמוה. היא מראש בוחרת את המומחה שהתפיסה שלו מתאימה לה”.

יכול להיות אבל שמומחים שעובדים עם הבנקים ימעטו לבקר אותם, לא?

“אני חושב שהחומר שמלמדים באקדמיה הוא מאוד רחוק מעולם הייעוץ. הייעוץ יותר ממוקד ולא תאורטי, ובכלל רוב החומר בכלל לא מתקשר ישירות לישראל. הלימודים הם של מודלים. והמודלים הם לרוב בינלאומיים, כאלו שהתפרסמו בספרות בינלאומית”.

אבל לפעמים אתה מדבר בשיעורים על יותר מנוסחאות יבשות, לא?

“אני חושב שלפעמים העבודה במגזר העסקי או הציבורי אפילו מחברת את הסטודנטים לשיח, ולכן זה גם תורם להם. אם יש נושא שאתה עוסק בו אז אתה מציג את הדעות השונות, ואם עבדת גם במגזר הציבורי וגם בעסקי, אז גם יש לך בסופו של דבר תפיסה רחבה. אין לך אג’נדה מול הסטודנטים חוץ מללמד אותם”.

מה דעתך על קוד אתי שיחייב מומחים מהאקדמיה לפרסם עם מי הם עובדים?

“אני חושב שזה לא חשוב וזה לא משנה. בעיניי חשוב שמרצה יתן גילוי נאות לסטודנטים שלו, אם הוא מרצה על משהו שקשור ללקוחותיו, ושיציג את הדברים באופן מאוזן”.

האם נראה לך שבמקביל לעיתונות אקבל עכשיו כסף מפועלים? כי לי זה נשמע מטורף

“כשאתה מלמד היצע וביקוש, זה לא באמת משנה אצל מי עבדת לפני כן. יש הרבה עורכי דין מהמשרדים הגדולים שמלמדים באקדמיה. וכשהם מלמדים דיני תאגידים או ליטיגציה, זה לא שהסטודנטים ילמדו לחשוב שתמיד התאגידים הגדולים הם טובים. הם ילמדו שיטות. האוניברסיטה מלמדת יותר תאוריה ולא עוסקת במי רע ומי טוב. זה שונה קצת מכתבות שיש להן בדרך כלל דעה לכאן או לכאן. אני חושב שהבעייתיות הגדולה נעוצה בכך שהממשלה לא נעזרת מספיק באקדמיה”.


“לא כל אחד רוצה לחשוף את השכר שלו. צריך להשאיר משהו מהפרטיות”

שוחחנו גם עם מומחה מהאקדמיה שמייעץ לאחד הבנקים הגדולים, וביקש שלא להיחשף.

אתה לא רואה בעיה בכך שאתה מלמד באוניברסיטה מצד אחד, ומצד שני נותן שירותים לבנקים?

“לא. בהנחה שהכל גלוי וידוע, אני לא רואה בעיה. בדרך כלל מגיעים לפורום מסוים ואומרים בשם מי עובדים. זה לא שמגיעים לשם כאזרחים מודאגים. כלומר, בפורום שאליו הגעת יודעים שאתה פרופסור למיסים ויש לך ניסיון מסוים, ושאתה מדבר בשם תאגיד מסוים. יש במדינת ישראל חופש עיסוק, ומותר לאדם לעשות מה שהוא רוצה – אלא אם יש חוק שמגביל אותו. בינתיים אנחנו עדיין חיים במדינה דמוקרטית חופשית וליברלית. בינתיים”.

בפורום שבו אתה מציג עמדה אולי יודעים את מי אתה מייצג, אבל מה קורה כשאתה עומד מול סטודנטים, ובאותו זמן מייצג תאגיד גדול והסטודנטים לא יודעים על כך?

“אם אתה מדבר עם תלמידים על נושא מסוים בזמן שמקדם את הנושא הזה, אז אתה חוטא לאמת. אדם צריך להיות הגון תמיד זה לא משנה בפני מי הוא מופיע. זה כמו שמורה לאזרחות מביע עמדות פוליטיות. אבל כולם מסוגלים ללמד אזרחות למרות שבדרך כלל לכולם יש עמדות פוליטיות”.

זה לא אותו דבר בכלל. למעשה, זה דומה יותר לכך שכך שמורה לאזרחות היה עובד עכשיו תמורת כסף עבור פוליטיקאי כלשהו, או היה פעיל פוליטי במפלגה כלשהי.

