כתב, סרב פקודה

כתב, סרב פקודה

שידור ראיון עם ילדה בת 12 שעברה אונס הוא חטא עיתונאי כלפיה וכלפי הצופים. זה מקרה שיש זכות לציבור לא לדעת

הרצון ללכוד סיפורים והרצון לשקף מציאות הם רצונות שעומדים בלבו של מקצוע העיתונות, אבל הם עשויים לתעתע – הן בקרב אלה שעוסקים בעיתונות והן בקרב אלה שצורכים אותה. אלו הם רצונות שגבולותיהם פרוצים. שלשום בערב היה מי שניצל את האלסטיות שבה אפשר לספר סיפור, ובחר ברע מכל: ניצול של קטינה בת 12 המצויה במשבר, וכתוצאה מכך ניצול של צופים שנקלעו בעל כורחם לסיטואציה פולשנית וכוחנית המותירה בפיהם טעם של זוהמה.

המעמד התקשורתי של ראיון עם אדם המצוי במצוקה נפשית תהומית, בין אם הוא בגיר ולא כל שכן אם הוא קטין, הוא בלתי נסבל. זו סיטואציה לא שוויונית ומתקיימת בה מערכת יחסים עם הייררכיה ברורה, יש מוביל ויש מובל. יש מי שמנווט את השיחה, גם אם בעדינות לכאורה, לעבר המוקדים הרגישים ביותר, ויש מי שמתומרן. מבחינת המרואיין זוהי סיטואציה חמקמקה שעלולה להיות נצלנית. במצבו המעורער הוא אינו מודע למערכת האינטרסים שעומדת מאחור, ומפרש את הראיון כארוע שבו יזכה לאוזן קשבת ולתמיכה. הסכנה הרגשית במצב הזה היא אדירה.

סיטואציה כזו התקיימה גם כאן. כבר בעצם הושבתה של הילדה מול כתב – כשהיא חסרת הגנות – הופרו הכללים, אלה שעדיין לא נכתבו אך צריכים להיות מובנים מאליהם. בלהט ובדחיפות הזאת “להביא” את הסיפור עם כל הססמאות על זכות-הציבור-לדעת-בלה-בלה-בלה, כרוח גבית שהעניקה תמיכה מקצועית ומוסרית לכתב, קיבלנו את מה שכונה במהדורה “ראיון” שבו התבקשה הילדה לספק ביצועים, קרי להביע את רגשותיה, כי הרי רגשות ועוד רגשות נהפכו למטה לחמם של מי שמבקשים כיום להחזיק בתעודת עיתונאי.

במקרה הזה אי אפשר להגיד “זה מה שהציבור רוצה” ושאר הקלישאות שמלוות כל אקט של שימוש בתכנים נמוכים ופנייה חלולה לרגש. כי בניגוד למה שחושבים כנראה העורכים – הציבור לא רוצה. הוא אינו מעוניין בחצייה של קווים אדומים, לא בתיאורים פלסטיים של מעשי אונס ורצח, הוא בוחל במרדף אחר ראיון עם רוצח מניפולטיבי, והוא סולד מניצול קטינים.

חוסר ההגינות שלקה בו ערוץ 10 במקרה הזה התקיים לא רק מול הילדה אלא גם מול ציבור צופיו שמנגנון ההגנה הטבעי ניטל ממנו בברוטליות והוא מצא עצמו נשאב בעל כורחו אל הזוועה ואל הפורנוגרפיה, אל מה שבאופן טבעי היה מסב ממנו את המבט כדי לשמור על שפיותו.

ספק אם בקרב מישהו מהאחראים לראיון המדובר עלתה המחשבה שיש לכל הפחות לדאוג לנוכחות של דמות טיפולית שתפקח על ההתרחשות, שלא לומר תאשר את כשירותה של הקטינה ואת היתכנותה של סיטואציה כזו. מחריד לדמיין את הציד הנוראי שהתקיים מאחורי הקלעים בתקשורת ושהוביל לכך שערוץ 2 “הצליחו להביא” ראיון עם הקטין החשוד וערוץ 10 “השיגו” ראיון עם הילדה. מטריד לדמיין את מסע השכנועים והשידולים שהתקיים עם ילדה בת 12 או עם הוריה. מגעיל לחשוב על הסחר שמתקיים לעתים קרובות מדי באמצעות עורכי הדין המייצגים של גיבורי הפרשה, המקבלים את תהילתם בתמורה לאישור ראיונות עם לקוחותיהם. ומכאיב, מכאיב ובלתי נתפש, ששורה של אנשי מקצוע אחראים במהדורת החדשות בערוץ 10 לא עמדו אתמול בפרץ. בלתי נתפש שתאוות הרייטינג וחמדנות ההצצה גברה עליהם. איש לא עצר: ממנהל המהדורה דרך שלל העורכים ועורכי המשנה ועד לכתב. דווקא זה האחרון, המוזכר כמעט באגביות, הוא האחרון ברשימה, הוא החוליה החלשה, מעניין מה היה קורה אילו היה מגלה חוט שדרה מוסרי ומסרב לקיים את הראיון.

זו שעתם של הכתבות והכתבים. זה הרגע שלכם לאזור עוז ולסרב פקודה. זה הזמן לנקוט עמדה ולהפנות עורף למשחק המכוער של ציד ראיונות. אתם לא ציידים, אתם עיתונאים וזו העת לשרטט את הגבולות שלכם מחדש. התנגדו. אל תסכימו להיות אלו שמספקים יצרים. סרבו פקודה שמתנוסס מעליה דגל שחור. הש”ג בשער מעולם לא היה חשוב יותר.

תגובות

Send this to a friend