שוב שכחנו את השכונות

שוב שכחנו את השכונות

השמאל חייב להודות: הפליטים מאפריקה הביאו מצוקה אמיתית לשכונות הדרום והפתרון הוא לא בהסדרת מעמדם

כדאי להקשיב לדברים שהטיחו ביום רביעי האחרון תושבים מדרום תל אביב בשופטי בג”צ לאחר שאלו דחו למועד מאוחר יותר את הדיון בעתירה שהגישו בדרישה לחייב את המדינה לאסור על פליטים ששוחררו ממשמורת להגיע לדרום תל אביב. החלטת בית המשפט לצרף את העתירה לדיון עתידי בעתירות שהגישו ארגוני זכויות אדם כנגד התיקון החדש לחוק האזרחות גררה מחאות בנוסח “אתם לא מבינים איפה אתם חיים” ו”אנחנו מפחדים לצאת מהבית”.

אחת המפגינות, רותי יעקבי, הסבירה לאילן ליאור מ”הארץ” כי “ההתפרצות הזאת נובעת ממצוקה מאוד גדולה של אנשים שמרגישים שהקול שלהם לא נשמע”. לדבריה “החשיבות היתה להשמיע את קול המצוקה של שכונות הדרום, עקב ההצפה של השכונות האלה במסתננים”. בג”צ מתעלם באופן עקבי בהחלטות שלו מההשלכות של התופעה הזאת על התושבים המוחלשים של מדינת ישראל. ויעקבי הדגישה “כאילו שלמטבע הזה יש רק צד אחד – המסתננים. הם לא מבינים שיש אנשים חלשים שמשלמים את המחיר של הדבר הזה”.

בעודה מפנה את דבריה לבג”צ חושפת יעקבי גם כשל מתמשך בהתייחסותו של השמאל הישראלי – ובייחוד של האגפים הסוציאליסטיים שבו – לסוגיית הפליטים: הוא אמנם מכיר בכך שנטל ההתמודדות עם אוכלוסיית הפליטים נופל על תושבי השכונות המוחלשות, אך טוען כי שיפור היחס לפליטים לעצמו יביא להקלת הלחץ על תושבי השכונות. אלא שעמדה זו היא בדיוק אותה התייחסות לצד אחד של המטבע שנגדה יוצאת יעקבי: השמאל מתמקד במצוקות הפליטים, אך לא באלו של השכונות, שעתידות להיפתר, לשיטתו, כתוצאת לוואי של השיפור במעמד הפליטים. הימנעותו של השמאל מלדון במצוקת תושבי השכונות המוחלשות לא רק שמחזקת את ניכורו מהן, אלא גם דוחקת את תושביהן לזרועות הימין הרואה במצוקה זו קרקע פוריה להסתה גזענית ולרווחים פוליטיים.

המדיניות שמציעים גורמים שונים בשמאל לסוגיית הפליטים היא צירוף של הצעדים הבאים, או חלקם: מעבר ממדיניות של כליאה וגירוש למדינות של הכרה והשתלבות; מיסוד מנגנונים להבחנה בין מבקשי מקלט למהגרי עבודה, האמור להסדיר את מעמדם של מרבית הפליטים כמבקשי מקלט; כתוצאה מכך מתן היתר להעסקת הפליטים כדי להקל על מצוקתם הכלכלית; ופיזורם בארץ כך שיחליפו את העובדים הזרים בבניין ובחקלאות.

ואולם, לא רק שבצעדים אלו אין כל התייחסות ישירה למצוקת השכונות המוחלשות, אלא שספק רב אם השיפור ביחס לפליטים על פי קווי המתאר הללו יחולל הקלה במצבם, ואפשר אף שלהפך.

הפליטים פועלים על פי ההיגיון הכלכלי המנחה בדרך כלל של הגירת מצוקה: הם מתרכזים בשכונות עוני ששכר הדירה בהן נמוך, והן מצויות קרוב לשוק התעסוקה של המרכז, המאפשר להם תעסוקה שאינה מצריכה את ידיעת השפה, בייחוד בתחום השירותים ששכרם נמוך. הסדרת מעמדם החוקי של הפליטים לא תשנה את ההיגיון הכלכלי הדוחף אותם למרכז, וגם אם הם ירחיבו במעט את פריסת אזורי המגורים שלהם, עדיין זה יהיה בעיקר בשכונות מצוקה באזור המרכז.

יתר על כן, הסדרת מעמדם החוקי של הפליטים עתידה להחריף את התחרות בינם לבין האוכלוסיות המוחלשות בשוק העבודה. אם אפשר למצוא היגיון במדיניות אי-הסדרת מעמדם של הפליטים בה נוקטת הממשלה, הרי זה בעיקר כדי למנוע את השתלבותם בשוק העבודה, בו הם עתידים להתחרות בשכבות המצוקה, שהן – גם בשל כך – אחד מבסיסי הכוח הפוליטי המרכזיים של הימין.

עולה, שבניגוד לתפישה הרווחת בשמאל, הסדרת מעמדם החוקי של הפליטים לא תגרום למיתון גורמי החיכוך בינם לבין תושבי השכונות המוחלשות, והמשך הדבקות בהנחה כוזבת זו כמוה כהתעלמות מהבעיה. יתר על כן, כשם שההפרדה בין המשך הכיבוש לפירוק מדינת הרווחה שימשה במשך שנים את מעמדות הביניים תומכי השמאל כדי לאשרר את מדיניות ההפרטה, כך עתה הצגת הסדרת מעמד הפליטים כמפתח לפתרון מצוקת השכונות מותירה את ההזדהות עם תושביהן כלא יותר מאשר הצהרה ריקה.