“אני לא רואה למה הכסף הוא עניין רלוונטי. מה זה משנה אם אתה עובד בכסף או יש לך דעה מתוך אוריינטציה פוליטית חזקה? גם אידאולוגיה היא הטיה חזקה מאוד. בסופו של דבר, לכולנו יש הטיות וצריך להיות מסוגלים להתנהל איתן ולחשוב אם לתת גילוי לגביהן כשצריך”.

אבל איזו בשורה תצא אי פעם מהאקדמיה עבור הציבור, אם האקדמיה משרתת את בעלי ההון?

“האקדמיה לפעמים משרתת את הציבור. לפני הרבה שנים רצו לבנות ליד הבית שלי גשר, ורצינו למנוע את זה. היה לנו צורך במומחה שידע איך מודדים רעש, אז פנינו לטכניון למישהו שמבין ברעשים. שילמנו לו בעבור חוות הדעת, וזו חוות דעת של מומחה שעוזרת לאזרח מול הרשויות”.

לרוב האזרחים אין כסף לשכור שירותי מומחה, כמו שיש לבנקים למשל.

“היינו כמה מאות תושבים, וביחד רכשנו את שירותיו. אזרחים כל הזמן צריכים להתמודד מול הרשויות, והאקדמיה יכולה לעזור”.

אנשים צריכים להתמודד גם עם בנקים ועם כי”ל, אבל האקדמיה לא עוזרת שם.

“הגורם המרכזי שאדם צריך להתמודד איתו זה המדינה והרשויות הגדולות. ההתארגנות מורכבת, ומומחים עולים כסף, וידע יושב באקדמיה”.

אבל זה בדיוק העניין – לתאגידים הגדולים יש כסף שאין לציבור, אז האקדמיה שבויה בידי הטייקונים.

“אבל גם הבנקים ניצבים מול משהו. בסוף גם הם צריכים את המומחים”.

אז תעזוב את האקדמיה ותפתח חברת ייעוץ

“אבל גם כשאתה עובד ציבור אתה יכול לבקש אישור לעבודה פרטית. האם בחוקי מדינת ישראל מישהו חושב שכשאתה מורה אתה לא יכול לעשות כלום מלבד הוראה? הרי זה יכול להיות אובדן יכולות של המדינה”.

יש מי שסבורים שהפתרון לכך יהיה גילוי נאות גבי הלקוחות, השכר והיקף העבודה.

“אני לא יודע אם השכר משנה. לא כל אחד רוצה לחשוף את השכר שלו. צריך בכל זאת להשאיר משהו מהפרטיות. אבל אני מסכים שאם מישהו מלמד נושא מסוים ומקבל תמורה מלקוח על שירות באותו נושא, אז צריך לומר את זה. מצד שני אם אני נגיד אני מלמד הנדסה בטכניון ונותן חוות דעת לקבלן כלשהו – אז מה זה מעניין את הסטודנטים שלי? האם הנוסחאות שאני מלמד פחות טובות? אני בעד גילוי שיש לו ערך”.

למה לא גילוי מלא וזה הכל? מה הבעיה בכך?

“השאלה לאן זה גורר אותנו. כמה זמן צריך ללכת עם קורות החיים על הגב לכל מקום? אם עבדת בשביל מישהו לפני עשרים שנה, אתה לא יכול לדבר עליו?”.

אתה יכול לדבר, אבל תיתן גילוי זה הכל.

“ומה אם תגידי שאני מפחד לדבר נגד התאגידים הגדולים, בגלל שאני רוצה לעבוד איתם יום אחד? כלומר עוד לא עבדתי בהם, אבל לדעתך יש כבר בעיה, הגילוי לא יטפל בכך. אי אפשר לטפל בהכל. הפחד מדברים כאלו קיים אצל כולם, ובכל זאת אנשים מדברים לא מעט”.

מי מדבר לא מעט?

“מתנהל עכשיו קמפיין אדיר נגד מיכל האמוניה שהוא חשוב ומשפיע, והאקדמיה משחקת בו תפקיד מרכזי”.

נכון. בגלל זה הציבור צריך את המומחיות שלך ושל חבריך באוניברסיטאות. אבל רובכם לא נותנים אותה כי אתם משרתים את בעלי ההון.

“אנחנו עומדים לשירות כל הגורמים. פעם בא חזק ופעם בא חלש. גם הבנקים צריכים להתמודד עם רפורמות, וגם החברה הישראלית צריכה להתמודד איתן. לא בטוח שכל מי שרוצה לעשות רפורמה באמת ייטיב עם הציבור”.

תגובות

Send this to a friend