המשך ההתעלמות למעשה של השמאל ממצוקת השכונות והפקרתן לשיסוי של הימין המלבה את האיבה כלפי הפליטים עתידה להביא לתוצאות טרגיות. יתר על כן, התעלמות זו לא רק מגבירה את הניכור בין השמאל למעמדות הנמוכים באופן שיקשה על הפיכתם לשותפים בשינוי החברתי הדרוש בישראל, אלא שההימנעות – שלא לומר ההתחמקות – מהתמודדות עם אתגר השכונות עשויה לעורר את השאלה האם מצוקות מעמד הביניים הן גבול העניין של השמאל. מצב דברים זה מחייב את השמאל ובמיוחד את היסודות הסוציאליסטיים שבתוכו לדון במצב בשכונות כסוגיה נבדלת – לצד בעיית הפליטים, אך לא כנגזרת שלה – ולהציע דרכים לפתרונה.

גיבושה של מדיניות שמאלית-סוציאליסטית, השואבת השראה מרעיונות מדינת הרווחה ומנגנוניה, כמענה למצוקת שכונות הדרום – אך גם של שכונות וערים אחרות – מחייבת מהלך של מחשבה ודיון החסרים עד כה. בינתיים אפשר להצביע על כיוונים אפשריים למדינית כזו, שמטרתה לסייע בפתרון הבעיות המעיקות על תושבי השכונות לצד הקטנת תחושת הניכור והנבגדות שלהם.

מקום טוב להתחיל בדיון היא ידיעה שהתפרסמה ביום ראשון בגלי צה”ל ולפיה תושבי שכונת שפירא המבוטחים בקופת חולים הכללית נדרשים להמתין כשבועיים לתור לרופא משפחה, בעוד שבצפון העיר זמן ההמתנה הוא שעות ספורות. ממה נובעים הפערים? שרון פולבר ועמית תומר מסבירים כי כ-70 אלף מבקשי מקלט, מהגרי עבודה ועובדים זרים מתגוררים בדרום תל אביב. לאוכלוסייה הזאת אין ביטוח בריאות בארץ, לכן הם רוכשים ביטוחים פרטיים. רוב חברות הביטוח חתומות על הסכמי התקשרות עם קופת החולים כללית, וכך יוצא שרבים מהנתינים הזרים מגיעים לסניף, בלי שהקופה ערוכה לקבל אותם וגם התושבים הישראלים נפגעים מהעומס.

בלשון אחרת, העדר תשתית שירותים ראויה מטילה את הפליטים והישראלים למאבק סכום אפס על השירותים שאינם ומייצרת את דמות הפליט כאיום. מכאן, שהשקעה מאסיבית בשיפור השירותים החברתיים – לא רק בבריאות – והבאתם לרמה המקובלת בצפון העיר היתה מקטינה את רמת האיום המיוחסת לפליטים.

התערערות הביטחון האישי היא אחת המצוקות העיקריות עליהן מצביעים תושבי השכונות, לפיכך יש לשקם בהן את תחושת הביטחון, בין השאר על ידי הגברת התאורה, התקנת לחצני מצוקה בבתים – העשויים לסייע למגוון של מצבי חירום לאו דווקא כאלו הקשורים לפליטים – והקצאת משאבים למשטרת ישראל לשם הקמת כוח שיטור קהילתי בעל נוכחות וכושר תפקוד, שבהגדרה לא יעסוק במעמד הפליטים כדי שלא יתפש על ידם כאיום.

בד בבד, כדי להקטין את הלחץ על שכונות הדרום המדינה צריכה ליזום אפשרויות דיור לפליטים באזורים אחרים במרכז הארץ, כולל בשכונות המבוססות, מהלך שלא פחות משיש בו כדי להקל על המצב בשכונות יש בו הכרה באתגר שאתו הן מתמודדות.

ככלל, יש לפעול להכרזה על שכונות שבהם מתגוררים פליטים בהיקף ניכר כעל “אזורי עדיפות לאומית”, כהגדרתם בחוק. מהלך זה יאפשר להעניק לתושביהן יתרונות כלכליים וגם ליזום מפעלי פיתוח חברתיים במטרה להקטין את הפערים בין שכונות הדרום והצפון. בטווח הקצר יגרום הדבר להעלאת רמת חיי התושבים ובטווח הארוך הוא יביא למעבר של הפליטים לשכונות נוספות.

הדוגמאות כאן הן, כאמור, רק ראשיתו של דיון במדיניות שעל השמאל לנקוט ביחס למצוקת השכונות, דיון שאותו יש לפתח לכדי “ניו דיל” שתוך כדי התמודדות עם אתגר הפליטים יעסוק גם בפתרון אי-השוויון העמוק שממנו הן סובלות.

דיון כזה הוא גם מבחן לשמאל הסוציאליסטי: יש בו כדי להעמיד למבחן מעשי את רעיונותיו השאובים ממסורת מדינת הרווחה לפתרונות האפשריים של המצוקות החברתיות. ומעבר לכך, במאבק למען רעיונות אלו יש כדי להעמיד במבחן את יכולתו לראות מעבר למצוקות מעמד הביניים וליצור שיתוף פעולה אמיתי עם המעמדות הנמוכים.

תגובות

Send this to a friend